מלחמת קונגו–ערב
 | ||||||||||||||
| תאריכים | מרץ 1892 – ינואר 1894 (כשנה ו־43 שבועות) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תוצאה | ניצחון מדינת קונגו החופשית | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מלחמת קונגו–ערב (נקראת גם המלחמה הקונגולזית–ערבית או מלחמת בלגיה–ערב) נערכה בשנים 1892–1894 בעברו המזרחי של אזור הנקרא כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בין צבאו של לאופולד השני, לבין סוחרי עבדים ערבים מזנזיבר. המלך לאופולד השני היה מלך הבלגים וקיסר קונגו הבלגית, אשר נודע בשל היותו הבעלים הפרטיים של "מדינת קונגו החופשית" (אנ'), שם שלט משנת 1884 עד שנת 1908. בראש הנהגת סוחרי העבדים עמד ספו בן חמיד (אנ'), סוחר עבדים סוואהילי-זנזיברי, שהיה בנו של סוחר העבדים חאמד בן מוחמד, הידוע בשם טיפו טיפ.
מלחמה זו הייתה מלחמת שליחים, בה שני יריבים משתמשים בצדדים שלישיים כתחליף ללחימה ישירה זה בזה, כאשר מרבית הלוחמים היו מקומיים ממוצא קונגולזי, שנשבעו אמונים למחנה אחד באשר הוא, ולעיתים אף עברו במהלך המלחמה למחנה הנגדי.
הנסיבות העיקריות למלחמה היו כלכליות, היות שהן המלך לאופולד והן הערבים תאבו את תנובתה של קונגו וניסו להשתלט על עושרה. בשל כך החלה כניסתם של הערבים והבלגים לקונגו. לקראת המלחמה, המלך לאופולד החל לשלוח בלגים רבים לאזור: קצינים בלגים הובילו משלחות, פקידים בלגים איישו את הקונסוליה בקונגו והעמדות לאורך הנהר היו תחת פיקודם של אזרחים בלגים, שהגיעו בהמוניהם במקום הבריטים ששלטו בשטח זה קודם. כהוכחה לכך, לאחר המלחמה, מתוך 3000 האנשים ה"לבנים" שנשארו בקונגו, 1700 מתוכם היו בלגים, ולא בריטים.[1]
בראשית שלטונו של המלך לאופולד השני על האזור, הוא נקט במדיניות של שיתוף פעולה עם הערבים, אך התחרות על השליטה על השנהב מחד, וההבטחה של המלך בפני ועידת ברלין (ועידה שמטרה הייתה להסדיר את הקולוניאליזם האירופאי והמסחר ביבשת אפריקה במהלך תקופת האימפריאליזם החדש) להפסיק את העבדות מאידך, כפו מלחמה על הצדדים. המלחמה נגד המערכת הפוליטית והכלכלית הסוואהילית-ערבית תוארו כ"מסע צלב" נגד העבדים.
המלחמה הסתיימה בינואר 1894, בניצחון של צבאו של המלך לאופולד השני.
רקע למלחמה
לאופולד השני, מלך הבלגים ערך את הוועידה הראשונה שלו על קונגו ב-1876, בה הוא טען שמטרתו הייתה לבצע פעולות לקידום של האוכלוסייה הקונגולזית, והמרה של דתם לנצרות על מנת "לשחרר אותם מעולם של אפלה". עם זאת, היו ידועים פשעים רבים של המשטר הבלגי במדינת קונגו החופשית תחת שלטון לאופולד. הקונגולזים, שכבר איבדו שלושה עשר מיליון אנשים בסחר העבדים הפורטוגזי, מצאו שחייהם הפכו לגרועים אף יותר, בשל פעילותה של המערכת שהתבססה על עבודות הכפייה, שאומצה על ידי יועצי המלך לאופולד השני. באמצעות מערכת מיסוי, הממשל הבלגי קבע סטנדרטים בלתי אפשריים בגביית מיסים. קונגולזים רבים שלא עמדו בתנאים נרצחו מיד או נחשפו לעינויים קשים. בתוך מערכת זו, הקונגולזים גם פנו לעיתים קרובות אחד נגד השני. במקרים רבים, ילדים גם נלקחו בגיל צעיר וגויסו לצבאו של המלך לאופולד, שנקרא "הכוח הציבורי", שנהנה מלגיטימציה להשתמש בכוח פיסי כדי לשרת את האינטרסים הציבוריים. מעמדם של ילדים אלה היה גבוה ממעמדו של הקונגולזי הממוצע, ולעיתים קרובות הם סייעו להרוג קונגולזים אחרים.[2] בוועידת ברלין, אשר התכנסה בשנת 1885, נחתמו ההסכמים הבין-לאומיים, בהם הוגדר אגן הקונגו (שנמצא במערב אפריקה, מהגדולים שביערות הגשם בעולם והיקפו 3.7 מיליון קמ"ר רבועים), כמוקד העניין של מדינת קונגו החופשית. המדינות האירופיות הקולוניאליות התחייבו לעשות כל שביכולתן כדי לדכא את סחר העבדים. אולם, במזרח קונגו נמשך סחר עבדים שבו היו מעורבים גם ערבים וגם אפריקנים בעלי בריתם.
כשנה לאחר מכן התפתח עימות בין אנשי המבצר שהיה ברשותו של טיפו טיפ באזור מפלי סטנלי (אנ') לבין וולטר דין (אנ'), קפטן בריטי, וסגן דובואה, סגן בצבא הבלגי. עימות זה התפתח בגין טענות מצד אנשיו של טיפו טיפ כי בית משפחת דין גנבו מהם שפחה ערביה שהייתה בבעלות אדם מכובד מהעיר שלהם. מנגד, טען דין כי השפחה ברחה משם על דעת עצמה, לאחר שסבלה מאלימות קשה מצד המעביד שלה, וכי הוא הסכים להיות לה לעיר מקלט, ותו לא. עימות זה התרחש בשנת 1886.
תגובה לא איחרה להגיע, ומיד יצאו אנשיו של טיפו טיפ למתקפה על מבצרו של דין. השלטונות המקומיים בחרו שלא להשיב אש, ולאחר ארבעה ימי מצור התחמושת אזלה ונכנע קו ההגנה של המבצר ורוב אנשיו של דין נמלטו ונטשו את המבצר. חוסר תגובת השלטון התפרש בעיני טיפו טיפ כשעת כושר, ובתגובה לכך התחיל לשלוח יותר ויותר אנשים אל אדמת קונגו, בעיקר סוחרי עבדים ואף כמה מנהיגים קונגולזים. אחד המנהיגים היה גונגו לוטטה (אנ') שהיה מנהיג קונגולזי מכובד ובן בריתו של טיפו טיפ. בראשית שנת 1887 מונה טיפו טיפ כשליט של מחוז סטנלי פולס, באישורו של לאופולד השני. בתקופה זו הרשויות של מדינת קונגו החופשית היו יחסית חלשות ולא רלוונטיות בעברה המזרחי של המדינה. כחלק מהסכמתו להיות השליט המחוזי, טיפו טיפ חתם על הסכם כניעה מול השלטונות של מדינת קונגו החופשית, ואישר הכנסת נציג מטעמם על מנת שיסייע במנהל התקין. בהתאם לזאת, העתיק טיפו טיפ את מרכז ההפצה והמסחר בשנהב אל תוך גבולותיה של מדינת קונגו החופשית, לאזורים השוכנים על חופי האוקיינוס האטלנטי. בכך סייע טיפו טיפ למלך לאופולד השני במשלחות ששלח אל הנילוס העליון, במטרה להרחיב את הטריטוריה שלו. התפתחה דעה רווחת חדשה, הגורסת כי אין בכוונתו של טיפו טיפ לעמוד על רגליו האחוריות אל מול הממשל. זמן קצר לאחר שהסכים לכבד את התנאים של לאופולד השני, ולאור העובדה כי לא חלות עליו מגבלות כלשהן, אט אט איבד טיפו טיפ את סמכויותיו. בנוסף, סוחרי עבדים חזקים אחרים כגון רומליזה (אנ'), היה דאז בעל המעמד החברתי הגבוה ביותר באזור אגם טנגניקה, הגדירו את קשריו של טיפו טיפ עם ממשלת קונגו החופשית כבגידה. בתגובה לכך רומליזה נשבע אמונים לדגל האדום של סולטן זנזיבר כאות מחאה.
בשנת 1891 חזר טיפו טיפ לזנזיבר ושם פרש מתפקידו. בנו, ספו בן חמיד, ירש את מקומו וחרט את המלחמה על דגלו.[3]
מהלך המלחמה
ב-1891 הקמתן של שלוחות מטעם מדינת קונגו החופשית באזור מוקד העניינים של הערבים. נסיונותיה של המדינה לגבות מס על סחר בשנהב עוררו מאבק.[4]
החל ממרץ 1892, ספו בן חמיד, החל להוביל התקפות שונות על אנשי קונגו החופשית במזרח קונגו, לרבות מתקפות על סוחר השנהב הבריטי ארתור הודיסטר (Arthur Hodister) וסרן גיום ואן קרקהובן (Guillaume Van Kerckhoven), שנהג להחרים בכוח את השנהב מסוחרי השנהב הערבים. התקפות אלה הובילו לאיחודם של עבדים וסוחרי שנהב במהלך המאבק נגד אויבם המשותף, מדינת קונגו החופשית. המאבק החריף כאשר בחמישה עשר במרץ 1892, כאשר התנקשו בהודיסטר. היחסים הפכו מתוחים עוד יותר, כאשר ראשד בן מוחמד, אחיינו של טיפו טיפ והמנהיג הערבי תושב סטנלי פולס, סירב לסייע בחקירת מותו של הודיסטר. גונגו לוטטה גם הוא הוביל פעולות במזרח המדינה בזמן הזה.[1]
פעולות איבה ראשונות
כוחותיה של המדינה החופשית של קונגו היו מורכבים משכירי חרב, אשר בתחילה גויסו בסיירה לאון, ובזנזיבר. לאחר מכן גויסו חיילים מקונגו עצמה, ועיקר המפקדים היו קצינים בלגיים שהתנדבו לפקד על הכוחות. הצבא המקומי, בהנהגתו של פרנסיס דהניס (אנ') שהיה עובד מדינת בלגיה וחייל שלחם עבור מדינת קונגו החופשית, נשלח לקטנגה על מנת להקים מאחזים חדשים בדרכם. במהלך משימה זו הצטלבו דרכיהם של הצבא המקומי עם חייליו של גונגו לוטטה.
באפריל- מאי 1892 פרנסיס דהניס ניצח את כוחותיו של גונגו לוטטה. בשל כך, פנה לוטטה מערבה במטרה לאסוף ציוד ונשק מאנגולה, בניסיון לחזק את מעמדו באזור לומאני (אנ').
לאחר כמה התנגשויות בחודשים אפריל-מאי 1892 עם כוחות המדינה החופשית המחומשת של פרנסיס דהניס, החליט גונגו לוטטה לעשות עסקה עם מדינת קונגו החופשית. ב-19 בספטמבר הוא ערק והצטרף לצבא המקומי עם כמה מנהיגים מקומיים נוספים.[5]
קמפיין מניימה
באוקטובר 1892 הוביל ספו בן חמיד כוח של 10,000 אנשים, כ-500 קצינים מצבא זנזיבר והשאר קונגולזים. הכוחות של הצבא המקומי, בהנהגת דהניס, כללו כמה עשרות קצינים בלגים שפקדו על אלפי עוזרים אפריקנים. מלחמה גלויה פרצה בסוף נובמבר, כאשר ספו ובן בריתו מפקדה של מניימה (אנ') עם צבא המונה כ 16,000 איש הקימו מצודה על נהר לומאמי (אנ'), שם הם הותקפו על ידי פלוגה של הצבא המקומי ונחלו תבוסה. דהניס השתמש במאבק זה כתירוץ להתקדם בלחימה כנגד הערבים. בשלב זה המדינה עברה למצב התקפה, ומספר שבטים נכנעו להם בעקבות זאת. דהניס אפשר לצבא שלו לנוע עם כל נשותיהם, העבדים והמשרתים, אשר לקחו חלק במלאכת הבישול, ניקוי ואף שימשו כרכבת אנושית לאספקת חומרי גלם. יתר על כן, הוא לא אפשר לאנשיו לפגוע באנשים שאינם לוחמים מקומיים, ובכך זכה באהדתם של אנשי קונגו.
ב-30 בדצמבר 1892 כוחות המדינה ניצחו בקרב השני, קרב אשר ספו התקשה להתאושש ממנו.[1]
קמפיין רומליזה
כוחותיה של קונגו החופשית, תחת פיקודו של דהניס, פתחו בלחימה כנגד סוחרי העבדים ב-1892. רומליזה שהיה סוחר סווהילי של שנהב ועבדים, היווה את אחת המטרות העיקריות עבור הבלגים. לחימה זו החלה בעקבות התעצמות כוחה של מדינת קונגו החופשית, שעימה גדל והתרחב גם כושר ההרתעה הבלגי באזור זה. קונגו החופשית הפכה לסובלנית פחות כלפי הכוחות הערביים, והפעילו כלפיהם כוח רב. רומליזה, שהיה סוחר ערבי מבוסס ומוכר מאוד באותה התקופה, שלט על אזורים נרחבים וגדולים בשטחם של הבלגים, והיווה עליהם איום.
ב-1892, מספרם הכולל של לוחמים סוואהילים אשר התפרשו על האזור הנרחב היה כ-100 אלף, אך כל אחד מהם פעל באופן עצמאי. על אף שהיו למודי קרב, הם היו דלים באמצעים והיו בבעלותם כלי נשק ישנים ובלויים. הכוחות הבלגים מנו רק כ-600 חיילים, שהתחלקו בין המחנות באסוקו (אנ') ולוסמבו (אנ'), אבל הם היו חמושים בצורה יותר טובה, ואף הייתה להם ארטילריה באמתחתם.
בשנים שקדמו למלחמה (1886–1891), "אגודת המיסיונרים של אפריקה" (אנ') שלחה מיסיונרים קתוליים בצפון ובדרום עד אגם טנגניקה. לאופולד לואי ז'ובר (אנ'), חייל צרפתי, נשלח על ידי אותה אגודה כדי להגן על המיסיונרים, שנטשו שלוש תחנות בשל התקפותיהם של טיפו טיפ ורומליזה. בשנת 1891 השתלטו סוחרי העבדים על כל החוף המערבי של האגם, מלבד האזור שהגן עליו ז'ובר. המשלחת נגד העבדות בראשותו של קפטן אלפונס ז'אק (אנ') (במימון האגודה הבלגית נגד העבדות) באה לידי ביטוי בשחרור של ז'ובר ב-30 באוקטובר 1891. כאשר הגיעה המשלחת של ז'אק הגיע גם כוחו של ז'ובר אשר מנה כ-200 אנשים. הכוחות היו במצב של מחסור בנשק וללא מחסניות מתאימות, גם מלאי התרופות הלך ונגמר.
ב-3 בינואר 1892 ייסדה המשלחת של קפטן אלפונס ז'אק את המבצר אלברטוויל (Albertville) על חופי אגם טנגנייקה, בניסיון לשים קץ לסחר העבדים באזור. חיילי רומליזה הקיפו את אלברטוויל ב-5 באפריל וצרו על המאחז במשך 9 חודשים. בסופו של דבר נאלצו כוחותיו של רומליזה לסגת בשל הגעתה של משלחת "לונג-דוויאר-דמול נגד העבדות" (Long-Duvivier-Demol Anti-Slavery), סיוע שנשלח מבריסל לעוזרו של קפטן אלפונס ז'אק.
כיבוש ניאנגואה וקסונגו
ב-4 במרץ 1893, כוחות קונגו החופשית, תחת פיקוד דהניס, השתלטו על ניאנגואה (אנ'), אשר הייתה עיר נהר דומיננטית. הלחימה הייתה קשה והיו חללים רבים, לאחר כשישה שבועות גבר דהניס על הכוחות שהגנו על ניאנגואה. בשל הקרבות העיר נהרסה כליל ואנשים רבים הפכו למחוסרי בית.
באותה השנה החלה להתפרץ מחלת השפעת בקרב המחנה של כוחות המדינה החופשית. תוך שבוע רוב האנשים נדבקו וחלו. ספו בן חמיד ניצל את ההזדמנות, והחל לשלוח חבילות של נגיף האבעבועות השחורות מכל המחוזות השכנים אל ניאנגואה. כתוצאה מכך פרצה מגפה של אבעבועות שחורות, שבשילוב עם נגיף השפעת גרמה לאחוזי תמותה גבוהים בקרב אנשי לוטטה ושאר בני בריתה של קונגו החופשית. ספו בן חמיד החליט לנצל עד תום את המכה שספגה קונגו החופשית, ושלח שליחים לניאנגואה יחד עם בנו ובתו של גונגו לוטטה, אותם החזיק כבני ערובה, בתמורה להפסקת אש בת עשרה ימים. דהניס נעתר בלית ברירה לדרישתו של ספו, בעיקר כדי לקנות זמן לחייליו להתאושש מהמחלה.
ב-13 באפריל 1893, הגיעה תגבורת ממדינת קונגו החופשית. ב-22 באפריל, דהניס החל להתקדם במעלה הנהר לעבר קסונגו (אנ') בזמן ששלח את אנשיו להקיף את העיר במטרה לתפוס את סוחרי העבדים הערבים לא מוכנים, וכך היה.
במהלך הפשיטה על קסונגו, כוחות קונגו החופשית בזזו מחסני אספקה מלאים באבני שנהב, אוכל, תחמושת, אוצרות זהב וכלי בדולח. בששת החודשים הבאים, עיקר פועלם של דהניס וכוחות קונגו החופשית היה הקמת נתיבי אספקה מבני בריתו השכנים, ורקימת קשרים חדשים עם שבטים מקומיים.[6]
הקרב על סטנלי פולס
במאי 1893, קפטן צ'לטין (Chaltin) וריצ'רד מוהן (אנ'), התבקשו לתגבר את כוחותיו של פרנסיס דהניס בגזרת קסונגו. צ'לטין נע על נהר לומאמי לכיוון קהילה קטנה הנמצאת על גדות הנהר, הנקראת "באנה-קאמבה" (אנ') יחד עם שתי ספינות קיטור. לרוע מזלו, בשלב זה החלו אנשיו לחלות באבעבועות שחורות דבר אשר אילץ אותו לחזור חזרה לבאסוקו (Basoko) - מחנה שהוקם על ידי כוחות המדינה החופשית של קונגו.
ב-18 במאי, צ'לטין הגיע לסטנלי פולס שם ניהלו עימות בן חמישה ימים מול כוחותיו של ראשיד בן מוחמד, אחיינו של טיפו טיפ. ברגע הגעת הכוחות לסטנלי פולס התוקפים הערבים נסו על נפשם ונטשו את העיר. צ'לטין נשאר לאבטח את אזור "דונגו" (Dungu) בחלק הצפון מזרחי של מדינת קונגו החופשית, והוכתר כמפקד העליון על "אונט-אואלה" (אנ') משנת 1893.
ב-25 ביוני באותה השנה, קפטן פייר פונטייר (Pierre Ponthier) עשה את כל הדרך מאירופה והגיע לסטנלי פולס. פונטייר אסף באופן מיידי את כל הכוחות שעמדו לרשותו ויצא בעקבות אותם סוחרים ערבים שברחו מסטנלי פולס בשל הגעת כוחותיו של צ'לטין לאזור. אחרי לחימה עיקשת ומלאת קורבנות, קפטן פונטייר נפל בקרב נגד רומליזה, אך לא לפני שטיהר את גדות הנהר ושמר על השכנות ההדוקה עם ניאנגואה.
המוצא האחרון של רומליזה
במהלך השנים נקלע רומליזה לכמה עימותים עם אנשיו של דהניס ואף יזם כמה התקפות על עמדות של כוחות קונגו החופשית. ב-1893 אף ייעץ טיפו טיפ לרומליזה לפרוש ממסחר, אך רומליזה סירב בשל מחויבותו לאנשיו באגם טנגנייקה. התקיפות החוזרות של רומליזה הביאו את דהניס לפעול לגייס את מיטב כוחותיו, ולרכז את מאמציו על מנת להפיל את רומליזה, ולבסוף כך היה.
הקרב הגדול האחרון של מלחמת קונגו–ערב התרחש ב-20 באוקטובר 1893 על שפת נהר לואמה הממוקם ממערב לאגם טנגנייקה. זו הייתה מתקפה רוויה בקורבנות לשני הצדדים, אשר הפילה באופן מוחלט את המתנגדים הערבים בראשותו של רומליזה. בקרב זה נהרג ספו בן חמיד, פגיעה אשר היוותה אבדה קשה לכוחות ההתנגדות. ב-24 בדצמבר באותה השנה, קיבל דהניס תגבורת חדשה מאירופה, והיה מוכן להתקפה נוספת, גם רומליזה קיבל סיוע ממתנגדים נוספים באזור.
דהניס התקדם ישירות לעבר מצודתו של רומליזה, ובאותה העת שלח חלק מחייליו באיגוף על מנת למנוע מרומליזה ולוחמיו לברוח. דהניס הסתייע בצוות תותחנים שהפגיזו את מחסן התחמושת של רומליזה. כתוצאה מהפגיעה, התרחש פיצוץ עז ומצודתו של רומליזה נשרפה כליל. רוב דיירי המצודה נספו או נפצעו. שלושה ימים הספיקו למתנגדים ששרדו את השריפה להיכנע, לאחר שכוחות מדינת קונגו החופשית הוסיפו וניתקו את אספקת המים של המצודה. למעלה מ-2,000 מתנגדים נלקחו כאסירים, והקצין הבלגי הוברט לותייר (אנ') ואנשיו הובילו אותם צפונה מאגם טנגייקה, תוך השמדת כל המצודות בצידי הדרך. רומליזה עצמו הצליח להימלט ולתפוס מקלט במושבה גרמנית (אלברטוויל, מארונגו (אנ') ) הממוקמת במזרח אפריקה.
המלחמה הסתיימה בינואר 1894 בהכרזת ניצחון מדינת קונגו החופשית.[7]
תוצאות המלחמה והשלכותיה
לאחר המלחמה מדינת קונגו החופשית השתנתה מקצה לקצה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה גאוגרפית.
השוק סביב ניאנגואה חדל מלהתקיים, אך מנגד העיר קסונגו נשארה ללא פגע.
בהיעדרם של השווקים ושל הסוחרים הערבים, רוב הייצוא של קונגו שינה את נתיבו לעבר אזור סטנלי פולס והאוקיינוס האטלנטי.
קיומה של המדינה החופשית של קונגו בין 1885 ל-1908, בשליטת לאופולד השני, מלך הבלגים, היה שנוי מאוד במחלוקת, לאור דיווחים רבים על פשעים שונים שבוצעו על ידי הבלגים בתושבים המקומיים. בזמנים אלו מעשי ביזה של הקרקע המשיכו עם העלמת עין מצד מדינות העולם,[8] אך מנגד, מעורבותם של השבטים (בטטלה (אנ') ובאסוקו (אנ') בהנהגת טיפו טיפ) בסחר העבדים לפני המלחמה לא נעלמה מעיניהם של השלטונות הבלגיים, והדוגמה לכך היא זניחתם של שבטים אלו בימי השלטון הקולוניאלי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Reybrouck, David Van, Congo: the epic history of a people, unknown, 2014
- ^ Haskin, Jeanne M, The tragic state of the Congo: from decolonization to dictatorship, Algora Publishing, 2005
- ^ Boulger, Demetrius Charles de Kavanagh, The Congo State, .London: W. Thacker & co, 1898
- ^ Wack, Henry Wellington, The story of the Congo Free State: social, political, and economic aspects of the Belgian system of government in Central Africa, G. P. Putnam's Sons, 1905
- ^ Packenham, Thomas, The scramble for Africa: White man's conquest of the dark continent from 1876 to 1912, New York, 1991
- ^ Vos, Jelmer, Kongo in the Age of Empire, 1860–1913: The Breakdown of a Moral Order, University of Wisconsin Pres, 2017
- ^ Hinde, Sidney Langford, The fall of the Congo Arabs, London: Methuen, 1897
- ^ Deibert, Michael, The Democratic Republic of Congo: between hope and despair, Zed Books Ltd, 2013, עמ' 14
31849008מלחמת קונגו–ערב