מרגרטה הימלר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרגרטה הימלר
Margarete Himmler
לידה 9 בספטמבר 1893
פטירה 25 באוגוסט 1967 (בגיל 73)

מרגרט הימלר (9 בספטמבר 1893 - 25 באוגוסט 1967) הייתה אשתו של ראש האס אס, ראש הגסטפו, ושר הפנים של הרייך הגרמני, היינריך הימלר.

ביוגרפיה

חייה המוקדמים ונישואים ראשונים

מרגרטה בודן נולדה בעיירה ליד בידגושץ', בתם של בעל הקרקעות הנס בודן ואשתו אלפרידה[1]. למרגרטה היו שלוש אחיות (אלפריד, לידיה ופולה) ואח[2]. הימלר הוכשרה ועבדה כאחות במהלך מלחמת העולם הראשונה עד תום המלחמה.[3]

נישואיה הראשונים היו קצרים והיא ובעלה הראשון לא הביאו ילדים לעולם. הודות לתמיכתו הכלכלית של אביה, היא הצליחה להפעיל ולנהל מרפאת סיעוד פרטית בברלין[4].

נישואים להיינריך הימלר

מרגרט בודן הכירה את בעלה השני, היינריך הימלר ב-1927. הם נפגשו במהלך אחד מסיורי ההרצאות שלו ונשארו לאחר מכן בקשר קבוע בעזרת מכתבים[5]. במכתב אחד ששרד והתגלה לבעלות הברית בסוף מלחמת העולם השנייה, מתייחסת מרגרטה להיינריך הימלר כ"לאנדסקנכט עם לב קשה"[6], אך היא התרשמה בכל זאת מסגנון כתיבתו הרומנטי ומאהבתו הכנה אליה[7].

היינריך ומרגרטה חלקו עניין משותף בהומאופתיה והיו בעלי נטייה מוגזמת ליעילות וניקיון, בנוסף לכך הם היו שניהם חסכנים ואנטישמיים. האנטישמיות שלה באה לידי ביטוי במכתב שכתבה להיינריך הימלר ב-22 ביוני 1928, בו היא כתבה הערות מזלזלות על הבעלים השותף של המרפאה הפרטית שלהם בברלין, הגינקולוג והמנתח ברנהרד האושילד, בקריאת "האושילד הזה! היהודים האלה כולם אותו דבר!"[8]. כבר ב-1928 הצטרפה למפלגה הנאצית והייתה החברה ה-97,252 של המפלגה.

היינריך ומרגרטה נישאו ביולי 1928[9]. ראשית הקשר בניהם, התווכח היינריך רבות עם הוריו לגבי מערכת היחסים שלו עם מרגרטה, שלא ראו בעין טובה את העובדה שהיא הייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים, שהיא הייתה גרושה ואף הייתה פרוטסטנטית[10]. איש מבני משפחתו של הימלר לא הגיע לחתונה ולכן השושבינים שלו היו אחיה ואביה של מרגרטה. בסופו של יום, הוריו של הימלר קיבלו אותה אך שמרו ממנה מרחק לאורך כל שנות נישואיה להימלר[11]. באוגוסט 1929 נולדו בתם הראשונה והיחידה גודרון בורוויץ. לזוג הימלר היה גם בן מאומץ בשם גרהרד פון אהה שמת לפני מלחמת העולם השנייה. לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 עברו הזוג הימלר למינכן.

במהלך עצרת נירנברג ב-1938, היו להימלר סכסוכים עם רוב נשותיהם של מנהיגי האס אס הבכירים. לאחר המלחמה, לינה היידריך (רעייתו של ריינהרד היידריך) תיארה בכתבה לעיתון דר שפיגל את מרגרטה כ"אישה צרת אופקים, חסרת הומור וסובלת מאגורפוביה)[12].

הדוויג פוטסט, מזכירתו הצעירה של הימלר החל מ-1936, הפכה לפילגשו ב-1938. היא עזבה את עבודתה ב-1941 ונולדו לו ממנה שני ילדים: בנו הלגה פוטהסט (שנולד ב-1942) ובתו נאנט דורותיאה פוטהסט (שנולדה ב-1944). מרגרטה, שגרה אז בעיירה גמונד אם טגרנזי בבוואריה עם בתה, נודע על הקשר אי שם ב-1941. מרגרטה והימלר כבר היו בשלב הזה פרודים והיא החליטה להמשיך עם הקשר אך ורק למען בתם גודרון. עם זאת, היינריך הימלר היה מקורב לבתו, הוא התקשר אליה מדי כמה ימים וביקר לעיתים קרובות ככל שיכול[13]. הדוויג ומרגרטה נשארו נאמנות להימלר. מרגרטה והיינריך הימלר נפגשו בפעם האחרונה באפריל 1945, כשהם חולקים זמן יחד עם גודרון בביתם בגמונד[14].

מלחמת העולם השנייה

לאחר שהחלה מלחמת העולם השנייה, הימלר עזרה להפעיל בית חולים צבאי המזוהה עם הצלב האדום הגרמני. עד דצמבר 1939, היא פיקחה על בתי החולים של הצלב האדום באזור ברלין-ברנדנבורג. בתפקיד זה היא הובילה משלחות לתוך השטחים והמדינות שנכבשו על ידי הוורמאכט הגרמני[13]. במרץ 1940, מרגרט נסעה לפולין הכבושה. ביומנים שלה, שנכתבו בזמן השליחות לפולין, כתבה הימלר, "אז הייתי בפוזנן, לודז' ובוורשה, האסכול היהודי הזה, רובם לא נראים כמו בני אדם, זו עבודה מדהימה לנסות ליצור שם סדר"[15]. על מאמציה הגיעה הימלר לדרגת קולונל בצלב האדום הגרמני[16].

ב-1945, מרגרטה וגודרון עזבו את גמונד כשחיילי בעלות הברית התקדמו לאזור. לאחר הפלישה לבולצאנו על ידי הצבא האמריקאי במאי 1945, נעצרו מרגרטה וגודרון. הם הוחזקו במחנות מעצר שונים באיטליה, צרפת וגרמניה. במהלך המעצר שלה, נחקרה מרגרטה, אך התברר כי לא הודיעו לה על עסקיו הרשמיים של בעלה, היא תוארה כבעלת "מנטליות של אישה מעיירה קטנה" שנמשכה לאורך כל חקירתה.

בספטמבר 1945, מרגרטה הימלר נחקרה שוב ואף נעצרה, אך הפעם זה היה כחלק ממשפטי נירנברג. היא וגודרון שוחררו בנובמבר 1946 ממאסר בגין חוסר אשמה. לאחר מכן היא נאבקה במערכת המשפט החדשה וביוזמות הדה-נאציפיקציה שקודמו באירופה, לאורך כל ההליכים היא טענה שחברותה המוקדמת במפלגה הנאצית הייתה לא יותר מ"נומינלית" וכי דרגתה הגבוהה נובעת משירותה המוקדם בצלב האדום הגרמני, בו שירתה כבר מאז 1914, שנים רבות לפני שהכירה את בעלה. אף על פי כן, ועידת הדה-נאציפיקצייה בדטמולד שינתה את סיווגה המשפטי ונטען כי ככל הנראה היא תמכה במטרות המפלגה הנאצית וידעה ותמכה במעשי בעלה. בפסק הדין, נאמר כי אין צורך שהיא תתן דין וחשבון על פשעי בעלה, על אף שהיא שלא התרחקה מהם. הוצגו טיעונים נוספים לפיהם היא ובתה נהנו ממעמדו של בעלה. בשל כך התחדש באזורי הכיבוש בגרמניה הליך נוסף, שהחל ראש ממשלת בוואריה, הנס אהרד. הליכים אלה התמקדו בשאלת הבעלות הבלתי פתורה על ביתם של מרגרטה והיינריך בגמונד. ב-15 בינואר 1953, בדיון האחרון נגד מרגרטה שנערך במינכן, היא סווגה כמוטבת ממנעמי המשטר הנאצי ובכך הוכנסה לקטגוריה II (פעילים, לוחמים ומרוויחים), ונידון לעבודות שירות למשך 30 ימים. היא גם איבדה את זכויות הפנסיה וההצבעה שלה[17].

מאז סתיו 1955, התגוררה מרגרטה עם אחותה לידיה בהיפן. גם בנה המאומץ גרהרד גר איתן בדירה[18]. את שנותיה האחרונות של מרגרטה בילתה עם בתה במינכן[19]. היא מתה ב-25 באוגוסט 1967.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרגרטה הימלר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Christina Wittler: Leben im Verborgenen. Die Witwe des "Reichsführers SS" Heinrich Himmler Margarete Himmler (1893–1967) In: Bärbel Sunderbrink (Hrsg.): Frauen in der Bielefelder Geschichte, Bielefeld 2010, p. 194
  2. ^ Himmler 2007, p. 117.
  3. ^ Wittler, Christina. Leben im Verborgenen. Die Witwe des „Reichsführers SS“ Heinrich Himmler Margarete Himmler (1893–1967) In: Bärbel Sunderbrink (Hrsg.): Frauen in der Bielefelder Geschichte, Bielefeld 2010, p. 194
  4. ^ Jürgen Matthäus: „Es war sehr nett“. Auszüge aus dem Tagebuch der Margarete Himmler, 1937–1945. In: Werkstatt Geschichte 25 (2000), p. 75
  5. ^ Longerich 2012, p. 103.
  6. ^ The Landsknecht were mercenary soldiers in the German and other continental European armies in the 16th and 17th centuries. Historian Andrew Morrall claims that the ‘’Landsknecht’’ represented for Germans in particular, the "exemplum of a race of men, free, natural, and courageous". See: Andrew Morrall, "Soldiers and Gypsies- Outsiders and Their Families in Early Sixteenth Century German Art", in Artful Armies, Beautiful Battles: Art and Warfare in Early Modern Europe, by Pia F. Cuneo, ed. Pia F. Cuneo, History of Warfare (Boston: Brill, 2002), p. 160.
  7. ^ Himmler 2007, p. 119.
  8. ^ Himmler 2007, p. 118.
  9. ^ Manvell & Fraenkel 2007, p. 17.
  10. ^ Himmler 2007, pp. 117–118.
  11. ^ Himmler 2007, p. 140.
  12. ^ Wyllie, James (בפברואר 2020). "Nazi wives: the women beside Hess, Goebbels, Göring and Himmler". HistoryExtra. BBC History Revealed. נבדק ב-11 בפברואר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ 13.0 13.1 Longerich 2012, pp. 466–468.
  14. ^ Oliver Schröm, Andrea Röpke: Stille Hilfe für braune Kameraden. Christoph Links Verlag, Berlin 2002, מסת"ב 386153231X, p. 106f.
  15. ^ Longerich 2012, p. 468.
  16. ^ Christina Wittler: Leben im Verborgenen. Die Witwe des „Reichsführers SS“ Heinrich Himmler Margarete Himmler (1893–1967) In: Bärbel Sunderbrink (Hrsg.): Frauen in der Bielefelder Geschichte, Bielefeld 2010, p. 198
  17. ^ Christina Wittler: Leben im Verborgenen. Die Witwe des „Reichsführers SS“ Heinrich Himmler Margarete Himmler (1893–1967) In: Bärbel Sunderbrink (Hrsg.): Frauen in der Bielefelder Geschichte, Bielefeld 2010, p. 197f.
  18. ^ Christina Wittler: Leben im Verborgenen. Die Witwe des „Reichsführers SS“ Heinrich Himmler Margarete Himmler (1893–1967) In: Bärbel Sunderbrink (Hrsg.): Frauen in der Bielefelder Geschichte, Bielefeld 2010, p. 199f.
  19. ^ Ernst Klee: Das Kulturlexikon zum Dritten Reich. Wer war was vor und nach 1945. S.Fischer, Frankfurt am Main 2007, p. 248.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35243770מרגרטה הימלר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מרגרטה_הימלר&oldid=2214716"