מירוק ושטיפת כלים מבליעת קדשים

מירוק ושטיפת כלים
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר ויקרא, פרק ו', פסוק י"ז - כ"ב
משנה	משנה, מסכת זבחים, פרק י"א, משנה ד'
תלמוד בבלי	מסכת זבחים, דף צ"ו ו-ב',
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ח', הלכה י"א

מירוק ושטיפת כלים מבליעת קדשים הוא חיוב מהתורה לפיו אם נבלע בכלי שיעור כל שהוא מבשר הקרבן על ידי בישול או עירוי שלו, יש למרק ולשטוף את הכלי. דין זה קיים בקרבנות נוספים, למרות שמקורו בתורה הוא בעניין קרבן חטאת.

המצווה

בתורה נאמר כי במקרה שבשר הקרבן בושל בכלי מתכת (המכונה בפסוק "כלי נחושת"), יש למרק את הכלי כדי להוציא מתוכו את הבליעות על מנת לבער את טעם ה'נותר' מהעולם.

המצווה היא למרק ולשטוף את הכלי דווקא במקום קדוש. כלומר: בעזרה או בכל העיר, בהתאם לקדושתו של הקרבן, וכן הוכיחו האחרונים מלשון הברייתא שבידינו "במקום אכילתן מריקתן ושטיפתן". לדעת החזון איש מקום המריקה והשטיפה הוא בעזרה בלבד גם בבליעת קדשים קלים בניגוד לגרסת הברייתא שבידינו ששגויה לדעתו.

במקרה שהכלי נטמא מחוץ למקדש לאתר הבליעה מהקרבן, נוצרת בעיה מכיון שאסור להכניס טומאה למקדש. הפיתרון שאותו קבעו חז"ל הוא "רציף מרציף", לדעת רש"י והרמב"ם הכוונה היא שמכה עליו בפטיש עד שמתקלקלת צורתו המקורית ופוקעת טומאתו, ואז מחזירו לצורתו המקורית כדי שיקרא עליו שם כלי כפי שהתורה דורשת, לדעת התוספות לא יתכן לפרש כן, כי אם הכלי חוזר לצורתו הראשונה חוזרת גם טומאתו עליו כדין טומאת כלי מתכות, ולשיטתם הכוונה היא שבאמצעות הכאה בפטיש דוחף את התחתית החוצה, באופן שחלקו הפנימי נהפך לחלקו החיצוני ולהיפך.

הקרבנות בהם נוהגת המצווה

דינים אלו נאמרו בפסוק לענין קרבן חטאת:

...זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת... וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם

— ספר ויקרא, פרק ו', פסוק י"ז - כ"א

בהמשך הפסוק נאמר ”כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ”, ודרשו חז"ל שתיבת "אותה" באה למעט תרומה מדין מירוק ושטיפה, ומכאן גם ניתן להבין שדין זה קיים בכל הקדשים ורק תרומה נתמעט מדין זה.

קיימת מחלוקת האם דין מריקה ושטיפה הוא גזירת הכתוב כמו דין שבירת כלי חרס, רק שדין מריקה ושטיפה נוהג בכל הכלים ושבירת כלי חרס רק בכלי חרס, (וכך דעת רוב הראשונים) או שמא דין מריקה ושטיפה הינו כדי למרק את השומן שנותר בעין, ואילו שבירת כלי חרס הוא גזירת הכתוב שלפיה בכלי חרס גם הבליעה נאסרת (וכך דעת הרמב"ם). לפי הדעה השניה דין מריקה ושטיפה שייך בכל הקדשים וגזירת הכתוב קיימת רק בבישול חטאת בקדשים.

פרטי החיוב

חובת המירוק והשטיפה הינה בכל אופן שהבשר בושל בכלי, בין אם היה זה על ידי בישול ובין על ידי עירוי, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים, יש למרק את הכלי במים רותחים ולשוטפו במים קרים. רבי שמעון חלוק על כך וסובר שדין זה קיים רק בקדשי קדשים.

לפי רבינו תם, הסבה לכך שדין זה חל גם אם בליעת הבשר בכלי היה על ידי עירוי מכלי ראשון, מכיון שעירוי מכלי ראשון, נחשב כבישול. לפי הרשב"ם אין עירוי נחשב כבישול, וחיוב המירוק הוא מצד העובדה שהרוטב גורם לבליעה בכלי, למרות שעירוי שאינו כבישול (על פי הסברו של רבי חיים מבריסק).

אופן המריקה

מירוק ושטיפת הכלי אינו מוגבל למקום הבליעה, אלא חובה זו הינה לכל הכלי, מכיוון שהבליעה מחלחלת בכל הכלי בשעת הבישול. אך בתרומה לא קיים דין מירוק ושטיפה, וממילא יש למרק רק את מקום הבליעה על מנת שהכלי לא יאסור את החולין המתבשלים בו לאחר מכן.

במשנה כתוב: ”מריקה ושטיפה מריקה כמריקת הכוס, ושטיפה כשטיפת הכוס מריקה ושטיפה בצונן”. בגמרא מופיעה ברייתא בה מבואר כי זאת היא דעת רבי יהודה הנשיא, ועליו נחלקו החכמים: ”מריקה ושטיפה בצונן דברי רבי, וחכמים אומרים מריקה בחמין ושטיפה בצונן”. בגמרא מוסבר כי אין חולק על כך שצריכים להגעיל את הכלי במים רותחים מכיון שבליעה אינה יוצאת בלי מים חמים, ורק שלפי שיטת רבי - המריקה והשטיפה היא לאחר ההגעלה, ולשיטתו המריקה והשטיפה הם שני לשונות המתארות את תהליך השטיפה בכוס של ברכה, שבו צריך לשטוף את הכוס מבפנים וגם למרק אותו היטב מצידו החיצוני.

מריקה ושטיפה בחול המועד

דין מריקה ושטיפה חל על הבליעה רק לאחר הזמן שנאסרה. בהקשר לכך נחלקו החכמים מתי יש לבצע את המריקה ושטיפה בימות החג, שבהם רגילים לאכול כל יום בשר קרבנות שלמים. לפי רבי טרפון אם אדם בישל מתחילת הרגל בכלי מותר לו לבשל בו כל הרגל מכיון שהבישול של כל יום ממרק ומסלק את הבליעה של יום האתמול, אך לפי שאר החכמים מיד עם תום זמן האכילה של הקרבן יש לבצע בכלי מריקה ושטיפה.