משפט הא-ל
משפט הא-ל (לטינית: Ordeal אורדאל) הייתה שיטה קדומה להכרעה בשאלת אשמתו או חפותו של אדם. בשיטה זו מסתמכים על הופעת סימן כלשהו, מתוך הנחה שהא-ל יטה את הופעת הסימן, כך שזה יצביע על האשמים האמיתיים.
המבחן היה כרוך לרוב בסיכון גופני, לעיתים עד כדי סכנת חיים (למשל, הטבעה במים כאשר אלו שיצופו - ייחשבו לחפים מפשע).
דוגמאות ושיטות שונות
קיימות מספר שיטות ל"משפט הא-ל" שהיו נהוגות בתקופות שונות ובאזורים שונים, מהן:
- מבחן דו-קרב - התעמתות בדו-קרב, תוך פירוש ניצחון של אחד הצדדים בדו-קרב כסימן לתמיכת האלוקים בצד המנצח.
- מבחן הנהר - לפי חוקי חמורבי, בעלה של אישה הנאשמת בניאוף (האשמה שנתמכת בידי אחרים) יכול לדרוש את העמדתה ל"מבחן הנהר", בו הושלכה האישה אל נהר גועש שאם תצא ממנו בחיים - הרי שהיא נאמנה לבעלה.[1]
- באופן דומה היה המנהג רווח בתרבויות המזרח הקדום (כמו בבל, אשור, שומר) והוא שימש למקרים נוספים בהם לא היו הוכחות ועדויות חד משמעיות להרשעת הנאשם. ה"נהר" היה באר העשויה מאספלט טבעי, שמשתמשי המבחן האמינו כי האליל "אִיד" שוכן בו בחודשי הקיץ, ולתוכה הושלך הנבדק "אל האליל". המים והאדים הרעילים, היה בהם די כדי להמית את הנבדקים. מי שמת, מותו היווה עדות לענישתו על ידי אליל הנהר, ואילו אלו שאליל הנהר "הקיא אותם מקרבו" (בדרך כלל כך היה גורל רוב הנבדקים)[דרושה הבהרה], נחשבו חפים מפשע, ומי שהאשים אותם נחשב כטופל עלילות שווא.
- בִּשׁעָה - מבחן בדואי מסורתי, הנערך באמצעות ליקוק כלי מתכת מלובן: סימני כווייה על הלשון מעידים על דבר שקר בפי העומד למבחן. מבחן הבישעה עדיין מתקיים בימינו במצרים, בגבול סיני, ודורשיו מגיעים גם מן הארצות השכנות.
- מבחן הלחם והגבינה - באירופה של ימי הביניים, הטילו לעיתים על חשוד בגניבה ובשאר עבירות קלות בדיקה כזו: היה עליו לבלוע כמות מסוימת של לחם וגבינה שהוכנו במיוחד לשם כך, וההנחה הייתה שאם הוא אשם ייחנק. גם מבחן זה נבדל מן המבחנים האחרים בכך שהחשוד נבחן בדבר שאין טבעו להזיק.
משפטי א-ל מסוגים אחרים בוצעו באמצעות מים רותחים או ברזל מלובן שפצעו את הבשר. אם הפצע נרפא כעבור כמה ימים סימן שהנאשם יצא זכאי.
בתורה[2] מופיעה בדיקת השקאת סוטה: אשה שהתייחדה עם גבר זר למרות איסורו של בעלה, שותה את "מי המרים המאררים", ואם "צָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ", סימן הוא לאשמתה ולכך שחטאה עם אותו הגבר הזר. אולם בדיקת הסוטה שונה ממרבית האורדאלים אצל אומות העולם, מכיון שהחשודה נבדקת בדבר שאין טבעו להזיק: מים עם מעט עפר ודיו, וכדי שתוכח אשמתה נדרשת מעורבות אלוקית על טבעית.
היבטים מחקריים ותוקף חוקי
חוקרים משערים שהאמונה בכך שמבחן הא-ל משקף את האמת יכולה הייתה להועיל לסדר החברתי, גם אם לאמונה זו אין בסיס, שכן האמונה עשויה להביא להודאה עוד בטרם עמד האדם במבחן.
השימוש במבחני מים ואש במשפט הא-ל נאסר בנצרות ב-1215 על ידי אינוקנטיוס השלישי על פי החלטת ועידת לטראנו הרביעית והוחלף בשבועה (קוֹמפּוּרגַציה).
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ יהונתן קלינגר, אני, מאשים, באתר nrg, 15 במרץ 2006.
- ^ ספר במדבר, פרק ה'.
27180363משפט האל