מרגון גדול
 מרגון גדול
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | אווזאים |
| משפחה: | ברווזיים |
| תת־משפחה: | ברווזי ים |
| סוג: | מרגון |
| מין: | מרגון גדול |
| שם מדעי | |
 Mergus merganserליניאוס, 1758 | |
| תחום תפוצה | |
| |
מרגון גדול (שם מדעי: Mergus merganser) הוא מין ברווז גדול השוכן בנהרות ובאגמים באזורים המיוערים באירופה, צפון ומרכז אסיה ואמריקה הצפונית (האזור ההולארקטי). הוא ניזון מדגים ומקנן בחללים בגזעי עצים.
תיאור
אורכו של מרגון גדול בוגר נע בין 58 ל-72 סנטימטרים, מוטת כנפיו בין 78 ל-97 סנטימטרים, ומשקלו בין 0.9 ל-2.1 קילוגרם, כשהזכרים גדולים במקצת מהנקבות. כמו מינים אחרים בסוג מרגון (Mergus) יש לו כרבולת של נוצות ראש ארוכות, אם כי נוצות אלו צמודות לראש במצב מנוחה, ואינן יוצרות כרבולת ניצבת בדרך כלל. בתקופת הרבייה קל לזהות זכרים בוגרים על פי מעטה הנוצות שלהם, הגוף לבן עם גוון ורדרד, הראש שחור עם ברק ירוק ססגוני, האחוריים והזנב אפורים והכנפיים שחורות מלמעלה ולבנות מלמטה. נקבות וזכרים שלא בתקופות הרבייה (בין יולי לאוקטובר) הם בעיקר אפורים כשראשם חום-אדמדם, סנטרם לבן, ונוצות משנה לבנות על הכנף. עופות שטרם בגרו דומים לנקבות בוגרות אבל בנוסף יש להם רצועה לבנה ששוליה שחורים בין העין למקור. המקור והרגליים אדומים עד אדום-חום, כשאצל הזכרים הבוגרים הגוון עז יותר ואצל הצעירים עמום יותר.
טקסונומיה
קיימים שלושה תת-מינים, שונים בפרטים קטנים:
- M. m. merganser - ליניאוס, 1758: שוכן ברחבי צפון ארופה וצפון אסיה.
- M. m. orientalis - גולד, 1845 (שם נרדף M. m. comatus - סלוודורי, 1895): שוכן בהרים של מרכז אסיה. גדול במקצת מ-M. m. merganser, ומקורו צר יותר.
- M. m. americanus - קסין, 1852: שוכן באמריקה הצפונית. המקור רחב מהמקור של M. m. merganser, ופס שחור חוצה את החלק התחתון של הכנף (נראה בשעת תעופה) אצל הזכרים.
אורח חיים
תזונה והתנהגות
מקור המזון העיקרי של המרגון הגדול הוא דגים. כמו לברווזים אחרים מהסוג מרגון, יש לברווזים אוכלי דגים אלו מקורים שקצותיהם משוננים על מנת לסייע להם לאחוז בטרפם, ולכן הם מכונים "מקורי מסור". המרגון ניזון מדגים בגודל של עד 10 סנטימטרים ואוכל כ-300 גרם דגים ליום. בנוסף לדגים הם ניזונים ממגוון רחב של מיני טרף מימי אחרים, כגון רכיכות, סרטנים, תולעים, זחלים של חרקים ודו-חיים, ובמקרים נדירים יונקים קטנים וציפורים. כמו במיני עופות אחרים עם מאפיין זה, הגוון הוורוד המופיע אצל הזכרים מקורו ככל הנראה בתזונה, ומקורו בפיגמנטים הקרוטנואידים הקיימים אצל חלק מהסרטנים והדגים. כאשר אינם צוללים לחפש מזון, הם בדרך כלל שוחים על פני המים, או נחים על הסלעים שבאמצע הנהר או נחבאים בצמחייה שלגדות הנהר, או (בחורף) בקצה הקרח הצף.
במרבית המקומות שוהה המרגון הגדול במים מלוחים לא פחות מאשר במים מתוקים. בנחלים ובנהרות גדולים הם צפים עם הזרם למשך כמה קילומטרים, ואז עפים חזרה לנקודת היציאה או בדרך כלל שוחים חזרה תוך כדי דיג, כשהם צוללים כמעט ללא הפסקה. המרגון הגדול מסוגל לצלול עד לעומק של עשרה מטרים. בנחלים קטנים ובפלגים הם מצויים בזוגות או בקבוצות קטנות, והם צפים במורד הזרם, כשהם חגים במערבולות, או שהם דגים במרץ בבריכות העמוקות שלמרגלות מפלים או אשדות. כשהם צפים להנאתם, המנח שלהם דומה לברווזים, אבל הם גם שוחים בעומק המים בדומה לקורמורנים, בייחוד בשחייה כנגד הזרם. לעיתים קרובות הם נחים על סלע באמצע הזרם, בדומה לקורמורנים, כשלעיתים קרובות הם פורשים את כנפיהם למחצה לייבוש בשמש. על מנת להמריא מהמים הם מנפנפים בכנפיהם כשהם רצים על פני המים למרחק של מטרים רבים. ברגע שהם באוויר, התעופה שלהם מהירה וחזקה. לעיתים קרובות הם דגים בקבוצה היוצרת חצי מעגל כשהם מניסים את הדגים לכיוון המים הרדודים, שם הם נלכדים בקלות. הקול שהם משמיעים בדרך כלל הוא קרקור גס נמוך, אבל בתקופת החיזור הם (כולל הצעירים) משמיעים שריקה רכה עגמומית. בדרך כלל הם זהירים, ואחד העופות מתפקד כשומר על משמרתו ומזהיר את הלהקה מסכנה קרבה. כאשר הם מופרעים הם מקיאים את מזונם לפני שהם נעים. אף שתנועתם ביבשה מגושמת, הם עוברים לריצה כאשר הם חשים בסכנה, תוך מעבר למנח זקוף בדומה לפינגווינים, והם נופלים ומועדים לעיתים קרובות.
רבייה
המרגון הגדול מקנן בדרך כלל בחללים בעצים, ולכן הוא נזקק ליער בוגר כבית הגידול לתקופת הרבייה, הם ישתמשו ברצון בקופסאות קינון גדולות שיכינו עבורם בתנאי שיהיה לקופסה פתח כניסה בקוטר של 12 סנטימטרים. הם נוהגים לרפד את הקינים בפוך. במקומות נטולי עצים (כמו ההרים במרכז אסיה), הם משתמשים בכוכים בצוקים ובגדות הגבוהות התלולות של הנהרות, לעיתים במרחק ניכר מהמים. הנקבה מטילה 17-6 (בדרך כלל 12-8) ביצים לבנות עד צהבהבות, בתטולה אחת בעונה. רק הנקבה דוגרת על הביצים, כשתקופת הדגירה נמשכת בין 32 ל-35 ימים. הברווזונים נלקחים על ידי אימם במקורה לנחלים או לאגמים מיד לאחר שבקעו מהביצה, שם הם ניזונים מחסרי החוליות של מים מתוקים, ודגיגים קטנים. האפרוחים הופכים לפרחונים כשהם בני 60 עד 70 יום. הצעירים פעילים בגיל שנתיים.
נדידה
מין זה הוא עוף נודד כתלות באזור, כשהעופות מהגרים מהמקומות בהם הנחלים והאגמים קופאים בחורף, אבל נשארים במקומות שהמים אינם קופאים. עופות השוכנים בצפון מזרח יבשת אמריקה עוברים דרומה בקבוצות קטנות לארצות הברית במקומות שבהם האגמים והאגמים לא קופאים. בחוף האוקיינוס השקט שאקלימו מתון הם דיירי קבע. גם העופות מסקנדינביה ורוסיה נודדים דרומה, אבל העופות במערב אירופה וחלק מהעופות ביפן הם לרוב דיירי קבע. בחלק מהאוכלוסיות הזכרים נודדים על מנת להתנשל, כשהם עוזבים את אזורי הרבייה מיד כשהאפרוחים בוקעים מהביצה על מנת לשהות בקיץ (יוני עד ספטמבר) במקום אחר. במיוחד, מרבית הזכרים של האוכלוסייה של מערב אירופה נודדים צפונה לשפכי הנהרות בפינמרק בצפון נורווגיה (ספציפית טנאפיורד) על מנת להתנשל, כשהם מותירים לנקבות לטפל בברווזונים. מספר נמוך בהרבה של זכרים משתמש בשפכי הנהרות במזרח סקוטלנד כאזור התנשלות.
מצב שימור
בסך הכל, המין אינו מצוי בסיכון, אם כי ציד בלתי חוקי של בעלי עניין בשמירה על הדגה מהווה בעיה במקומות מסוימים.
בתוך מערב אירופה, מתרחשת התפשטות בולטת דרומה של אזורי הרבייה בסקנדינביה מאז 1850, התיישבות בסקוטלנד ב-1871, אנגליה ב-1941, וגידול ניכר באוכלוסייה בהרי האלפים. העופות נדירים מאוד באירלנד, כמה זוגות של דיירי קבע במחוז ויקלו.
