מעברת קסטינה
מעברת קסטינה הייתה מעברה גדולה בשפלת יהודה כ-10 קילומטרים דרומית לגדרה. המעברה הוקמה בשנת 1950 על שטחו של "מחנה קסטינה", מחנה צבאי בריטי שהוקם בסמוך לכפר הערבי קסטינה (לא מדובר בשדה התעופה הצבאי הבריטי קסטינה). מעברת קסטינה הייתה הבסיס להקמת היישוב קריית מלאכי במקום בשנת 1951.
תולדות המעברה
במלחמת העצמאות ערכה חטיבת גבעתי את מבצע ברק במטרה לטהר את מרחב הדרום מרחובות ועד באר טוביה מהכפרים הערבים. הפעולה בוצעה על ידי כוחות מחטיבת גבעתי וגדוד 2 של חטיבת הנגב. ב-11 במאי 1948 נכבש הכפר בית דראס מדרום מערב לבאר טוביה (היום נותר ממנו רק מחנה צבאי). לאחר הקמת המדינה הוקמו מחנות עולים במקומות רבים, עבור בני העלייה ההמונית שלא הסתדרו לבד, ואחד ממחנות אלו מוקם במחנה הצבאי קסטינה בשנת 1948 ויושבו בו קבוצה של ניצולי שואה[דרוש מקור][1].
בשנת 1950 הוקם ליד שטחו של המחנה הצבאי, מעברה שכללה מחנה אוהלים גדול ופחונים. ב-24 באוקטובר 1950 הגיעו 19 משפחות המייסדים, מעיראק ורומניה ובנובמבר 1950 הגיעו עוד כ-250 משפחות משער העלייה כשהם מלווים במדריכי הסוכנות. מדריכי הסוכנות ונציגי השלטון ידעו כי המעברה נמצאת בסמוך לשטח החקלאי של באר טוביה ושזו תוכל לספק עבודה בחקלאות לעולים בחודשי הקיץ. את בעיית התעסוקה בימי החורף חשבו לפתור על ידי הקצאת שטחי אדמה וציוד לכל משפחה להקמה וניהול של משק עזר.
בשנה הראשונה איכלסה המעברה כ-300 משפחות (כ-1,970 נפש) רובן ראו את השהות במעברה כשהות ארעית. גל עליה זה היה מאופיין בריבוי עדות ובמגוון מועט של בעלי מקצועות. העולים שהגיעו לארץ בחוסר כל, מנותקים משורשיהם ולא דוברי עברית, נאלצו להסתגל במהרה לתנאים הקשים, לצפיפות ולתנאים הסניטרים הקשים ששררו במעברה. כך למשל, דווח ב-1954 על יחס של 48 תושבים לתא שירותים אחד[2]. שטח המעברה היה מוקף קוצים, ללא צרכנייה, מרפאה, עצים מצילים, תאורה או מים זורמים. המים לתושבי המעברה סופקו בצינור קטן מבאר בשטח בית פומפרובסקי אשר סיפקה מים גם לכפר אחים. אספקת המזון הגיעה מצרכניית כפר אחים עד אשר הוקמה הצרכנייה הראשונה על ידי המשביר לצרכן של הסתדרות העובדים אשר שימשה גם כמקום מפגש לעולים.
בשנת 1952, השנה השנייה לקיום המעברה ניכר כבר גיוון בנוף האוהלים של המעברה, החלה בניית צריפים שוודים והוקצתה לכל משפחה חלקת אדמה במגמה לפתח משקי עזר בסמוך לבתים. גם שינוי זה לא נטע תחושה של יישוב קבע בקרב התושבים. הרקע לכך נעוץ במצב התעסוקה שהיה בכי רע באותם ימים.
חלק מיושבי המעברה נטשו מפאת הקשיים או נדדו למעברות אחרות כדי לחפש את קרוביהם שעלו ארצה בנפרד. אלה שנותרו הועסקו בעבודות דחק במספר קצוב של 16 ימי עבודה בחודש. בנוסף, ליקויים ארגוניים וחוסר יכולתם של התושבים לפתח בעצמם את משקי העזר הותירו רבים מיושבי המעברה בחוסר מעש ובחוסר עצמאות כלכלית.
ההתייחסות של המימסד למעברת קסטינה הייתה מעורפלת. במכתבים רשמיים שנשלחו למעברה נכתב: "אל הנהלת מעברת קסטינה" שכן רבים סברו כי המעברה ממוסדת ומנוהלת כיאות.
בחורף 1951 שרר חורף קשה ביותר. שלג בגובה 20 ס"מ כיסה את האדמה. המעברה הוצפה, אוהלים קרסו ומשפחות רבות נותרו ללא קורת גג. מחשש שיחלו, הועברו ילדי המעברה למושב הסמוך באר טוביה[3].
בנוסף היו אלה ימי צנע. דב יוסף שימש כשר האוצר, האוכל ניתן לפי הקצבה. הגברים שטרם השתלבו במקום הסתובבו חסרי תעסוקה והנשים קבלו על התנאים הקשים. עם הזמן שופרו גם התנאים הסניטרים, הוקמו מחיצות סביב בורות השופכין שנותרו מן המחנה הצבאי, הותקנו ברזיות לרחצה וכביסה והוקם צריף ששימש כצרכניה.
אוכלוסייה
בנוסף לקשיי היום יום התפתחה חשדנות הדדית בין העדות: היהודים האירופאים ראו ביהודים הכורדים לובשי השרוואלים ערבים ואילו אלה ראו ביהודים האירופאים גויים.
החשדנות נמוגה באוהל בית הכנסת, שם הפך שיתוף הפעולה לפורה. הנשים הכורדיות טיפלו בהונגריות ניצולות השואה בעזרת עשבי מרפא מסורתיים ובתמורה לימדו אותן ההונגריות להשתמש בפרימוס.
המנהגים התרבותיים והתעקשותם של העולים לשמור עליהם גם בתנאים הקשים ששררו במעברה עוררו לא מעט בעיות. רק נשים מעטות הסכימו ללדת בבתי יולדות. רוב הנשים הכורדיות ילדו באוהלים בסיוע מיילדות מקומיות.
חינוך ותרבות
למרות הקושי בהבנת השפה ניסו הצעירים להשתלב בחברה יחד עם מאמציהם להשתלב בעבודות החקלאות שבסביבה.
צעירים בני כל העדות התכנסו בבית התרבות, שריד של המחנה הצבאי בו שהה הצבא האנגלי בימי המנדט. מבנה זה שופץ והפך למוקד חיי התרבות של המעברה.
בני נוער מהמעברה הקימו קבוצת תיאטרון אשר העלתה הצגות שונות בהתאם למורשת וחגי ישראל. התנאים לקיום החזרות וההצגות היו דלים. פנס לוקס שימש כתאורה וכדי להודיע על מועד ההצגה עברו במעברה וקראו לתושבים להתאסף. התארגנות זו סייעה לצעירים להשיג שתי מטרות שהקלו על הקשיים ועודדו את קליטתם: בידור ופנאי ולימוד השפה העברית.
פתרון זמני לחינוך ילדי המעברה הועלה על ידי מורים מבאר טוביה אשר הציעו לארגן הסעות מהמעברה לבית הספר בבאר טוביה והתנדבו ללמד את הילדים במשמרת שנייה עד אשר יווסד בית ספר מקומי.
תוכנית זו לא מומשה מאחר שילדי העולים אשר לא ידעו עברית מאנו להיפרד מהוריהם. בלית ברירה הוחלט לארגן במהירות מסגרת לימודית בשטח המעברה. היה קושי רב בגיוס מורים מבין תושבי המעברה בגלל שמספר המורים בקרב העולים היה מועט ובנוסף גם הם נזקקו לתקופת הכשרה נוספת ולימוד השפה. תחילה התנהלו הלימודים בתוך אוהל גדול אשר בהמשך הוסב לצריף. כל כיתה הכילה למעלה מ-40 תלמידים וכללה אוסף של ילדים מגילאים שונים אשר נבדלו במידה ניכרת ברמת ידיעותיהם ודיברו בשלל לשונות.
בעזרתם האדיבה של רבקה ומרדכי גובר סופקו ספרי לימוד, כלי כתיבה וריהוט לתלמידים ואף הוקמה ספרייה במקום בניהולה. תחת ניהולה של רבקה גובר זכה בית הספר לשמור על "דגל ירושלים", אות הצטיינות מטעם הקרן הקיימת[4].
ממעברה למועצה מקומית
בשנת 1955 הוחל בבניית שיכונים דו משפחתיים שנבנו על שטח של 1 דונם אדמה לשם הפעלת משקי עזר. הדירות היו בנות 18 מטר כשתקרתן עשויה קרטון ורצפתן בטון. אל שיכונים אלה הועברו רוב דיירי מחנה האוהלים. המפנה במבנה המוניציפלי של היישוב חל בשנת 1958 אז נפרד היישוב ממסגרת המועצה האזורית באר טוביה ומונתה מועצה מקומית ראשונה בקריית מלאכי.
קישורים חיצוניים
- "קסטינה" – ראשית ההתיישבות היהודית והיסטוריה של האזור באתר מרכז פסג"ה (פיתוח סגלי הוראה) קריית מלאכי
הערות שוליים
- ^ אך ראו כפר אחים ירש מחנה יריבים, מעריב, 12 באוקטובר 1950 - בו נטען שהמחנה היה נטוש!
- ^ דו"ח הוועדה הבין-משרדית לתאום השירותים הסוציאליים במעברות, 1.7.54, מצוטט ב"תנאים של סלידה, הורות והיגיינה של עולים מארצות האסלאם בעיני ותיקים בשנות החמישים", אורית רוזין
- ^ שטפונות קשים בצפון הארץ, הוס רב בכל המעברות, קול העם, 19 בדצמבר 1951
- ^ דגל ירושלים לבי"ס לילדי עולים, דבר, 19 באוקטובר 1952
25465701מעברת קסטינה