בישעה

בישעה (בערבית: بِشْعَة; תעתיק מדויק: בִּשׁעָה) הוא טקס כוויית הלשון במבחן לגילוי חפות או אשמה של מעורבים בסכסוך. הבישעה נהוגה בחברה הבדואית במקרים של אישומים בעבירות קשות שאין להן עדים או ראיות חותכות. ההליך הוא פומבי ונערך בהסכמתם של הנבחנים. הבישעה מתבצעת על ידי מוסמך לדבר – המֻבַּשׁע (مُبشِّع). סמכות המובשע עוברת בירושה מאב לבן, או לבן-משפחה מקרבה ראשונה, ותוקפהּ מיוחס ל"בַּרַכַּה" (بَرَكَة), כלומר – לחסד עליון. טקס הבישעה אינו מעוגן במשפט הבדואי ולא בחוקי השריעה, אלא הוא עֻרפֿי (ﻋُﺮﻔﻰ), כלומר, נוהגי.

המבקש להוכיח את חפותו במבחן זה, אחרי שעניינו הוצג בפני המובּשע ובפני המתקהלים לטקס, נדרש ללקק שלוש פעמים כלי מתכת דמוי מַצֶּקֶת (طاسة بالبشعة) שלוּבּן באש ואחרי כן לשטוף את פיו במים. המובּשע בודק את הלשון, והנבחן מציג אותה לביקורת לעיני העדים למבחן. אם יימצאו סימני כווייה על הלשון – אות הוא לכך שלא דיבר אמת. הבישעה מתקיימת, כאמור, רק בהסכמה של מי שמוכן לעמוד בה. החוזר בו מהסכמתו למבחן, או בורח, נחשב לדובר שקר.

הבישעה נאסרה בתקופת המנדט הבריטי, וקיומה אסור במדינת ישראל. המלך חוסיין ביטל את הבישעה בירדן ב-1976, ובסעודיה מת המובּשע האחרון ללא יורשים. הבישעה עדיין מתקיימת בימינו במצרים, אצל המובּשע מבני העיאַידַה, סמוך לאבו סולטאן שמדרום לעיר אסמאעיליה. הבישעה מקובלת גם בקרב כפריים, ולא רק בקרב הבדואים, ודורשיה נוהרים אל המובשע שבמצרים גם מהארצות השכנות, וישראל בכללן.

ראו גם

• משפט הא-ל

לקריאה נוספת

• עארף אל-עארף, שבטי הבדואים במחוז באר שבע (תרגום: מ. קפליוק; הוצאת "בוסתנאי", 1937); פרק י"ג: "לקיקת האש" ("בשעה"), עמ' 55–60
• שבתאי (שבו) לוי, הבדווים במדבר סיני – דגם של חברה מדברית (הוצאת שוקן, 1987); על ה"בישעה" בעמ' 225–226
• ששון בר-צבי, מסורת השיפוט של בדוויי הנגב (משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991); על ה"בישעה" בעמ' 32–33, 101–107
• יוסף גינת, נקמת דם: נידוי, תיווך וכבוד המשפחה (הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תש"ם, 2000).
• Joseph Ginat, Bedouin Bisha’h Justice: Ordeal by Fire (Eastbourne, U.K.: Sussex Academic Press, 2009

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

בישעה29367619