מרד אבושירי
 | ||||||||||||||
| מפה גרמנית של זנזיבר ומזרח אפריקה הגרמנית, סביבות 1890 | ||||||||||||||
| תאריכים | 1888–1889 (כשנה) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מזרח אפריקה הגרמנית (בתחומי טנזניה של ימינו) | |||||||||||||
| עילה | השתלטות חברת מזרח אפריקה הגרמנית על טנגניקה | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון גרמני | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מרד אבושירי הייתה התקוממות, בין השנים 1888 ל-1889, של האוכלוסייה הערבית-סווהילית בשטחי מזרח אפריקה, שהוענקו לגרמניה על ידי סולטאן זנזיבר ב-1888. המרד דוכא בסופו של דבר באמצעות הקמת כוח צבאי גרמני, ובסיוע הצי הקיסרי שהטיל הסגר והפגיז ריכוזי מורדים על החוף.
רקע
חופה של מזרח אפריקה, בשטחים הכוללים בימינו את קניה וטנזניה, היה מיושב בערבים מאזור עומאן מאז ימי הביניים, אשר הקימו את סולטנות זנזיבר על האי זנזיבר ושטחי היבשת הסמוכים לה. השבטים שהתגוררו באזור ניהלו מלחמות בינם לבין עצמם לעיתים קרובות, וכוחות קולוניאליים שונים ניצלו זאת לטובתם[2].
ב-1884, במסגרת המירוץ לאפריקה, הגיעה משלחת של החברה הגרמנית לקולוניזציה בהנהגתו של קארל פטרס לזנזיבר, וחתמה על "הסכמי חסות" עם חלק ממנהיגי השבטים באזור החוף, מה שהעניק לחברה השפעה על שטחים נרחבים, שרשמית היו עדיין תחת שליטת הסולטנות. בריטניה חששה מנוכחות של יריבה אירופית באזור השפעה שלה, אך הייתה טרודה באותו הזמן בטיפול במרד המהדי בסודאן האנגלו-מצרית. הקאנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק זיהה את קשיי הבריטיים בטיפול במרד כחולשה וכהזדמנות להגביר את השפעת גרמניה במזרח אפריקה ללא התנגדות מצידם. בפברואר 1885, במסגרת ועידת ברלין, תבעה גרמניה רשמית את השטחים אותם השיג פטרס בעוד סולטאן זנזיבר, ברגש בן סעיד, נאלץ להכיר בכך מכיוון שלא זכה לתמיכת הבריטים[3].
ב-1885 השיג פטרס זיכיון מטעם האימפריה הגרמנית לפעולה באזור[1] . ברגע שהשיג דריסת רגל, רכשה חברת מזרח אפריקה הגרמנית החדשה של פטרס שטחים גדולים נוספים, מטנגניקה ועד הרי אולוגורו (Uluguru) ואוסאמברה (Usambara). פעולות אלה נתקלו בהתנגדות סולטאן זנזיבר, ברגש בן סעיד, אשר נאלץ לוותר לאחר שפטרס זכה לתמיכת משרד החוץ הגרמני בברלין וביוני 1885 הגיעה שייטת של הצי הקיסרי הגרמני אל החוף הזנזיברי. ומפקדה דרש מבן סעיד להכיר בשליטה הגרמנית, ובשכנוע השגריר הבריטי, נאלץ הסולטאן להיכנע לדרישות. ועידה משותפת בין בריטניה, צרפת וגרמניה שנערכה כחודשיים לאחר מכן חילקה את שטחי הסולטנות, שרשמית עדיין היו תחת מרותה, בין המעצמות ותחום שלטונו של ברגש בן סעיד הצטמצם ל איים שמול החוף ולרצועת חוף באורך 1,200 ק"מ. כל השטח שנותר, מזרחית לאגמים ויקטוריה וטנגניקה חולק בן בריטניה לגרמניה, כאשר הראשונה קיבלה את החלק הצפוני בין הנהרות טאנה לאומבה שהפך למזרח אפריקה הבריטית (קניה של ימינו), בעוד גרמניה קיבלה את החלק הדרומי בין הנהרות אומבה לרובומה (Ruvuma) שהפך למזרח אפריקה הגרמנית (ומאוחר יותר לטנגניקה, ולטנזניה של ימינו). ב-28 באפריל 1888 חתם יורשו של ברגש בן סעיד, הסולטאן כליפה בן סעיד, על הסכם בו ויתר על השליטה בטנגניקה שבחוף היבשת לידי חברת מזרח אפריקה הגרמנית[3][4].
החל מאוגוסט 1888 החלה החברה בניסיונות להשתלט על עיירות החוף בטנגניקה, תוך התנגדות קשה של העילית הערבית, שחששה מפגיעה בסחר העבדים והשנהב, אך גם מצד האוכלוסייה הילידית[5]. עימות בין הנציג הגרמני, אמיל פון זלסקי, בפאנגני (Pangani), מרכז סחר בחלקו הצפוני של שטח החסות, לבין המושל המקומי סביב הזכות להניף במקום את דגל הסולטאן, הסתיימה במהומות והגרמנים נסוגו. זלסקי שב למקום לאחר מספר ימים עם כוחות נוספים וניסה לאסור את המושל בשעה שזה התפלל במסגד במרכז העיר. המהומות התחדשו לאחר שהגרמנים נכנסו למסגד בנעליהם ובליווי כלב (מה שפגע קשות ברגשות המוסלמים), ובשלב זה לא ניתן היה עוד לדכאן[6].
מרד
את המרד הנהיג אבושירי אבן סאלם אל חארטי, סוחר ובעל מטעים עשיר, בן לאב ערבי ולאם מבני האורומו. אבושירי השתמש בזעם התושבים כדי ליצור קואליציה מקומית, כשהוא זוכה לתמיכת ערביי הסביבה ושבטי הסווהילי גם יחד, כדי לסלק את הגרמנים מאזור פאנגני. באותו זמן החלו מרידות מקומיות באזורים נוספים, כגון זו בהנהגתו של באנה הרי (Bana Heri), סולטאן זיגואה (Zigua). עד מהרה התפשט המרד לאורך החוף, מטאנגה בצפון ועד לינדי ומיקינדני בדרום. נציגי חברת מזרח אפריקה הגרמנית גורשו או נהרגו, מלבד בדאר א-סלאם ובבגאמויו, שהושמו תחת מצור[5][6].
בפברואר 1889, לאחר ששליטתה של חברת מזרח אפריקה הגרמנית בחוף חוסלה למעשה, התערב קאנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק ומינה את לוטננט הרמן פון ויסמן לרייכסקומיסר של מזרח אפריקה הגרמנית. ויסמן הקים שוצטרופה, שהורכבו מקצינים גרמניים ומשכירי חרב מסודאן, לוחמים משבט הזולו ובני שבטים מקומיים (אסקרי), ודיכא בסופו של דבר את המרד[6].
ויסמן הגיע בראש כוחותיו אל בגאמויו הנצורה במאי 1889, וב-8 בחודש פרצו 700 אנשיו של ויסמן את ביצורי בסיסו אבושירי בג'אחאזי, בהם החזיקו בין 1,000 ל-1,600 מורדים, הניסו אותם מן האזור ופגעו קשות בלגיטימציה של אבושירי להנהגת הקואליציה בראשה עמד. אבושירי נסוג לפאנגני כשהכוח הגרמני בעקבותיו. ב-8 ביולי כבשו הגרמנים את העיר בהתקפה מכיוון הים[7].
אבושירי איבד את בסיס תמיכתו ונסוג לפנים הארץ, שם גייס בני שבטים מקומיים כשהוא מבטיח להם שלל רב. אבושירי תכנן לפצל את הכוח הגרמני ולמשוך את אנשיו לפנים הארץ במרדף אחריו, ואז להכות בבסיסיהם לאורך החוף. בשלב הראשון זכתה התוכנית להצלחה, אך ההתקפה על דאר א-סלאם נכשלה, ובמהלך נסיגתם הותקפו כוחותיו של אבושירי וספגו אבדות כבדות. אבושירי, שניסה להימלט למומבסה שבתחומי מזרח אפריקה הבריטית, נלכד על ידי הגרמנים והוצא להורג בפאנגני ב-15 בדצמבר 1899[8].
בשלב זה הפנו הגרמנים את מאמציהם כנגד כוח המורדים העיקרי שנותר, בהנהגתו של באנה הרי, ששלט באזור סאדאני (Sadaani). ב-4 בינואר 1890 כבשו הגרמנים את בסיסו העיקרי במלמבולה לאחר קרב קשה. פעולה זו גרמה להרי, שנהנה מתמיכה מקומית רבה יותר מזו של אבושירי, לפתוח בלוחמת גרילה כנגד הגרמנים. ויסמן הגיב במערכה של אדמה חרוכה במטרה למנוע אספקה או סיוע להרי וכוחותיו. אף על פי שגרמה לרעב ומחלות בהיקף נרחב, גם בקרב אוכלוסיות ידידותיות, הייתה שיטה זו יעילה מאוד עבוד הגרמנים. בהדרגה איבד באנה הרי את תמיכתו ומקומה של מפקדתו בעמק פאלמאקה נתגלה. בתחילת מרץ 1890 ריכזו הגרמנים את מרבית כוחותיהם בעמק ופתחו בסדרת מתקפות על לוחמי שבט הזיגואה שתמכו בהרי. הגרמנים נתקלו בהתנגדות עזה ונהדפו מספר פעמים לפני שהצליחו לסלק את לוחמיו של הרי מביצוריהם ב-9 במרץ. אף על פי שעדיין נהנה מתמיכה משמעותית, החל מעמדו של הרי בקרב אנשיו להתערער, ועל כן נכנע בפני ויסמן ב-8 באפריל. בתמורה, אושר מעמדו כסולטאן של זיגואה והוא אף זכה למשכורת כעובד ציבור השולט באזור מטעם הגרמנים[8].
תוצאות
ב-1 בינואר 1891 העבירה חברת מזרח אפריקה הגרמנית את השליטה בטנגניקה לידי ממשלת גרמניה, שהפכה רשמית לפרוטקטורט גרמני[1].
עם תבוסתם של אבושירי ובאנה הרי נכנעו מרבית המורדים הערבים והאפריקאים בפני הגרמנים. הדוגמה של הרי נלמדה ומנהיגי המורדים העדיפו להיכנע כדי לזכות בחנינה ולשמר את שלטונם תחת מרות גרמנית. כוחותיו של ויסמן המשיכו לפעול כנגד כוחות מקומיים, אך עם כניעתו של באנה הרי הסתיים המרד הלכה למעשה. בעקבות מרד אבושירי עברה מזרח אפריקה הגרמנית לשלטון גרמני ישיר ולהקמת מושבה ומנגנון שלטון יעיל, אשר ישמש כקרש קפיצה לכיבושים עתידיים נוספים[8].
לקריאה נוספת
- Quesada, Alejandro de. Imperial German Colonial and Overseas Troops 1885–1918. Bloomsbury Publishing, 2013. מסת"ב 1780961650
- Gaudi, Robert. African Kaiser: Paul Von Lettow-Vorbeck and the Great War in Africa. Oxford University Press, 2017. מסת"ב 1787380475
- Stapleton, Timothy J (Ed). Encyclopedia of African Colonial Conflicts. ABC-CLIO, 2016. מסת"ב 1598848372
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Quesada, עמוד 17
- ^ Quesada, עמוד 16
- ^ 3.0 3.1 McIntyre, Chris. McIntyre, Susan. Zanzibar. Bradt Travel Guides, 2009. מסת"ב 1841622540. עמודים 21-23
- ^ United States. Department of State. Catalogue of Treaties, 1814-1918. Oceana Publications, 1919
- ^ 5.0 5.1 Gaudi, African Kaiser: Paul Von Lettow-Vorbeck and the Great War in Africa
- ^ 6.0 6.1 6.2 Stapleton, עמוד 6
- ^ Stapleton, עמודים 6-7
- ^ 8.0 8.1 8.2 Stapleton, עמוד 7
מרד אבושירי28547880