משה קרוי
| זרם | אובייקטיביזם |
|---|---|
| הושפע מ | איין ראנד |
משה קרוי (6 בינואר 1948 - ינואר 1989) היה פילוסוף ישראלי, אשר התפרסם בשל הגותו הייחודית במהלך שנות השבעים. קרוי הושפע ממספר תורות פילוסופיות ובהן האובייקטיביזם של איין ראנד והסיינטולוגיה.
קורות חיים ומערכות פילוסופיות
תחילת דרכו
משה קרוי נולד ב-1948 בתל אביב. הוריו האמינו בציונות סוציאליסטית, אותה תיעב במשך חייו הבוגרים. אביו, צבי קרוי, היה פעיל במפא"י. אמו סוניה הייתה מחנכת בבתי הספר "בלפור" ו"טשרניחובסקי" בתל אביב[1]. משה קרוי למד בבית הספר הממלכתי "בלפור" וב"תיכון עירוני ה'", וסיים לימודיו בהצטיינות. הוא שרת בצה"ל כקצין[2].
קרוי למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והשלים את לימודי התואר הראשון ב-1969[3]. השלים דוקטורט בהנחיית יהושע בר-הלל. נושא הדיסטרציה "Kantian ethics as the theory of the competence of conscience" (אתיקה קאנטית כתורת הכשירות המצפונית)[4]. החל לעבוד כמרצה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב באפריל 1973[5].
אובייקטיביזם
ב-1973 קרוי פרץ לתודעת הציבור באמצעות ראיון שערך עמו צבי ינאי בכתב העת "מחשבות". בראיון זה הוא פרש את עיקרי תורתו החדשה "האגואיזם הרציונלי", שהייתה עיבוד המבוסס על רעיון ה"אובייקטיביזם" של הסופרת איין ראנד. תורתו קראה לאדם לחיות "על פי השכל", להתנגד להתערבות המדינה במעשיו, ולבסס את יחסיו עם העולם החיצוני לא על בסיס "רגשות אשמה" אלא על בסיס חוזי. התורה ראתה בגוף וברוח ישות אחת, שללה כל גילוי של אלטרואיזם, וטענה כי האדם האידיאלי הוא הרציונליסט "הלוקח את מה שמגיע לו, ונותן לאחרים רק את המגיע להם".
תורתו הכתה גלים במדינת ישראל לאחר שקרוי הופיע ביולי 1974 בתוכנית הטלוויזיה "טנדו", שם רואיין על ידי ירון לונדון[6][7]. קרוי הפך לכוכב תקשורת, לא מעט בזכות העובדה כי לתורה נתפס אף דן בן אמוץ. באותה שנה פרסם באנגלית את ספרו האקדמי "The Conscience: A Structural Theory" (בהוצאת כתר)[8]. ספרו השני "חיים על פי השכל" התפרסם ב-1975 בהוצאת "מציאות", בתמיכתו ועידודו של דן בן אמוץ שאף ערך את הספר; הספר זכה לפופולריות רבה.
בתקופה זו יצר קשר עם קרוי אדם שטען כי הגיע מטעמה של אגודת סתרים שייסדו כמה מיליונרים יחד עם הווארד יוז במטרה להקים בדרום אמריקה חברה שתפעל על פי עיקרי תורתה של איין ראנד, וכי קרוי מוזמן להצטרף למיזם זה. לאחר שאדם זה נהרג בתאונת דרכים, החליט קרוי כי מנסים להורגו.
מיסטיקה לוגית
ב-1975 החליט קרוי לעזוב את ישראל ועבר יחד עם אשתו גאולה ובתו טלילה לאוסטרליה, שם כיהן כמרצה לפילוסופיה באוניברסיטת "לה-טרוב" במלבורן.[2] באוסטרליה התקרב לתורת הסיינטולוגיה, בעקבותיה שוכנע שאכן קיימת במציאות נשמה, וכתב עוד ספר בשם "הוכחות לוגיות בדבר קיומה של הנשמה" (במקור באנגלית, יצא לאור בעברית ב-1981). בספר הוא חוזר בו מרבות מן הקביעות אליהן הגיע ב"חיים על פי השכל". הספר ערוך כדו-שיח בן שתי דמויות: פרנסיסקו ממרד הנפילים, המייצג את השקפותיו הקודמות של קרוי, וסוקרטס, המייצג את השקפותיו החדשות. גם ספר זה נערך על ידי דן בן אמוץ (אם כי בן-אמוץ עצמו הסתייג מהתפנית המיסטית בתפיסתו של קרוי).
בדומה לספרו הקודם, גם כאן פורס קרוי מערכת פילוסופית שלמה: הוא פותח בהוכחת קיומה של הנשמה באופן לוגי, ופותר את הבעיה הפסיכו-פיזית על ידי טיעון המאפשר, לשיטתו, השפעה של הנפש על הגוף על ידי "החלטה", טיעון המוכח אף הוא לוגית. בהמשך מדגים קרוי כי העולם מתקיים בהכרח במשך זמן סופי, וכי הנשמות קיימות באופן נצחי. מכאן הוא מסיק, בפרק האחרון בספר, כי העולם מתקיים כמעין שדה-משחק לישויות נצחיות, שבחרו לחיות בו על מנת לשעשע את עצמן במהלך קיומן האינסופי, וכי מצב עניינים זה, בדומה למשחק מחשב, מתאיין עבור כל אחת מהן המגיעה לידיעה מלאה של העולם ושל עצמה, ובכך משחקת את המשחק בשלמותו. הספר לא קיבל תגובות, לא מצד פילוסופים אחרים ולא מצד האקדמיה.
אקזיסטנציאליזם
ב-1979 קרוי החליט שאין בסיינטולוגיה כדי מתן תשובה מספקת לתהיותיו הפילוסופיות והחל מתקרב למיסטיקה הודית, אימץ לעצמו גורו, ואף שהה בהודו תקופה מסוימת. ב-1983 לימד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי וב-1984 שב לאוסטרליה. את דעותיו בתקופה זו הציג בספר נוסף, "מעבר ליש ולאין: הרציונליות במיסטיקה", בו טען בין השאר לקיומה של האלוהות של הגורו ההודי, בו האמין. בשלב זה חדל בן-אמוץ מלתמוך בו וסירב לשמש כעורכו. "מעבר ליש ולאין" פורס, שוב, מערכת פילוסופית כמעט שלמה, המושפעת בבירור מהמטאפיזיקה של סארטר, ומתרגלת את הקורא, לאורך דפי הספר, בהתנסות בחוויית האין. גם לספר זה לא הייתה תהודה משמעותית בעולם הפילוסופיה.
גנוסטיקה
תפנית נוספת בדעותיו של קרוי חלה בעקבות היכרותו עם מיסטיקן בשם ד"ר ג'וזף צ'פלוני,[9] שהציג בפניו תפיסה המכונה על ידי צ'פלוני "גנוסטית", ומשלבת רעיונות ממקורות שונים, ביניהם: הכתות הגנוסטיות המקוריות, גרסה מסוימת של הדת הזורואסטרית, כת האיסיים, הקבלה היהודית, המיסטיקה ההודית, תיאורים פופולריים של המינות האלביגנזית, כמו גם תאוריות האנטישמיות והאנטי-ציונות.[10] לפי תפיסה זו, העולם נתון במלחמה תמידית של "בני אור" כנגד "בני חושך", הרודפים אותם ומאמללים אותם. טבעו של אדם כ"בן אור" - או כ"בן חושך", נקבע מראש ואינו ניתן לשינוי, כשרוב האנושות ניצבת בצד כוחות החושך, ורק מיעוט קטן (בתוכו כלל קרוי את עצמו ואת צ'פלוני) שייכים לצד בני האור. בהשפעת צ'פלוני, צפה קרוי כי הולך וקרב העימות הסופי בין בני החושך לבני האור, בסופו צפויים לצאת בני האור כמנצחים. (ראו: ארמגדון). מתווה המערכת של צ'פלוני וקרוי כלל מרכיב קוסמולוגי מופרך, לפיו קוטר היקום הוא כ-400,000 קילומטר, כשכדור הארץ נמצא במרכזו. תיאורים מקובלים יותר של היקום - הם קונספירציה של בני החושך.
תפיסות אלו ודומות להן הרחיקו אותו מעל אשתו. ב-1986 הזוג התגרש וניטש בניהם מאבק על משמורת בתם בת ה-15. הבת טלילה חייתה עם אביה וטענה שאמה היא מפלצת, בעוד האם גאולה טענה כי בתה עוברת שטיפת מוח במסגרתה היא לומדת לשנוא אותה. על מנת להקשות על מאבקה של האם למשמורת בתה, נישאה הבת בגיל 16 לגרהם, בחור חולה סרטן בן 30. הסכסוך המשפחתי הביא לטרגדיה כאשר ב-1988, כשטיפסה האם מעל גדר הבית בו גרו קרוי, בתו ובעלה כדי ליצור קשר עם הבת, היא נורתה 8 פעמים על ידי גרהם ומתה במקום[11]. גרהם נפטר מספר חודשים לאחר מכן מסרטן, לפני שנסיבות מותה של האם התבררו במשפט[12].
ב-1989 שב קרוי לארץ, וניסה להפיץ את דעותיו החדשות בעיתונות ובטלוויזיה. הוא נתקל אז ביחס קריר, וזכה לבוז וזלזול בדעותיו. הוא החל לכתוב טיוטה לספר נוסף, "מלחמת בני אור בבני חושך",[13] אך ספר זה מעולם לא נערך ולא יצא לאור. כנראה שבסוף ינואר 1989 הוא מת בדירתו, אך דבר מותו התפרסם רק ב-6 בפברואר 1989, לאחר שנמצאה גופתו[14]. המסקנה בתום חקירת המשטרה הייתה כי התאבד[15][16].
מספריו
- חיים על פי השכל, תנאים לאושר אובייקטיבי, הוצאת מציאות, תל אביב, 1975
- The Conscience: A Structural Theory, New York : J. Wiley, 1974
- Mentalism and Modal logic
- Moral Competence: An Application of Modal Logic to Rationalistic Psychology
- הוכחות לוגיות בדבר קיומה של הנשמה, עריכה דן בן אמוץ, הוצאת מציאות, תל אביב, 1980
- מעבר ליש ולאין: הרציונליות שבמיסטיקה, תל אביב, רשפים, 1987
- מבוא לפנומנולוגיה בינאישית, הוצאת דיאלוג
- מלחמת בני אור בבני חושך
קישורים חיצוניים
- מלחמת בני אור בבני חושך, טיוטת ספרו מ-1989 שלא התפרסם
- הספרים של משה קרוי, באתר "סימניה"
- גילה בויום, ביוגרפיה, שיחות, כתבים
- משה קרוי, לא חל בי שינוי, מעריב, 12 בינואר 1981
- אלי אשד, משה קרוי - חייו, מותו ותורתו, באתר אימגו.
- אלי אשד, האגואיסט, באתר nrg, 27 בדצמבר 2004
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים תמר רותם, חייו ומותו של משה קרוי, הפילוסוף המקולל, באתר הארץ- ראיון בתוכניתו של רם עברון ב-1989
- ראיון בתוכניתו של ירון לונדון, "טנדו", ב-1974
- צבי ינאי, האדם הרציונלי והקונפליקט המוסרי, מחשבות 39, מרץ 1974, עמ' 16–22
- צבי ינאי, ארעיותה של הידיעה, מחשבות 38, יוני 1973, עמ' 16–21
הערות שוליים
- ^ הדס מנור, מם היקרה, מעריב, 7 בנובמבר 1990
- ^ 2.0 2.1 עטיפת הספר "חיים על פי השכל, תנאים לאושר אובייקטיבי", משה קרוי, הוצאת מציאות, תל אביב, 1975
- ^ מקבלי תארים ותעודות , דבר, 10 בפברואר 1969
- ^ קישור לדיסטרציה
- ^ מינויים והעלאות בדרגה באוניברסיטת תל אביב, דבר, 24 באפריל 1973
- ^ ראיון בתוכניתו של ירון לונדון "טנדו" ב-1974
- ^ יוסי ביילין, טנדו מרובע, דבר, 11 ביולי 1974
- ^ יוחנן גרנך, גבולות האנוכיות וממד המצפון, דבר, 31 בינואר 1975
- ^ האתר של דר. ג'וזף צ'פלוני
- ^ לא ברור אם שני המרכיבים האחרונים התקיימו בזמן ההיכרות של קרוי וצ'פלוני; צ'פלוני מזהה נוכחות של רוע מטאפיזי רדיקאלי עם יהודים, יהדות, ובפרט ציונות, אולם לא באופן מוחלט, אלא כביטוי ברור במיוחד של רוע.
- ^ בוקי נאה, נרצחה גרושתו של דר משה קרוי שכונה 'גאון הפילוסופיה הישראלית' , מעריב, 26 בפברואר 1988
- ^ בוקי נאה, ד"ר קרוי היה בבית כאשר גרושתו נרצחה בידי חתנו, מעריב, 3 במרץ 1988
- ^ משה קרוי, מלחמת בני האור בבני החושך, 1989
- ^ אבי מורגנשטרן, ד"ר משה קרוי ־ האיש שסחף המוני מעריצים מת בבדידות מוחלטת, מעריב, 6 בפברואר 1989
- ^ איתן לוין, המשטרה: ד"ר משה קרוי התאבד בבליעת כדורים, מעריב, 8 בפברואר 1989
- ^ יצחק בן חורין, משה קרוי: הגיע הביתה ולא מצא אותו, מעריב, 10 בפברואר 1989
28639248משה קרוי