פטידין
 | |
 | |
| שם IUPAC | |
|---|---|
| Ethyl 1-methyl-4-phenylpiperidine-4-carboxylate | |
| נתונים כימיים | |
| כתיב כימי | C15H21NO2 |
| מסה מולרית | 247.33 mg/mol |
| נתונים פרמוקוקינטיים | |
| זמינות ביולוגית | 50-60% (אוראלי) |
| מטבוליזם | כבד |
| זמן מחצית חיים | 2.5-4 שעות, 7-11 שעות במחלת כבד |
| הפרשה | כיליתית |
| בטיחות | |
| מעמד חוקי |
|
| סיכון לתלות | גבוה מאוד |
| דרכי מתן | פומי,תת-עורית, תוך שרירית, תוך ורידית |
| מזהים | |
| מספר CAS | 57-42-1 |
פטידין (Pethidine) או מפרידין (Meperidine) הוא משכך כאבים נרקוטי אופיאטי סינתטי ממשפחת הפנילפיפרידינים[1][2][3][4][5]. סונטז ב-1939 כתרופה בעלת פוטנציאל אנטיכולינרגי (חסימת הנוירוטרנסמיטר אצטיל-כולין ובכך עיכוב פעילות המערכת הפאראסימפטטית) על ידי הכימאי הגרמני אוטו איסליב. התכונות האנלגטיות שלו התגלו לראשונה על ידי אוטו שאומן בעת עבודתו בחברת התעשייה הכימית IG Farben בגרמניה.
פטידין משמש לטיפול בכאבים בינוניים עד קשים ומנופק בטבליות, בסירופ או בהזרקה (תת עורית, תוך שרירית או תוך ורידית). במהלך רוב המאה ה-20, פטידין היה אופיאט הבחירה בשימוש של רופאים רבים, כאשר ב-1975 60% מהרופאים רשמו אותו כטיפול בכאב אקוטי ו22% כטיפול כאב כרוני חריף.
בהשוואה לאופיאט הנפוץ מורפין (מורפיום), פטידין נחשב בעבר ליותר בטיחותי לשימוש, בעל סיכון נמוך יותר להתמכרות, והיעיל ביותר לטיפול בכאב שנגרם מחסימת דרכי המרה או מאבנים בכליות, בזכות המאפיינים האנטי כולינרגיים שלו. בהמשך כל אלו הופרכו, כאשר התגלה שהפטידין גם הוא בעל סיכון גבוה להתמכרות, ואין לו יתרונות משמעותיים לטיפול בכאבים הנ"ל בהשוואה לאופיאטים אחרים. יתרה מכך, המטבוליט שמרכיב את התרופה, נורפטידין, התגלה כרעיל יותר יחסית לאופיאטים אחרים, במיוחד בעת שימוש ממושך. הנורפטידין התגלה כבעל אפקט סרוטונרגי, ולכן הפטידין עלול, בניגוד לשאר האופיאטים, לגרום לתסמונת סרוטונין או בשמה האחר הרעלת סרוטונין (עודף סרוטונין במערכת העצבים המרכזית ו/או ההיקפית בעקבות מנת יתר של תרופות מסוימות).
שימוש רפואי
פטידין נמצא בשימוש נרחב בעת צירים ולידה. במדינות מסוימות, כגון ארצות הברית, מעדיפים אופיאטים אחרים, בגלל אינטראקציות לא רצויות עם תרופות אחרות (כמו תרופות סרוטונרגיסטיות) ומהמטבוליט הרעיל נורפטידין.
פטידין הוא משכך הכאבים המועדף במצבים של דיברטיקוליטיס, מכיוון שהוא מפחית את הלחץ התוך רקמתי של המעי.
בנוסף משתמשים בפטידין לעיתים בעת הכנה לקראת ניתוח או לאחר ניתוח.
השפעות שליליות
ראשית, ההשפעות השליליות של הפטידין כוללות את ההשפעות השליליות של משפחת האופיאטיים ככלל: בחילות, הקאות, סחרחורות, דיאפורזיס (זיעה קרה), אצירת שתן ועצירות. שלא כמו אופיאטים אחרים, הוא לא גורם למיוזיס (כיווץ אישונים). מינון יתר של התרופה עלול לגרום לריפיון שרירים, דיכוי נשימתי, ערפול חושים, עור קר ולח, לחץ דם נמוך ואף קומה. במקרים של מינון יתר ניתן להשתמש באנטגוניסט נרקוטי כמו נלוקסון (נרקאן), מה שיעזור לדיכוי הנשימתי. הרעלת סרוטונין נצפתה במטופלים שהשתמשו בנוסף בתרופות נוגדות דיכאון מסוג MAOI או SSRI. פרכוסים עווייתיים נצפו לעיתים במטופלים שקיבלו את התרופה שלא דרך הפה או המעיים באופן כרוני, בגלל הצטברות של המטבוליט נורפטידין בפלסמה. כמו כן, ישנם מקרי מוות כתוצאה ממנות יתר של התרופה.
אינטראקציות
לפטידין יש אינטראקציות מסוכנות עם מעכבי מונואמין אוקסידאז למיניהם. מטופלים שנוטלים את שתי התרופות עלולים לסבול מסערות נפש, דליריום (הזיות), כאבי ראש, התכווצויות, היפרתרמיה. אינטראקציות קטלניות תועדו בעבר, כולל מקרה המוות של ליבי ציון[6] (נערה שטופלה כרונית בתרופה מסוג MAOI וקיבלה פטידין מרופא במיון, דבר שגרם להרעלת סרוטונין ולמותה בגיל 18. מקרה זה עורר סערה בארצות הברית לאחר שהוריה טענו כי המקרה נגרם כתוצאה מתפקוד לקוי של הרופא, ובעקבות המקרה אף חוקק חוק שמגביל את שעות התורנות של רופאים בבתי החולים). אם כן, הסכנה בשילוב התרופות נובעת מהסיכון לרמות גבוהות מדי של סרוטונין שיכולות להביא בסופו של דבר לדום לב. פטידין עלול להגיב גם עם תרופות מרפות שרירים, נוגדי דיכאון, בנזודיאזפינים ואתנול.
מכניזם הפעולה
כמו מורפין, פטידין מפעיל את השפעותיו האנלגטיות בהיותו אגוניסט לרצפטורים אופיאוידיים מסוג μ-opioid receptor (ידוע גם כMOR). הפעלה של רצפטורים אלה קשורה לשיכוך כאבים, טשטוש, אופוריה, פיתוח תלות פיזית ודיכוי נשימתי. לעיתים פטידין ניתן לטיפול ברעד שלאחר הרדמה. המכניזם הפרמקולוגי להשפעה זו אינו ברור לחלוטין[7], אך הסברה היא שהוא כולל סטימולציה של רצפטורים אופיאודיים אחרים (k-opiod receptors).[8]
פטידין בעל מבנה דומה לאטרופין ואלקלואידים טרופאניים אחרים, ועלול להציג השפעות ותופעות לוואי דומות להם. בנוסף לפעילותו האנטיכולינגרית והאופיאטית, יש לו אפקט של הרדמה מקומית בזכות האינטראקציות שלו עם תעלות הנתרן.
בשימוש חוץ גופי, לפטידין יש השפעה אנטי עוויתית, בגלל תכונת ההרדמה המקומית שלו. בתוך הגוף, השפעה זו אינה קיימת. בנוסף, לפטידין יש אפקט ממריץ בשל עיכוב הטרנספורטר לדופאמין (DAT) ולנוראפנפרין (NET). לכן משתמשים בו כתחליף לקוקאין בעת אימון בעלי חיים להבחנה בסם.
הפטידין יותר מסיס בליפידים מאשר מורפין, מה שגורם להפעלה מהירה יותר שלו. האפקט הקליני של פטידין נמשך כ-120-150 דקות, למרות שהוא ניתן במרווחים של 4-6 שעות. פטידין נראה כפחות מועיל ממורפין וסוגיו בשיכוך כאבים חזקים מאד או הקשורים לתזוזה או שיעול. כמו אופיאטים אחרים, לפטידין יש פוטנציאל לגרום לתלות פיזית ולהתמכרות. הוא יותר נוטה לשימוש לרעה בגלל מכניזם הפעולה המהיר שלו לעומת תרופות מרשם אחרות. בהשוואה לאוקסיקודון, הידרומורפון ופלצבו, פטידין באופן עקבי שוייך עם יותר אופוריה, קושי בריכוז, בלבול, החלשות בפעילות הפסיכומוטורית וביכולות הקוגניטיביות (אצל נבדקים בריאים). תופעות הלוואי החמורות הייחודיות לפטידין כוללות תסמונת סרוטונין, פרכוסים, דליריום, מועקה, רעידות וצמרמורות. רובן משויכות לפעילות המטבוליט הרעיל נורפטידין.
פרמקוקינטיקה
פטידין עובר הידרוליזה בכבד בצורה מהירה לחומצה פטידינית ובנוסף עובר דה-מתילציה לנורפטידין, לו יש חצי מההשפעה האנלגטית של הפטידין אך זמן מחצית חיים ארוך יותר לפינוי (8-12 שעות)[9]. ההצטברות של הנורפטידין בעלת השפעה טוקסית וגורמת להזיות ופרכוסים. ההשפעה הטוקסית שלו לא יכולה להסתר לחלוטין על ידי מתן אנטגוניסט לאופיאטים כמו נלוקסון. ככל הנראה זה קורה בגלל הדמיון של המבנה שלו לאטרופין, אך הסיבה לא ברורה לחלוטין. המטבוליטים של פטידין מתאחדים עם חומצה גלוקורונית ומופרשים על ידי הכליות בשתן.
מטבוליזם של פטידין: 
מעמד חוקי
בישראל הפטידין כלול בפקודת הסמים המסוכנים. בארצות הברית דווח על ירידה בשימוש לרעה בפטידין בין השנים 1997 ל-2002, לעומת עלייה בשימוש לרעה חומרים אופיאטיים אחרים כגון פנטניל, אוקסיקודון ומורפין[10].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- שיכוך כאבים בלידה- המרכז הרפואי הדסה
- ברמב"ם בדקו: מה יעיל יותר - אפידורל או פטידין? -מתוך ynet
- למה רופאים חוששים לתת מורפיום? -מתוך ynet
הערות שוליים
- ^ "Demerol, Pethidine (meperidine) dosing, indications, interactions, adverse effects, and more". Medscape Reference. WebMD. נבדק ב-9 באפריל 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Shipton, E (במרץ 2006). "Should New Zealand continue signing up to the Pethidine Protocol?" (PDF). The New Zealand Medical Journal. 119 (1230): U1875. PMID 16532042.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Latta, KS; Ginsberg, B; Barkin, RL (בינואר–בפברואר 2002). "Meperidine: a critical review". American Journal of Therapeutics. 9 (1): 53–68. doi:10.1097/00045391-200201000-00010. PMID 11782820.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ MacPherson, RD; Duguid, MD (2008). "Strategy to Eliminate Pethidine Use in Hospitals" (PDF). Journal of Pharmacy Practice and Research. 38 (2): 88–89.
{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ Mather, LE; Meffin, PJ (בספטמבר–באוקטובר 1978). "Clinical pharmacokinetics of pethidine". Clinical Pharmacokinetics. 3 (5): 352–68. doi:10.2165/00003088-197803050-00002. PMID 359212.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Brody, Jane (27 בפברואר 2007). "A Mix of Medicines That Can Be Lethal". New York Times. נבדק ב-2009-02-13.
The death of Libby Zion, an 18-year-old college student, in a New York hospital on March 5, 1984, led to a highly publicized court battle and created a cause célèbre over the lack of supervision of inexperienced and overworked young doctors. But only much later did experts zero in on the preventable disorder that apparently led to Ms. Zion’s death: a form of drug poisoning called serotonin syndrome.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Koczmara, C; Perri, D; Hyland, S; Rousseaux, L (2005). "Meperidine (Demerol®) safety issues" (PDF). Official Journal of the Canadian Association of Critical Care Nurses. 16 (1): 8–12. ISSN 1201-2580. נבדק ב-2014-01-11.
- ^ Laurence, Brunton (2010). Goodman & Gilman's pharmacological basis of therapeutics (12th ed.). McGraw-Hill. p. 549. ISBN 0071624422.
- ^ Molloy, A (2002). "Does pethidine still have a place in therapy?" (PDF). Australian Prescriber. NPS MedicineWise. 25 (1): 12–13.
- ^ Gilson AM, Ryan KM, Joranson DE, Dahl JL (2004). "A reassessment of trends in the medical use and abuse of opioid analgesics and implications for diversion control: 1997-2002" (PDF). J Pain Symptom Manage. 28 (2): 176–188. doi:10.1016/j.jpainsymman.2004.01.003. PMID 15276196.
{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.