משלחת פולריס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משלחת פולריס (אנגלית: Polaris expedition), שפעלה בשנים 1871–1873, הייתה משלחת אמריקנית שהייתה אחד הניסיונות הרציניים הראשונים להגיע לקוטב הצפוני. אחרי שמשלחת של קצין הצי הבריטי סר ויליאם אדוארד פארי, הגיעה לקו רוחב -82 ° 45 'N ב-1827. ההישג הבולט של המסע היה להגיע לקו הרוחב 82 ° 29 'N בספינה, שיא באותה עת.

המשלחת הייתה בפיקודו של חוקר הארקטי המנוסה צ'ארלס פרנסיס הול, שחי בעבר בין האינואיטים באזור הארקטי בעודו מבצע מסעות אובססיביים, כדי לקבוע את גורלה של המשלחת האבודה של ג'ון פרנקלין שנעלמה ב־1845. הול היה בעל כישורים הישרדותיים הכרחיים, אך חסר רקע אקדמי, ולא היה לו ניסיון בהנהגת צוות וקצינים על ספינה. הוא הצליח להשיג את עמדת מפקד המשלחת על סמך היותו בר סמכות בנושא הארקטי.

הפולריס תקועה בקרח בצפון הרחוק, ציור של וילאם ברדפורד

האוניה פולריס יצאה מניו-יורק ביוני 1871. מתחילת הדרך, נקלעה המשלחת לבעיית מנהיגות לקויה. סרבנות והתנשאות, בעיקר בהנחייתו של המדען הראשי שצורף למשלחת אמיל בסלס והמטאורולוג פרדריק מאייר - שניהם גרמניים. בסלס ומאייר נתמכו על ידי המחצית הגרמנית של הצוות, והגבירו את המתחים בקרב הצוות שכבר חולק על פי הלאום.

בחודש אוקטובר הם עגנו בחוף הצפוני של גרינלנד, וערכו הכנות לקראת הנסיעה לקוטב. הול חזר אל האונייה ממסע במזחלות אל הפיורד "מפרץ ניומן", והתמוטט מיד. לפני מותו הוא האשים את אנשי הצוות של האוניה ברצח שלו, האשמה שהופנתה במיוחד לבסלס. בדרך דרומה עזבו 19 חברי המשלחת את האונייה, ונסחפו על קרח במשך שישה חודשים 2900 ק"מ לפני שניצלו. הפולריס הפגועה התנפצה סופית באוקטובר 1872. שאר חברי המשלחת הצליחו לשרוד את החורף וניצלו בקיץ הבא.

ועדת חקירה של חיל הים חקרה את מותו של הול, אך מעולם לא הוטלו אישומים. עם זאת, נתיחה של גופתו בשנת 1968 גילתה כי הוא בלע כמות גדולה של ארסן בשבועיים האחרונים של חייו. יחד עם מכתבים שהתגלו, שנכתבו על ידי הול ובסלס לפסלת הצעירה הניו-יורקית ויני ריאם, שפגשו בעת שהמתינו להכנת הפולריס, מציעים הסבר שייתכן שבסלס היה מניע, מלבד האמצעים, להרוג את הול.


הכנות

רקע

בשנת 1827, סר ויליאם אדוארד פארי הוביל משלחת של חיל הים המלכותי הבריטי במטרה להיות האנשים הראשונים שיגיעו לקוטב הצפוני.[1] בעקבות ניסיונו של פארי, בחמשת העשורים הבאים ניהלו האמריקנים שלוש משלחות כאלה: אלישע קנט קין ב - 1853–1855, [2] יצחק ישראל חיס בשנים 1860–1861, [3] וצ'ארלס פרנסיס הול עם הפולריס בשנים 1871–1873.

הול היה איש עסקים מסינסינטי ללא רקע אקדמי או ניסיון בשייט. הוא עבד בעבר כנפח, חוקר, ובמשך כמה שנים הוציא לאור את העיתון שלו - "סינסינטי אקזיונל" (ששמו שונה מאוחר יותר ל"דיילי פרס"). הוא היה אנרגטי ומלא יוזמה, כתב בהתלהבות על החידושים הטכנולוגיים האחרונים.[4] במידה מסוימת הוא היה קורבן לתאוותו לחקר האזור הארקטי. התמקדותו באזור התחילה סביב 1857, לאחר שהבין שהמשלחת הארקטית של ג'ון פרנקלין ב -1845, קרוב לוודאי, לעולם לא תחזור הביתה.[5]

נתיב השייט צפונה וחזרה של משלחת פולריס 1871–1873

הוא בילה את השנים הבאות בחקר הדיווחים של חוקרים קודמים וניסה לגייס כסף למשלחת. בעזרת הכריזמה והאישיות שלו, הוא הצליח בסופו של דבר להוציא שני מסעות בחיפוש אחר פרנקלין והצוות שלו. אחד בשנת 1860, והשני בשנת 1864. מסעות אלה פירסמו אותו כחוקר ארקטי מנוסה, ונתנו לו קשרים יקרי ערך בין אנשי האסקימוסים האנואיטים.[6] המוניטין שהוא קיבל איפשר לו לשכנע את ממשלת ארצות הברית לממן משלחת שלישית בניסיון להגיע אל הקוטב הצפוני.[7]

כספים ואמצעים

ב־1870 הציג הסנאט האמריקני הצעת חוק בקונגרס למימון משלחת לקוטב הצפוני. הול, בסיועו של שר הצי האמריקני, ג'ורג' מ. רוביסון, הצליחו לשכנע את הקונגרס והול קיבל, מענק בסך 50,000 דולר לפיקוד על המשלחת.[8] הוא החל בגיוס כוח אדם בסוף 1870.[9]

הוא תכנן לצאת עם ספינת הצי, "פריווינקל", ספינת קיטור של 387 טון. במספנות הצי בוושינגטון, הספינה שופצה כמפרשית ושמה שונה לפולריס. [10] היא הייתה מוכנה לשירות באזור הארקטי על ידי תוספת של ציפוי עץ אלון מלא על כל גוף הספינה, והתחתית הייתה מכוסה בברזל. מנוע חדש נוסף, ואחד הדודים הוסב לשרוף שמן לווייתן.[11]

הספינה הייתה מצוידת גם בארבע סירות, באורך 6.1 מטר וברוחב של מטר וחצי, ותחתית שטוחה. במהלך מסעותיו הקודמים בארקטי, הול התפעל מהאינואיטים שהיו להם - סירות קלות עשויות עץ סחוף, עצמות ועורות - והוא הביא סירות בנויות בצורה דומה, שיכולות להכיל 20 אנשים. המזון הארוז היה מורכב מחזיר משומר, בשר מומלח, לחם, ביסקוויטים. הם נועדו למנוע צפדינה על ידי השלמת הדיאטה שלהם עם בשר טרי, בשר דובי הקוטב.[12]

כוח אדם

ביולי 1870 מינה נשיא ארצות הברית יוליסס ס. גראנט את הול כמפקד הכללי של המשלחת, שקיבל דרגת סרן.[13] אף על פי שלהול היה ניסיון ארקטי עשיר, הוא היה חסר ניסיון בשייט. בבחירת קצינים וימאים, הול הסתמך מאוד על ציידי לוויינים בעלי ניסיון במים הארקטיים.[14] הדבר היה שונה במידה ניכרת מהמסעות הקוטביים של האדמירליות הבריטית, שנטו להשתמש בקצינים ימיים ובצוותים ממושמעים.

לבחירת מפקד השייט, הול פנה תחילה לסידני אודינגטון ולג'ורג' א'טייסון. שניהם סירבו עקב התחייבויות לציד לווייתנים. לבסוף בחר הול את בודינגטון, ואחריו את טייסון - הראשון נבחר להיות מפקד השייט וטייסון כנווט ראשי. [15] לבודינגטון ולטייסון היו עשרות שנות ניסיון בצייד לווייתנים. למעשה, לפולריס היו עכשיו שלושה קפטנים, עובדה שתקבע את גורל המשלחת. כדי לסבך עוד יותר את העניינים, בודינגטון והול התווכחו לפני כן, ב־1863, במהלך החיפוש המוקדם של הול את המשלחת של פרנקלין. באותו זמן, בודינגטון התכחש לאישור של הול להביא צפונה את המלווים האינואיטים שלו.[16]

כוח האדם הנותר היה מורכב מאמריקנים ומגרמנים. הראשון האברד צ'סטר, השני ויליאם מורטון, האסטרונום והכומר ריצ'רד בריאן, והמהנדס השני אלווין אודל - היו אמריקנים. המדען הראשי והמנתח אמיל בסלס ומהנדס הראשי אמיל שומאן היו גרמנים, כמו רוב הימאים. המטאורולוג פרדריק מאייר היה סמל יליד גרמניה מחיל הקשר האמריקני.[17]

בנוסף ל -25 הקצינים, הצוות והצוות המדעי, הול הביא את חבריו האינואיטים שעל עזרתם הוא סמך במהלך מסעותיו הקודמים. מדריך וצייד איפרוויק, מתורגמנית ותופרת טקוליטוק, וכן את בנם התינוק. [18] מאוחר יותר, באופרנאוויק, גם הצטרף לשורותיהם הנס הנדריק,[19] צייד ידוע מגרינלנד שהועסק בעבר על ידי אלישע קנט קין ויצחק ישראל הייז במסעותיהם, ואשר מומחיותו הייתה חיונית להישרדות בתנאי האזור.[20] בסלס התנגד לצירוף הצייד ומשפחתו למשלחת. אנשי הצוות לא הסכימו להגדיל את מספרם ב"ארבעה פיות חסרי תועלת" - האשה ושלושת הילדים.[19]

המשלחת

ניו יורק לאופרנאוויק

עוד לפני שעזב את מספנות הצי בברוקלין ב־29 ביוני 1871, התחילו צרות עם צוות המשלחת. הטבח, אחד הימאיים, הכבאי ועוזרו של המהנדס עזבו. אחד נוסף התברר כשיכור ונשאר בנמל.[21] האונייה עצרה בניו-לונדון, לאסוף מהנדס משנה חלופי, ועזבה ב־3 ביולי. עד שהספינה הגיעה לסנט-ג'ונס, נוצרו כבר חילוקי דעות בין הקצינים והצוות המדעי. בסלס, דחה בגלוי את סמכותו של הול על הצוות המדעי. חילוקי הדעות התפשטו לצוות, שחולק לפי לאום.[22]

פרנסיס הול, ראש המשלחת פולריס ועמיתיו האינואיטים.

ביומנו כתב טייסון כי עד שהגיעו לאי דיסקו, "[...] דברו כבר בחופשיות כי הול לא יקבל שום אשראי מהמשלחת הזאת, וכמה מהם החליטו לחזור הביתה." [23] הול התייעץ עם קפטן הנרי ק. דוונפורט מאוניית ההספקה של הצי האמריקאי "הקונגרס" שליוותה אותם. דוונפורט איים שיכפה את עושי הצרות על סרבנות וישלח אותו לארצות-הברית, ואז איימו כל הגרמנים על פרישה. הול ודוונפורט נאלצו לסגת, אם כי דוונפורט נשא נאום חריף על המשמעת הימית לצוות.

לאחר אירוע נוסף של חילוקי דעות, דודי הספינה טופלו על ידי אחד מאנשי הצוות. הדודים המיוחדים שלהם נעלמו, ככל הנראה הושלכו לים. [24] ב־18 באוגוסט הגיעה האונייה לנמל אופרנאוויק בחוף המערבי של גרינלנד, שם אספו את הצייד האינואי ואת המתורגמן הנס הנדריק. הפולריס המשיכה צפונה דרך סמית סאונד ומיצר נארס, ועברו את הנקודה הצפונית הרחוקה ביותר שחצו אותה הספינות של משלחות קודמות.

ההכנות לקוטב ומוות הול

ב־2 בספטמבר הגיעה פולריס לנקודה הצפונית ביותר שלה, 82 ° 29' [25] המתח בתוך האונייה התלקח שוב כאשר שלושת הקצינים הבכירים לא רצו להמשיך הלאה. הול וטייסון רצו להמשיך לשוט צפונה, כדי לקצר את המרחק שהם יצטרכו לנסוע לקוטב במזחלות עם כלבים. בודינגטון לא רצה לסכן את הספינה. [26] בסופו של דבר, הם הפליגו לתוך פיורד ב -10 בספטמבר, והטילו עוגן למשך החורף על החוף של גרינלנד הצפוני .

בתוך שבועות ספורים, הול התכונן למסע המזחלות במטרה לעבור את השיא הצפוני ביותר של ויליאם פרי. חשדנות בין אנשי הצוות שוב נוצרה כאשר הול אמר לטייסון כי "אני לא יכול לבטוח [בודינגטון], אני רוצה שתלך איתי, אבל לא יודע איך להשאיר אותו לבד עם הספינה". הייתה עדות שבודינגטון היה אלכוהוליסט. לפחות בשלוש הזדמנויות הוא פשט על חדרי הספינה ולקח אלכוהול, כולל אלכוהול שנשמר על ידי המדענים לשימור דגימות.[27] הול התלונן על התנהגותו השיכורה של בודינגטון,[28] והיא באה לידי ביטוי מאוחר יותר, בעדויות של צוות החקירה בעקבות אירועי המשלחת. הוא השאיר את טייסון להשגיח על האונייה, ולקח שתי מזחלות עם איש צוות נוסף ואת המדריכים הילידים והנדריק ועזב ב -10 באוקטובר .

טקס הקבורה של קפטן הול, בגרינלנד. פורסם 1873

יום אחרי שעזב, שלח הול את הנדריק בחזרה לספינה כדי להביא כמה פריטים שנשכחו. הול העביר גם תזכורת לבסלס, והזכיר לו לטפל בכרונומטרים בזמן הנכון בכל יום. ריצ'רד פארי כתב על כך, כי פתק כזה מאדם חסר ההשכלה (הול) חייב היה לטלטל ​​את בסלס, שהחזיק במספר תוארים מאוניברסיטת שטוטגרט, מהיידלברג. זו הייתה דוגמה נוספת לכישלון יחסי האנוש של הול במסע. לפני שיצא למסע היבשתי, הול נתן לבודינגטון רשימה מפורטת של הוראות בדבר אופן ניהול הספינה בהיעדרו.[29] סביר להניח כי אלה לא התאימו לרב חובל עם 20 שנות ניסיון בים.

עם שובם לספינה ב -24 באוקטובר, הול חלה פתאום לאחר שתיית כוס קפה.[36] הסימפטומים שלו התחילו עם כאבים בקיבה ולאחר מכן התחילה הקאה. הול האשים כמה מאנשי הספינה, כולל בסלס, שהרעילו אותו. בעקבות האשמות אלה, הוא סירב לקבל טיפול רפואי מבסלס, ושתה רק נוזלים שנשלחו ישירות על ידי חברו האינואיטי.[30]

נראה שמצבו השתפר לאחר כמה ימים ואפילו הוא עלה לסיפון.[31] בסלס לחץ על בריאן, כומר הספינה, לשכנע את הול לאפשר לרופא לראותו. ב־4 בנובמבר התרכך הול, ובסלס המשיך בטיפול. זמן קצר לאחר מכן החל מצבו של הול להתדרדר. הוא סבל מהקאות והתמוטט. [32] בסלס, הרופא, אבחן את המוות כדימום פנימי. ב -8 בנובמבר. הול נלקח לחוף לקבורה.

הניסיון להגיע לקוטב הצפוני

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
בודניגטון, סגנו של הול, ניהל את המשלחת לאחר מותו של הול.

על פי הפרוטוקול שמסר שר הצי, רוביסון, הועבר הפיקוד על המשלחת לבודינגטון, שבמסגרתה המשמעת פחתה עוד יותר.[33] הפחם היקר נשרף בקצב גבוה: 2,873 ק"ג בנובמבר, 724 ק"ג יותר מאשר בחודש הקודם, וקרוב ל 3,800 ק"ג בדצמבר. [34] בודינגטון נראה לעיתים קרובות שיכור, אבל הוא היה רחוק מלהיות היחיד שרוקן את מאגר האלכוהול. על פי עדותו בזמן החקירה, טייסון נראה גם שיכור, ושומאן הרחיק לכת ויצר עותק של המפתח של בודינגטון, כדי שיוכל לקחת לעצמו גם אלכוהול . [35]

לא משנה איזה תפקיד שיחק האלכוהול, אבל היה ברור כי שדרת הפיקוד של הספינה נשברה. השכרות התלוות במשחקי קלפים ובמאבקים בתוך הצוות.[36] למטרות לא ברורות בודינגטון בחר לחלק את כלי הנשק של הספינה לצוות. [37] יש כמה ראיות שהיה תכנון לבצע תוכנית מפוקפקת שהתגבשה בין הקצינים הבכירים בחורף .

ב -1 בינואר 1872 כתב טייסון ביומנו: "בחודש שעבר נראתה לי הצעה מדהימה כזאת, שלא הפסקתי לחשוב עליה מאז [...] היא צמחה מתוך דיון באשר לכדאיות הניסיון" [38] הוא חזר אל הנושא ב 23 באפריל: "דיברתי עם צ'סטר על ההצעה המדהימה שחשבתי עליה בחורף, הסכמנו שזאת הצעה מפלצתית וצריך למנוע את ביצועה. צ'סטר אמר שהוא נחוש בדעתו לחשוף את העניין". הסופר פארלי מוואת הציע שייתכן והקצינים שקלו לזייף את המסע לקוטב, או לפחות לקו רוחב גבוה.[39]

תהא אשר תהא התוכנית שלא נבחרה, בכל זאת נשלחה משלחת לנסות להגיע לקוטב ב־6 ביוני. צ'סטר הוביל את המשלחת בסירה קלה שנמחצה במהרה על ידי קרח במרחק של כמה קילומטרים מהפולריס. צ'סטר ואנשיו חזרו אל הספינה ושיכנעו את בודינגטון לתת להם את הסירה הנוספת. עם סירה הזאת ועם טייסון, הם יצאו לצפון שוב.[40]

בינתיים איתרה הפולריס מים פתוחים וחיפשה נתיב דרומה. בודינגטון, שלא היה להוט לבלות עוד חורף בקרח, שלח את איפרוביק - המדריך האינואיטי, צפונה עם פקודות לטייסון ולצ'סטר לחזור לאנייה מיד. הגברים נאלצו לנטוש את הסירות וללכת 20 קילומטר חזרה לפולריס. עכשיו אבדו שלוש מסירות ההצלה היקרות של הספינה, ורביעית - הקטנה תמחץ על ידי קרח בחודש יולי. המשלחת נכשלה במשימתה העיקרית להגיע לקוטב הצפוני .

מרישומי היומן של טייסון נראה שהוא, צ'סטר, ובסלס היו בין אלה עם הנטייה החזקה ביותר להמשיך לדחוף צפונה. באחד לאוגוסט טייסון כתב: "הזדמנות אבדה, והמשלחת תצא חזרה רק כדי לדווח על מספר תגליות גאוגרפיות [...] אילו היינו נוהגים יותר בסבלנות אולי היינו עולים מעבר למפרץ ניומן, אין לדעת עד כמה רחוק יותר". הוסיף טייסון:" יום אחד מישהו יגיע לקוטב הצפוני, ואני אקנא שלא עשינו זאת כי כמה אנשים מהפולריס מנעו זאת ." [41]

גורל הפולריס והמסע הביתה

התבקעות הקרח והספינה פולריס הנצורה, הצוות מחלץ את עצמו

כאשר המטרה העיקרית של המשלחת נעזבה, פנתה הפולריס דרומה הביתה. בנמל סמית סאונד, ממערב לקרחון הומבולדט, היא נתקעה בקרחון רדוד ולא ניתן היה לשחררה. בליל 15 באוקטובר, כאשר הקרחון מאיים על האונייה, דיווח שומאן כי מים נכנסים והמשאבות לא יכלו לעמוד בקצב.[42] בודינגטון נתן פקודה להשליך מטען מהאוניה על הקרח כדי לעזור לספינה לצוף. האנשים התחילו לזרוק בלי הבחנה ציוד החוצה, כפי שניסח זאת טייסון, "בלי שום תשומת לב לאופן או למקום שבו נזרקו הדברים האלה." [43] חלק גדול מן המטען שהושלך אבד.

כמה אנשי צוות היו על הקרח הסמוך במהלך הלילה, כאשר האוניה נפגעה. כשהגיע הבוקר, הקבוצה, שהייתה מורכבת מטייסון, מאייר, שישה מהימאים, הטבח, וכל האינואיטים, מצאו את עצמם תקועים על הקרחון שזז.[44] הם יכלו לראות את הפולריס במרחק של 13 עד 16 ק"מ משם, אבל ניסיונות למשוך את תשומת לב הספינה עם דגל שחור גדול היו חסרי תועלת.

האינואיטים הקימו על הקרח איגלו, וטייסון העריך שיש להם 860 ק"ג של מזון. היו להם גם שתי סירות קלות ושני קייאקים. קיאק אחד אבד במהרה. מאייר הניח שהם נסחפים בצד של גרינלנד אל מיצרי דייוויס, ובקרוב יהיו בקרובים אל האי דיסקו. הוא טעה. הניצולים היו למעשה בצד הקנדי של המיצר. הימאים פרקו עד מהרה את אחת הסירות לעצי הסקה .

הקבוצה נסחפה מעל 2,900 ק"מ על הקרח במשך ששת החודשים הבאים,[45] לפני שחולצה בחוף ניו פאונדלנד על ידי הספינה "טיגרס" ב -30 באפריל 1873. [46] כולם היו כנראה מתים אילו הקבוצה לא הייתה כוללת את הציידים האינואיטים המיומנים איפרויק והנדריק, שהיו מסוגלים לצוד מזון בכמה הזדמנויות.[47]

ב־16 באוקטובר 1872, כשמאגר הפחם נמוך, החליט בודינגטון לעגון את פולריס ליד אטה. לאחר שהפסידו הרבה מהמצעים, הבגדים והאוכל, כשנזרקו באקראי מהאונייה ב -12 באוקטובר, היו 14 האנשים הנותרים במצב גרוע, בלי ציוד לעמוד בתנאים של חורף נוסף. הם בנו צריף מעצים שהובאו מהאונייה, וב־24 באוקטובר כיבו את הדוודים כדי לשמור על פחם. הספינה נטתה על צדה מחציתה מעל המים.[48] האינואיטים באטה עזרו לניצולים לשרוד את החורף. לאחר החורף בנו אנשי הצוות שתי סירות מהעץ של האונייה, וב־3 ביוני 1873 הפליגו דרומה. הם ניצפו וניצלו על ידי אוניית צייד לוויתנים בחודש יולי, וחזרו הביתה דרך סקוטלנד.[49]

לאחר המסע

חקירה

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
ד"ר אמיל בסלס, מדען ורופא המשלחת.

ב־5 ביוני 1873 החלה עבודתה ועדת חקירה של הצי האמריקני. בשלב זה, אנשי הצוות האינואיטים חולצו מהקרח, עם זאת, גורלו של בודינגטון, בסלס, ושאר הצוות עדיין לא היה ידוע. הוועדה כללה את האדמירל לואיס מ. גולדשבורו, מזכיר הצי ג'ורג' מ. רוביזון, קומודור ויליאם ריינולדס, קפטן הצבא הנרי והווגה, וספנסר פולרטון בירד מהאקדמיה למדעים.[50]

טייסון היה הראשון שהופיע לחקירה וחיבר את החיכוך בין הול, בודינגטון ובסלס, והאשמות לגבי הרעלה כסיבת המוות של הול. הוועדה גם ביררה על מקום המצאות היומן והרשומות של הול. טייסון השיב כי בעוד הול נזהר, הוא הורה לבודינגטון לשרוף חלק מהיומן והשאר נעלם. מאוחר יותר התגלו רשימות של אנשי צוות אחרים באתר של הספינה פולריס, אבל הקטעים על מותו של הול נחתכו מהם.[51] מאייר העיד על שתייתו של בודינגטון. [52]

סטיוארט ג'ון הרון העיד כי לא הכין את הקפה שהול חשד שהוא קשור בהרעלתו. הוא הסביר שהטבח הכין את הקפה ושהוא לא עקב אחר מספר האנשים שנגעו בכוס לפני שהובאה להול. [53] לאחר שבודינגטון ושאר אנשי הצוות חולצו וחזרו לארצות הברית, המשיך צוות החקירה. בודינגטון תקף את אמינותו של טייסון, וחשד בטענתו של טייסון כי הוא הפריע למאמציו של הול להפליג בספינה צפונה. הוא גם התווכח לגבי הדיווחים על שתייתו, ואמר שהוא "עשה את זה, אבל בפועל שתה מעט מאוד".[54]

בסלס נחקר על סיבת המוות של הול. בסלס קבע כי "הרעיון שלי על סיבת ההתקפה הראשונה היה שהוא נחשף לטמפרטורה נמוכה מאוד בזמן שנמצא במסע המזחלות. הוא חזר ונכנס לתא חם בלי להוריד את בגדי הפרווה הכבדים שלו ואחר כך לקח ספל קפה חם, וכל אחד יודע מה ההשלכות של זה יכולות להיות."[55] בסלס העיד כי הול "מת מדימום וזרועו השמאלית והצד השמאלי שלו היו משותקים". עוד סיפר בסלס שהוא הזריק להול כינין כדי להוריד את הטמפרטורה הגבוהה שלו לפני מותו.[56]

לנוכח עדיות סותרות, היעדר רישומים רשמיים, וללא גופה לנתיחה שלאחר המוות, לא נקבעו כל האשמות בקשר למותו של הול. בדו"ח הסופי של החקירה כתב המנתח הכללי של הצבא והצי: "מהנסיבות והתסמינים המפורטים על ידו, והשוואתם עם העדויות הרפואיות של כל העדים, אנו מקבלים את הדעה כי קפטן הול מת מגורם טבעי, וכי הטיפול במקרה על ידי ד"ר בסלס היה הטוב ביותר בנסיבות הקיימות " [57]

מחלוקת

ישנן ספקולציות מדוע בודינגטון והאנשים על סיפון הפולריס לא ניסו להציל את אלה שננטשו על הקרח. טייסון נבוך מדוע הספינה לא ראתה אותם במרחק של שלוש עשר קילומטרים - קבוצה של גברים ואספקה ​​המנופפת בדגל כהה בים של קרח לבן.[58] למחרת הסערה, הראות הייתה צלולה ורגועה, ואנשי הספינה יכלו לראות את האונייה עם האדים והמפרשים. על סיפונה של האונייה, סיפר לו צ'סטר, כי הוא יכול לראות, אולם מעולם לא היו פקודות לאחזר את האספקה או לחפש את האנשים..

ההחלטה של ​​בודינגטון לנטוש בחוף את הפולריס, לא ברורה באותה מידה. בודינגטון אמר כי "הוא האמין שהמדחף מרוסק וההגה נשבר".[59] הדו"ח הרשמי של המשלחת קובע כי צריך היה לנטוש את הספינה כי "היה מלאי פחם מספיק רק כדי לשמור על הקיטור רק למשך כמה ימים." [60]

עם זאת, אותו דו"ח קובע כי המדחף וההגה התגלו כשלמים לאחר שהספינה חזרה לשוט והדוד של הספינה ומפרשיה היו זמינים. גם אם אזל לה הפחם, הספינה הייתה מסוגלת בהחלט לשוט עם מפרש בלבד. כדי להגן על החלטתו של בודינגטון, כשגאות נמוכה חשפה את תחתית הספינה, גילו האנשים כי היא ניזוקה. בודינגטון כתב ביומנו כי הוא "הפנה את תשומת לבו של הקצין לשבר, ורק תהה שהיא המשיכה לצוף לאורך זמן רב כל כך" [61]

רישום של הפולריס בנקודה הצפונית ביותר.

באשר לגורלו של הול, החקירה הרשמית שבאה לאחר מכן קבעה כי סיבת המוות הייתה אפופלקסית (מונח מוקדם לשבץ). חלק מהסימפטומים של הול - שיתוק חלקי, דיבור מטושטש - בהחלט מתאימים לאבחנה זו.[62] ואכן, הכאבים שאליהם התלונן הול על צד אחד של גופו, שאותו ייחס להצטברות של חיים שנים רבות באיגלו, אולי נבעו משבץ קטן קודם.

עם זאת, בשנת 1968, כאשר עבד על הביוגרפיה של הול, הסופר צ'אנסי לומיס הסתקרן מהאפשרות שאולי הול הורעל, וביקש אישור להגיע לקבר שלו בגרינלנד, להוציא את הגופה ולבצע נתיחה שלאחר המוות.[63] בגלל הפארמאפרוסט, גופתו של הול, תכריכי הדגלים, הבגדים והארון נשמרו היטב. בדיקות של דגימות רקמות העצם, הציפורניים ושיער הראו כי הול קיבל מנות גדולות של ארסן בשבועיים האחרונים לחייו.[64]

הרעלת ארסן חריפה מופיעה באופן עקבי עם הסימפטומים שדיווחו אנשי המשלחת: כאבי בטן, הקאות, התייבשות, קהות חושים ומאניה. לארסן יש טעם מתוק, והול התלונן שהקפה היה מתוק מדי, ושורף את בטנו.[65] נראה גם שלפחות לשלושה מאנשי הצוות - בודינגטון, מאייר ובסלס - הייתה הקלה במותו של הול והם אמרו שהמשלחת תהיה טובה יותר בלעדיו.

חוקר אחר, פייר ברטון הציע כי יש אפשרות שהול לקח בטעות בעצמו את הרעל, כי ארסן היה נפוץ בערכות הרפואיות של אותו הזמן.[66]

עם זאת, סביר יותר שנרצח על ידי אחד מחברי המשלחת, אולי בסלס, שהיה נוכח כל הזמן כאשר הול חלה. קנאה כלפי הול יכולה להתפרש כמניע. אבל אף פעם לא הוגשו כתבי אישום.[67]

הערות שוליים

  1. ^ Berton, P. F. (1988). The Arctic Grail: The Quest for the North West Passage and the North Pole. New York: Viking Press, pp. 97-102
  2. ^ Fleming, F. (2011). Ninety Degrees North: The Quest for the North Pole. London: Granta Books,pp. 10-49
  3. ^ Fleming, F. (2011). Ninety Degrees North: The Quest for the North Pole. London: Granta Books, pp. 62-78
  4. ^ Loomis, C. C. (2000). Weird and Tragic Shores: The Story of Charles Francis Hall. New York:pp. 32-34
  5. ^ Berton, P. F. (1988). The Arctic Grail: The Quest for the North West Passage and the North Pole. New York:, p. 345
  6. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, p. 15
  7. ^ Davis, C. H. (1876). Narrative of the North Polar Expedition of U.S. Ship Polaris. Washington, p. 19-21
  8. ^ Davis, C. H. (1876). Narrative of the North Polar Expedition of U.S. Ship Polaris. Washington,p. 43
  9. ^ Mowat, F. M. (1973). The Polar Passion: The Quest for the North Pole. Toronto,p. 113
  10. ^ Davis, C. H. (1876). Narrative of the North Polar Expedition of U.S. Ship Polaris. Washingto,pp.28-29
  11. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, pp. 24-27
  12. ^ Davis, C. H. (1876). Narrative of the North Polar Expedition of U.S. Ship Polaris. Washington:pp. 283-284
  13. ^ Grant, U. S. (1870). The Papers of Ulysses S. Grant: November 1, 1869 – October 31, 1870. Carbondale ,p. 209
  14. ^ Berton, P. F. (1988). The Arctic Grail: The Quest for the North West Passage and the North Pole. New York, p. 384
  15. ^ Berton, P. F. (1988). The Arctic Grail: The Quest for the North West Passage and the North Pole. New York, p. 384
  16. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, p. 30-31
  17. ^ Blake, E. V. (1874). Arctic Experiences: A History of the Polaris Expedition. New York, p. 130
  18. ^ Blake, E. V. (1874). Arctic Experiences: A History of the Polaris Expedition. New York, p.170
  19. ^ 19.0 19.1 Blake, E. V. (1874). Arctic Experiences: A History of the Polaris Expedition. New York,p. 146
  20. ^ Mowat, F. M. (1973). The Polar Passion: The Quest for the North Pole. Toronto, p.89
  21. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York,p. 48
  22. ^ Berton, P. F. (1988). The Arctic Grail: The Quest for the North West Passage and the North Pole. New York, p. 387
  23. ^ Mowat, F. M. (1973). The Polar Passion: The Quest for the North Pole. Toronto, p. 120
  24. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, p. 61
  25. ^ Mowat, F. M. (1973). The Polar Passion: The Quest for the North Pole. Toronto, p. 121
  26. ^ Berton, P. F. (1988). The Arctic Grail: The Quest for the North West Passage and the North Pole. New York, p. 389
  27. ^ Blake, E. V. (1874). Arctic Experiences: A History of the Polaris Expedition. New York, p. 470
  28. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York: p. 33
  29. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York:, p.99
  30. ^ Berton, P. F. (1988). The Arctic Grail: The Quest for the North West Passage and the North Pole. New York, p. 390
  31. ^ Blake, E. V. (1874). Arctic Experiences: A History of the Polaris Expedition. New York, p. 162
  32. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, p. 115
  33. ^ Blake, E. V. (1874). Arctic Experiences: A History of the Polaris Expedition. New York,p. 341
  34. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, p. 139
  35. ^ Loomis, C. C. (2000). Weird and Tragic Shores: The Story of Charles Francis Hall. New York, p. 302
  36. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, pp. 133-134
  37. ^ Fleming, F. (2011). Ninety Degrees North: The Quest for the North Pole. London, p. 145
  38. ^ Mowat, F. M. (1973). The Polar Passion: The Quest for the North Pole. Toront, p.126
  39. ^ Mowat, F. M. (1973). The Polar Passion: The Quest for the North Pole. Toronto, p. 135
  40. ^ Blake, E. V. (1874). Arctic Experiences: A History of the Polaris Expedition. New York,pp. 184-5
  41. ^ Blake, E. V. (1874). Arctic Experiences: A History of the Polaris Expedition. New York. p. 192
  42. ^ Berton, P. F. (1988). The Arctic Grail: The Quest for the North West Passage and the North Pole. New York, p. 396
  43. ^ Mowat, F. M. (1973). The Polar Passion: The Quest for the North Pole. Toronto: p. 128
  44. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, pp. 199-200
  45. ^ Mowat, F. M. (1973). The Polar Passion: The Quest for the North Pole. Toronto p. 152
  46. ^ Davis, C. H. (1876). Narrative of the North Polar Expedition of U.S. Ship Polaris. Washington, p. 572
  47. ^ Berton, P. F. (1988). The Arctic Grail: The Quest for the North West Passage and the North Pole. New York, p. 399
  48. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, pp. 232-233
  49. ^ Davis, C. H. (1876). Narrative of the North Polar Expedition of U.S. Ship Polaris. Washington, pp. 511-519
  50. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, p. 265
  51. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, p. 156
  52. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York,p. 269
  53. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, p. 272
  54. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, p. 285
  55. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, p. 290
  56. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, pp. 291-293
  57. ^ Davis, C. H. (1876). Narrative of the North Polar Expedition of U.S. Ship Polaris. Washington, pp. 182-183
  58. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York, p. 133
  59. ^ Mowat, F. M. (1973). The Polar Passion: The Quest for the North Pole. Toronto:, p. 154
  60. ^ Davis, C. H. (1876). Narrative of the North Polar Expedition of U.S. Ship Polaris. Washington, p. 442
  61. ^ Parry, R. L. (2009). Trial By Ice: The True Story of Murder and Survival on the 1871 Polaris Expedition. New York:, p. 211
  62. ^ Henderson, B. B. (2001). Fatal North: Adventure and Survival Aboard USS Polaris. New York, p. .85
  63. ^ Barr, W. (2016). Polaris: The Chief Scientist's Recollections of the American North Pole Expedition. UCalgary Press, p. 537
  64. ^ Barr, W. (2016). Polaris: The Chief Scientist's Recollections of the American North Pole Expedition. UCalgary Press, pp. 538-9
  65. ^ Fleming, F. (2011). Ninety Degrees North: The Quest for the North Pole. London, p. 140
  66. ^ Berton, P. F. (1988). The Arctic Grail: The Quest for the North West Passage and the North Pole. New York, pp. 380-389
  67. ^ Berton, P. F. (1988). The Arctic Grail: The Quest for the North West Passage and the North Pole. New York, p. 380-392
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26268351משלחת פולריס

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=משלחת_פולריס&oldid=2716850"