מלחמות השושנים
.jpg) | ||||||||||
| תרשים בן-התקופה המתאר את מתקפתו של תומאס, הממזר מפוקונברג ותומך הלנקסטרים, על לונדון ב-12 במאי 1471. | ||||||||||
| תאריכים | 22 במאי 1455 – 16 ביוני 1487 (32 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אנגליה, ויילס, קאלה | |||||||||
| תוצאה |
| |||||||||
| ||||||||||
|
† - נהרג בקרב | ||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
מלחמות השושנים (באנגלית: Wars of the Roses שמשמעותו היא מלחמות הוורדים) שהיו ידועות כמאה שנים לאחרי סיומן כ'מלחמות האזרחים' הן שורה של מלחמות אזרחים בהן נאבקו הצדדים על השליטה בכס מלכי אנגליה באמצע המאה ה-15. המאבק ניטש בין צאצאים יריבים לבית פלנטג'נט - בית לנקסטר ובית יורק. השושלת הגברית בשני הבתים נכחדה, והובילה לשלטון בית טיודור, שהיה יורש לתביעת בית לנקסטר לכתר. בעקבות המלחמה אוחדו הבתים היריבים, לנקסטר ויורק, והשושלת החדשה, טיודור, יישבה את כל התביעות הסותרות לכתר. המאבק ארך כשלושים שנה, בין 1455 ל-1487, בעוצמה משתנה של סכסוך אלים בין תובעים שונים לכתר.
שורשי הסכסוך נבעו מהמצב החברתי עם תום מלחמת מאה השנים שהותירה את אנגליה במצב סוציו-אקונומי קשה, והחלישה את יוקרת בית המלוכה האנגלי[1] וחשפה את הבעייתיות בשיטה הפיאודלית ובכוח שנתנה השיטה שייסד אדוארד השלישי לדוכסים,[2] כמו גם ממצבו הנפשי הלא יציב ושלטונו החלש של המלך הנרי השישי שעורר את תביעות בית יורק לכס על ידי ריצ'רד הדוכס מיורק. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה איזה מגורמים אלו היווה את הזרז העיקרי למלחמה.[3] המלחמה הייתה גם מלחמה בין שלוחים של צרפת ובורגונדי.
המלחמות החלו בשנת 1455 כשריצ'רד דוכס יורק הביס את כוחות לנקסטר ותפס את המלך בקרב סנט אולבנס הראשון ומונה על ידי הפרלמנט האנגלי לעוצר של הממלכה, דבר שהוביל לתקופת שלום לא יציבה.[4] הלחימה החלה שוב ארבע שנים לאחר מכן בקרב בלור הית'. בית יורק, שהובל על ידי ריצ'רד נוויל, הרוזן מווריק, שכונה בספרות ובמסורת 'ווריק ממליך המלכים' תפס שוב את הנרי בקרב נורת'האמפטון ב-1460. ריצ'רד מיורק ניסה לטעון לכתר, אך נהרג בסמוך לאחר מכן בקרב וייקפילד. בנו אדוארד ירש את תביעתו לכס. בית יורק איבד את השליטה בהנרי לאחר קרב סנט אולבנס השני אך השמיד את צבא לנקסטר בקרב טאוטון. ביוני 1461 הוכתר אדוארד, וכונה אדוארד הרביעי. ההתנגדות לשלטונו נמשכה, אך המתנגדים הובסו בקרב הקסהאם ב-1464 וכך החלה הפוגה של שלום יחסי.
ב-1464 אדוארד נישא לאליזבת וודוויל, אלמנתו של אציל לנקסטרי, והחל לגלות העדפה למשפחתה. הוא גם הפך את מדיניותו של ווריק שהעדיפה ברית עם צרפת. ווריק, שנעלב והוסט אל הצד, פנה כנגד המלך אדוארד. ב-1469 הביסו תומכיו את צבאו של אדוארד בקרב אדג'קוט. אדוארד נתפס ונכלא זמן מה לאחר מכן. אך ניסיונו של ווריק להעלות אל הכס את ג'ורג' פלנטג'נט, דוכס קלרנס לא זכה לאהדה, ואדוארד הורשה לשוב לכס המלוכה, תוך שהוא מתפייס לכאורה עם ווריק. בתוך שנה האשים אדוארד את ווריק וקלרנס בבגידה, והשניים יצאו לגלות. בצרפת איחד קלרנס את כוחותיו עם אשתו של המלך המודח הנרי, מרגרט מאנז'ו ושב ופלש לאנגליה. אדוארד נאלץ לנוס לפלנדריה, ווריק שב והושיב את הנרי השישי על כס המלוכה.
מלוכתו המחודשת של הנרי הייתה קצרת ימים. אדוארד הסתייע בדוכסות בורגונדי רבת העוצמה, ופלש שוב לאנגליה. הנרי נשלח אל הכלא, וווריק הובס ונהרג בקרב בארנט. או אז הביס אדוארד את צבא לנקסטר בקרב טיוקסברי. יורשו של הנרי אדוארד מווסטמינסטר הוצא להורג, והנרי עצמו נרצח, ייתכן שבפקודת אדוארד. כך שב אדוארד ומלך ללא עוררין במשך שתים עשרה שנים של שלום יחסי עד מותו בטרם עת ב-1483.
בנו של אדוארד, אדוארד החמישי מלך במשך שבעים ושמונה ימים עד שהודח בידי דודו, ריצ'רד. עלייתו של ריצ'רד לשלטון הייתה שנויה במחלוקת, במיוחד לאור העלמות שני בניו של אדוארד הרביעי. הדבר נתן הזדמנות לצאצא רחוק לבית לנקסטר ופלנטג'נט, הנרי טיודור לפלוש לאנגליה בראשות צבא אנגלי, צרפתי וברטוני. בקרב בוסוורת' ב-1485 הובס ריצ'רד, והנרי טיודור עלה על כס המלוכה. הוא נישא לאליזבת מיורק בתו של אדוארד הרביעי, ובכך יישב את התביעות הסותרות לכתר ושם קץ למלחמה. במשך מספר שנים לאחר מכן העלו מתחזים שונים תביעות כביכול בשם אדוארד החמישי, אך כולם הובסו והדבר לא הביא לחידוש משמעותי של הלחימה.
כתוצאה מהמלחמה הושמדו רוב בתי האצולה הגדולים באנגליה, לשלטון עלה בית טיודור הריכוזי והחזק, והסתיימו מאות שנות סכסוכים בין המלך לבין האצילים באנגליה. את המלחמה היטיב לתאר ויליאם שייקספיר, במיוחד במחזות "הנרי השישי" ו"ריצ'רד השלישי", הנחשבים לשניים מהחשובים שבמחזותיו.
רקע היסטורי
הדחת ריצ'רד השני והכתרת לנקסטר
בשנת 1377 מת אדוארד השלישי, אחד מגדולי מלכי אנגליה, לאחר תקופת מלוכה ארוכה ויציבה. לכס השלטון עלה נכדו, ריצ'רד השני, שהיה דמות יוצאת דופן בהיסטוריה האנגלית. עריץ קטנוני, אך גם שליט המחובר אל העם, אשר עשוי היה לשמש כקולם של בני העם הפשוט אל מול המעמד האריסטוקרטי. שילוב זה הביא להסכמה כללית בקרב האצולה על הצורך בהחלפתו. בשנת 1399 מרד במלך בן דודו, הנרי בולינגברוק, דוכס לנקסטר, ובתמיכת בתי האצולה הגדולים הפך בולינגברוק למלך הנרי הרביעי. המלך ריצ'רד הועלם בטירה רחוקה, וכעבור חודשים מספר הוכרז על מותו הטבעי (ככל הנראה נמנע ממנו מזון עד שגווע ברעב, כדי שעל גווייתו לא ייראו סימני עינויים).
הנרי הרביעי היה אף הוא נכדו של המלך אדוארד השלישי, אך לאדוארד היו ילדים חוקיים רבים. ריצ'רד השני היה בן בנו הבכור של אדוארד השלישי, ולא היו לו בנים. בנו השני של אדוארד השלישי מת בינקותו, ולכן יורש העצר החוקי אחרי ריצ'רד היה ילד בן שמונה בשם אדמונד מורטימר (אנ'), רוזן מרץ' ואלסטר, שהיה נינו של ליונל מאנטוורפן, דוכס קלרנס, בנו השלישי של אדוארד השלישי. הנרי הרביעי היה בנו של ג'ון מגונט, בנו הרביעי של אדוארד השלישי. דודו של מורטימר ניסה למרוד בהנרי הרביעי בשם אחיינו הילד, אך המרד כשל, ומורטימר עצמו ישב כמה שנים בכלא, אך שוחרר ובבגרותו היה לתומך בבית לנקסטר.
ריצ'רד השני היה אחרון המלכים האנגלים שלא היו עוררין על זכותם לכתר. הנרי הרביעי השתלט על השלטון בכוח, ובמשך כל ימי מלכותו ובמהלך מלכותם של יורשיו, ידוע היה על קיומם של יורשים בעלי זכות עדיפה לכס המלוכה, וזכותו של בית לנקסטר נשענה לא על המסורת והחוק, כי אם על כוח הזרוע.
הנרי החמישי ומלחמת מאה השנים
הנרי הרביעי, ויותר מכך בנו, הנרי החמישי, היו מלכים רבי עוצמה שמלכו בחוכמה. הנרי החמישי היה מהמוכשרים שבמלכי אנגליה, שהביא לניצחון בקרב אז'נקור (1415), מהניצחונות הגדולים במלחמת מאה השנים. קרב זה ביסס את אחיזתה של אנגליה בנחלות צרפתיות ואת שליטתה בצרפת, ובכך לראשונה הפכה אנגליה לאימפריה ולגורם משמעותי בזירה המדינית האירופית. הנרי החמישי נישא לקתרין, מלכת צרפת, והשניים הולידו ילד, הנרי השישי.
בהיותו בשיא כוחו, שליט בלתי מעורער על אנגליה וצרפת, לקה הנרי החמישי במחלה זיהומית קשה, ומת בשנת 1422. לכס השלטון עלה בנו, שעדיין לא מלאה לו שנה.
עם מותו של הנרי החמישי חל שינוי במצבה של אנגליה. השלטון הוחזק בידי שורה של עוצרים, שעיסוקם העיקרי היה תככים זה כנגד זה. באותה עת עלתה על בימת ההיסטוריה ז'אן ד'ארק, שהצליחה לאחד את העם הצרפתי ולהמרידו נגד הכובש האנגלי. כתוצאה, איבדה אנגליה תוך שנים ספורות את מרבית נחלותיה בצרפת, שהושגו במאמץ, בעמל ובדמם של הקשתים האנגלים בקרבות קראסי, פואטייה ואז'ינקור. בשנת 1453 נותרה לאנגליה רק נחלה אחת קטנה מכל כיבושיו של הנרי החמישי, העיר קאלה.
הנרי השישי מול ריצ'רד דוכס יורק
הנרי השישי, שבתקופתו איבדה אנגליה את נחלותיה ביבשת, היה האדם הפחות מתאים למלוכה מבין כל האצולה האנגלית בתקופה סוערת זו. התקופה שיוועה לאדם שיוכל לפשר בין האצילים היריבים מבית, ולנהל מלחמה מוצלחת כנגד הצרפתים מבחוץ. הנרי, שסבל ממחלת נפש שגרמה לו לתקופות ארוכות של אובדן יכולתו המנטלית ושל חוסר התמצאות, לא ניחן מלכתחילה בכישרון לשלוט או לנהל מלחמה. במשך כל תקופת שלטונו הארוכה (באופן לא רציף בין 1422 ל-1461 ומ-1470 עד 1471) היה הנרי בובה בידי הסובבים אותו. בילדותו - בידי האצילים ששימשו לו כעוצרים, ולאחר מכן - בידי כל מי שיכול היה להשפיע עליו, ובמיוחד אשתו, מרגרט מאנז'ו.
בנסיבות אלו התרכזו המתנגדים לכתר סביב ריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק. ריצ'רד היה בן אחותו של אדמונד מורטימר, וכן היה בן בנו של אדמונד מלאנגלי, דוכס יורק, בנו החמישי של אדוארד השלישי. באישיותו היה ריצ'רד ההפך הגמור מהנרי השישי: איש פעולה ומעש, חזק וכריזמטי. ריצ'רד שימש במספר משרות רמות-דרג, לרבות הממונה על נחלות המלך באירלנד, ובכולן נחל הצלחה. כך עמדה אנגליה אל מול הדילמה שבין זכותו של מלך חולה נפש וחסר אונים, אשר זכותו אינה מבוססת על החוק והמסורת, אלא על תפיסת השלטון בכוח על ידי סבו, ומולו בעל הזכות החוקית למלוך, שמבחינת תכונותיו אין מתאים ממנו למלוכה.
כך התגבשה החזית הראשונית במלחמת השושנים - אנשי המלך הנרי נקראו "בית לנקסטר", שאימצו להם כסמל את השושנה האדומה, וכנגדם אנשי הדוכס ריצ'רד שנקראו "בית יורק", אשר אימצו להם כסמל את השושנה הלבנה. אין קשר בין האזורים הגאוגרפיים "לנקסטר" ו"יורק" ובין השושלות היריבות. בית יורק הסתמכו בעיקר על תומכים בדרום אנגליה ומערבה, בעוד שבית לנקסטר היה חזק בצפון אנגליה ובמזרחה.
בשלב הראשוני נראה היה כי השושנה הלבנה של בית יורק הקדימה לפרוח. בשנת 1453 סבל הנרי מהתקף חמור מאוד של מחלת הרוח שלו, ואיבד קשר עם המציאות. ריצ'רד מונה כעוצר, ונראה היה כי דרכו אל המלוכה סלולה. אך הייתה זו אשליה, שכן לא חלפו ימים רבים והמלכה מרגרט ילדה בן זכר למלך, וניתן לו השם אדוארד. בחג המולד בשנת 1454 חזרה למלך לפתע שפיותו, לאחר חמישה עשר חודשים. מבחינה חוקית לא היה עוד תוקף לאפוטרופסותו של ריצ'רד, והשלטון חזר רשמית לידי המלך הנרי מבית לנקסטר, ומעשית לידי אשתו מרגרט, שעתידה הייתה לעשות הכל כדי שבנה אדוארד יהיה למלך אחריו. התנאים היו בשלים לעימות מזוין.
תחילת המלחמה
קרב סנט אולבנס
ערך מורחב – קרב סנט אולבנס הראשון
עם החלמתו של הנרי השישי, לא עשה ריצ'רד כל מאמץ להמשיך בשלטונו כעוצר. עם זאת, כשהתברר כי מרגרט מאנז'ו, המלכה, מתכוונת לשמור בידיה את השלטון ולסלק את המתנגדים, החל ריצ'רד חושש לחייו. מרגרט נטלה מריצ'רד את אחרון תפקידיו - מושל העיר קאלה, ולא הזמינה אותו עוד לישיבות מועצת המלך. אך משהוזמן פתאום לישיבה בעיר לסטר, חשד ריצ'רד כי המטרה היא לאסרו, לשפוט אותו שם ולהורגו. בפעולת מנע, ב-22 במאי 1455, תקף בראש כוח של כשלושת אלפים איש את צבא תומכיו של המלך בדרכם ללסטר, בעיר סנט אולבנס, והביס אותו. היה זה העימות המזוין הראשון במלחמות השושנים.
מטרתו הרשמית של ריצ'רד לא הייתה הדחת המלך הנרי, אלא להסיר מעליו את "יועציו הרעים". הקרב היה קצר ועז; בסך הכול נהרגו בקרב סנט אולבנס פחות מ-200 איש. עם זאת, כפי שאופייני למלחמות השושנים, היו רוב ההרוגים אצילים, ורבים מהם היו מתומכיו העיקריים של המלך. מלחמות השושנים היו, ככלל, עניין פנימי בין האצילים. פשוטי העם אמנם השתתפו בלחימה, אך לא עשו זאת באותה התלהבות והקרבה אישית כפי שלחמו האצילים, שמעמדם וזכויותיהם היו תלויים בהישגים. כתוצאה מכך נלחמו אצילים אלו זה בזה עד מוות.
לאחר קרב סנט אולבנס היה השלטון בידי ריצ'רד, ורבים מתומכי המלך הנרי היו בין ההרוגים. ריצ'רד נהג במתינות בניצחונו: הוא לא פגע במלך, באשתו או בבנו. מבחינה פורמלית נותר הנרי השישי על כס המלוכה, אך ריצ'רד שב וקיבל את תפקידו כאפוטרופוס על המלך. עם זאת הכריז על עצמו כיורש, תוך שהוא מדיח מתואר זה את הנסיך אדוארד, בנה של המלכה מרגרט. ייתכן שהייתה זו פשרה ראויה, אך הדבר לא היה מקובל על הלנקסטרים, שלא חדלו מלתכנן קשר במטרה להשיב לידם את רסן השלטון. עד 1460 שררה שביתת נשק שנראתה כזמנית, וכהעמדת פנים של ידידות ושלום. מתחת לפני השטח המשיכו שני הצדדים בצבירת תומכים ונשק, והמלכה מרגרט הכריזה על גיוס חובה, לראשונה בתולדות אנגליה.
קרב נורת'האמפטון
- ערך מורחב – קרב נורת'האמפטון
לבסוף פרצה האש מן הגחלים הלוחשות מתחת לפני השטח: ריצ'רד דוכס יורק היה בשליחות באירלנד, כשכוח מתומכי יורק, בראשותו של ריצ'רד נוויל, הרוזן מווריק (שעתיד היה להפוך לדמות מפתח במלחמה וכונה "ממליך המלכים") התקיף את אנשי המלך בנורת'מפטון, וזאת לאחר מספר התנגשויות בין בית-יורק ובית-לנקסטר במהלך החודשים שקדמו לכך.
הרוזן מווריק היה אחד האנשים העשירים ורבי העוצמה שבאנגליה, אך לא השתייך למשפחת המלוכה. תמיכתו בדוכס מיורק הביאה לאנשי יורק מימון, ואת אחד המנהיגים הצבאיים והפוליטיים הגדולים בתקופתו.
בקרב נורת'האמפטון, שהתקיים ב-10 ביולי 1460, נחלו תומכי המלך מפלה ניצחת, כתוצאה מבגידה של אחד מהלנקסטרים, הלורד גריי, שפיקד על אחד מאגפי החזית, והורה על פריצת הדרך לחילות יורק, וכך גרם להתמוטטות הפיקוד ולבהלה בקרב הלנקסטרים. בהמולה שנוצרה נתפס המלך, אך המלכה מרגרט ויורש העצר אדוארד הצליחו להימלט.
שוב נלקח המלך ברוב כבוד והדר אל ארמון וסטמינסטר בלונדון. שוב הובטח לו כי ימשיך למשול, ושוב הכריז ריצ'רד על עצמו כיורש וכאפוטרופוס למלך.
קרב וייקפילד ותוצאותיו
- ערך מורחב – קרב וייקפילד
המלכה מרגרט לא שקטה על שמריה. לאחר שהצליחה להימלט עם בנה לוויילס ומאוחר יותר לצפון אנגליה, אספה שם צבא רב וקראה תיגר על אנשי יורק. ריצ'רד דוכס יורק, זחוח ובטוח ביכולתו הצבאית, עלה לקראתה בראש חילותיו. ב-30 בדצמבר 1460 נפגשו שני הצבאות בווייקפילד, והתחולל הקרב הקשה הראשון במלחמה. אנשי לנקסטר הפתיעו את אנשי יורק וטבחו בהם. בפעם זאת לא הייתה כל חמלה כלפי המנהיגים: ריצ'רד דוכס יורק נהרג, וכן בנו, הרוזן מראטלנד, שנהרג בשעה שהיה במנוסה וביקש רחמים על חייו; הרוזן מסולסברי, אחד מגדולי התומכים ביורק, נתפס והוצא להורג. ראשיהם של שלושת האצילים הללו נערפו, הוכתרו בכתרי נייר, ושופדו על חניתות שהוצבו על חומת העיר יורק. אם עד אז שמר המאבק על גבולות מסוימים, הרי שעם הריגתם של יורק, סולסברי וראטלנד, ובמיוחד באופן שבו נהרגו, נפרצו גבולות אלו.
בקרב השני בסנט אולבנס, שהתקיים ב-17 בפברואר 1461, הביסה מרגרט את כוחותיו של הרוזן מווריק (אשר לאחר מותו של ריצ'רד היה למנהיג הסיעה היורקית והוביל עמו את המלך הנרי השבוי בכל אשר ילך). מרגרט השמידה חלק ניכר מחילות יורק, והרוזן מווריק נס על נפשו. שוב היה המלך הנרי בידי "יועצים" מתומכיו מסיעת לנקסטר. ספק אם הוא היה מסוגל להבין בכלל מיהו שמחזיק בו ומדוע, אך עדיין היה הכתר על ראשו, ועתה השלטון היה לחלוטין בידי אשתו מרגרט.
מפלת הלנקסטרים וקרב טאוטון
ניצחונם של הלנקסטרים בווייקפילד לא הביא לסיום המלחמה, אלא להחרפתה. את מקומו של ריצ'רד דוכס יורק תפס בנו אדוארד (לימים אדוארד הרביעי), תוצר טיפוסי של שנות המלחמה - מנהיג צבאי מוכשר, אכזר וחסר רחמים, המונע על ידי רגשות נקם עזים. לצדו פעלו אחיו, ג'ורג' - הדוכס מקלארנס, וריצ'רד (לימים ריצ'רד השלישי), שניהם נודעו כחסרי מעצורים, אכזריים ותככניים.
אדוארד לא בזבז זמן, ומיד לאחר תבוסת וייקפילד אסף את חילותיו ועלה על לונדון, בהגיעו לשם לפני המלכה מרגרט. תושבי לונדון הריעו לו בהתלהבות. לאדוארד לא היו מעצורים כמו לאביו; הוא לא הכריז שהוא פועל בשם המלך הנרי השישי. המסכה הוסרה, ואדוארד תבע את כס המלוכה לעצמו בקול רם. ב-4 במרץ 1461 הוכתר אדוארד בכנסיית וסטמינסטר, ומאותו רגע הכריז כל צד על הצד השני שהוא בוגד במלכות, ומכאן שדינו מיתה.
לאחר היערכות קצרה עלה אדוארד עם צבאו צפונה, על מנת לסיים סופית את הפרשה עם הלנקסטרים. הצדדים התעמתו ליד העיירה טאוטון, ב-29 במרץ 1461. היה זה חג "יום ראשון של התמרים" (יום ראשון שלפני חג הפסחא, שבו לפי המסורת הנוצרית נכנס ישו לירושלים כשלרגליו שטחו כפות תמרים). יש אומדנים שונים לגבי מספר הלוחמים משני הצדדים, הנעים בין 50,000 ל-100,000 איש, ביחס של 60:40 לטובת אנשי לנקסטר. היה זה אחד הקרבות העזים בהיסטוריה האנגלית. פעמים רבות נאלצו הצדדים להפסיק את הלחימה ולפנות את גופות ההרוגים כדי שיוכלו ליצור מגע זה עם זה. בשלב מסוים ירד ווריק מסוסו והרג אותו על מנת להוכיח לאנשיו שלא יעזבם.
בסופו של היום היה הניצחון לבית יורק. כשלושים אלף לנקסטרים נהרגו בקרב, וגורלם של אלו שנתפסו בשבי לא שפר עליהם. מעשהו הראשון של אדוארד היה לתפוס את העיר יורק, להסיר מעל חומתה את ראשי אביו ואחיו שניתלו שם מאז קרב וייקפילד, ולקבוע במקומם את ראשיהם של האצילים שניצח. נראה היה כי המערכה הוכרעה סופית בידי סיעת יורק. מרגרט ויורש העצר אדוארד, ועמם המלך הנרי, נמלטו לסקוטלנד, ומשם לצרפת.
מרגרט המשיכה בניסיונותיה לחזור לשלטון, ובתמיכה צרפתית ניסתה פעמיים בשנת 1464 להתמרד כנגד המלך אדוארד הרביעי לבית יורק. שני ניסיונות אלו דוכאו על ידי הדוכס ממונטגיו, אחיו של ווריק, ושלטון בית יורק נראה בטוח. המלך הנרי נתפס והובל ללונדון, שם הוצג ברחובות כשכובע קש על ראשו, אך לא הוצא להורג, ובמקום זאת נשמר במעצר במצודת לונדון. ב-1468 נכנע אחרון מבצרי הלנקסטרים לכוחות יורק.
בגידתו של ווריק
בתקופה שלאחר 1464 היה השלטון נתון להלכה בידי המלך אדוארד, ולמעשה בידי ווריק ואחיו מונטגיו. אדוארד היה לאחר תקופה קשה של לחימה, ועתה רצה לנוח וליהנות מפירות ניצחונו. ווריק, איש המעשה, נטל לידיו בפועל את מוסרות השלטון, ושימש כשליט.
בשנת 1464 נשא המלך אדוארד בסתר את אליזבת וודוויל, אצילה ממשפחה של תומכי לנקסטר. היו אלו נישואים שערורייתיים, והם הוסתרו מעיני כל (לרבות מווריק) במשך תקופה ארוכה. משנתגלה העניין הסתבר כי על הממלכה השתלטו אצילים חדשים - אחיה המרובים של אליזבת וודוויל ובני ביתם, שמנעו מאנשים כווריק, אשר נלחמו למען שלטון יורק, את פירות הניצחון.
כלפי חוץ תמך ווריק במלך צרפת בריבו עם הדוכס מבורגונדי. אדוארד סבר אחרת, ואף השיא את אחותו מרגרט לדוכס בורגונדי, שארל "האמיץ". הייתה זו מהלומה שווריק לא יכול עוד לשאת.
ווריק קשר עם ג'ורג', אחיו של המלך, הדוכס מקלארנס, להשתלט על כס המלוכה. קלארנס אף הוא לא היה מרוצה מקרובי משפחתו החדשים מבית וודוויל וראה בהם איום של ממש למעמדו. הוא נישא לבתו של ווריק, והשניים מרדו במלך אדוארד. בקרב ביצת הדג'קוט, ב-26 ביולי 1469, הובס אדוארד בידי ווריק וקלארנס. השניים הביאו אותו לטירתו של ווריק, ושם הונחה לשתף פעולה עם ווריק. בשלב זה החזיק ווריק בשני מלכים כשבויים במעצר - אדוארד הרביעי והנרי השישי.
לכאורה הסכים אדוארד עם שלטונו של ווריק, ואף חתם על חנינה לכל אלו שלחמו כנגדו בהדג'קוט. אז שחרר אותו ווריק מן המעצר, והוא נותר על כס המלוכה, כאשר ווריק מושך בחוטים. פתרון מסוג זה אולי התאים להנרי השישי, חדל האישים, אך לא ללוחם עז כאדוארד הרביעי.
במרץ 1470 השיג אדוארד שוב פיקוד על צבא, ויצא, לכאורה, להביס מורדים לנקסטרים בצפון. מיד לאחר שהתרחק מווריק מרחק מספיק, הודיע כי הוא המלך, ואילו ווריק וקלארנס הם בוגדים. די היה בכך כדי לשמוט את הבסיס מתחת לשלטונו של ווריק, אשר נאלץ לגלות לצרפת.
בצרפת שהו באותו זמן, כזכור, המלכה מרגרט ובנה אדוארד. אלו נפגשו עם ווריק, ועתה כרתו ביניהם ברית. שני אישים אלו, מרגרט ווריק, שאין ספור קורבנות נהרגו במלחמות שביניהם, מצאו עתה אינטרס משותף - לחתור תחת כסאו של מלך אנגליה.
בספטמבר 1470 נחתו ווריק וקלארנס בראש צבאם בחוף דרטמות', כשהם מניפים את דגל השושנה האדומה של לנקסטר. תוך זמן קצר היה ווריק בלונדון, הוציא מכלאו את הנרי השישי, והכתירו שוב כמלך אנגליה. מרגרט נותרה עם בנה, לעת עתה, במרחק בטוח בצרפת. ווריק היה שוב לשליטה של אנגליה, הפעם בשם המלך הנרי השישי, שקיבל את המאורעות בשוויון הנפש האופייני לו. מעצרו, כמו גם הכתרתו, לא היו בעלי משמעות עבורו.
ב-14 באפריל 1471 נלחמו צבאות המלך אדוארד בצבאותיו של ווריק בקרב בארנט. ווריק הובס ונהרג בקרב. באותו יום עצמו הגיעה המלכה מרגרט לאנגליה עם בנה. ב-4 במאי 1471 נלחם בית לנקסטר את הקרב האחרון שלו במלחמת השושנים, בטיוקסברי. תוצאות הקרב היו מכריעות. אחרוני תומכי לנקסטר הושמדו. יורש העצר אדוארד, בנו של הנרי השישי, נהרג, ומרגרט נפלה בשבי (ומתה 11 שנים לאחר מכן בעוני ובגלות). ב-21 במאי 1471 ביקר ריצ'רד, אחיו של אדוארד הרביעי, את הנרי השישי בשביו במצודת לונדון. זו הפעם לא שרד הנרי את הביקור, ולתקופת מלכותו הארוכה והסוערת הושם סוף. קלארנס הבוגדני הומת בסתר אף הוא. לפי שייקספיר הומת קלארנס באמצעות הטבעה בחבית יין. ריצ'רד נישא לאן, בתו של ווריק, בנישואים של אינטרס ומעמד. נראה היה כי המלוכה נתונה לבטח בידי בית יורק, וכן היה עד מותו של אדוארד הרביעי, כפי הנראה מדלקת התוספתן, בשנת 1483.
ריצ'רד השלישי
- ערך מורחב – קרב בוסוורת'
עם מותו של אדוארד הרביעי הובטח הכס לבנו, אדוארד החמישי, שהיה ילד בן 12. אדוארד החמישי, ואחיו בן התשע, המכונה "הדוכס מיורק", היו ילדיה של אליזבת וודוויל השנואה. מולם עמד ריצ'רד, הדוכס מגלוסטר, אחיו של המלך. ריצ'רד הוכיח כבר את נחישותו ואת אופיו האכזרי בכל שנות הלחימה, וברציחתו של הנרי השישי. שייקספיר מתאר אותו כגיבן, בעל יד משותקת, מכוער ומרושע. אך זהו תיאור שניתן מפי משורר החצר של נכדתו של הנרי טיודור, אויבו המר של ריצ'רד. כפי הנראה, מדובר היה באדם מוכשר ביותר, ובעל טענה לגיטימית לכס המלוכה. היה זה שלטונם של ילדים, עוצרים למיניהם ומלכי בובה שגרר את אנגליה לשנים של מלחמות שושלתיות. ריצ'רד היה תוצר טיפוסי של התקופה - אכזר, נחוש, ואינו בוחל באמצעים.
בטרם הוכתר המלך הצעיר, קרא לו ריצ'רד לבקרו בלונדון, ביחד עם אחיו הדוכס, ואז עצר אותם ריצ'רד "להגנתם" במצודת לונדון. איש אינו יודע מה אירע לנסיכים הצעירים, ויש אומרים ששני שלדים שנתגלו מאות שנים לאחר מכן בעת שיפוצים בתקופת המלך צ'ארלס השני הם שלדיהם. עד היום ישנו ויכוח היסטורי אם היה זה ריצ'רד שהרג אותם, אם לאו. מכל מקום, משנעצרו הנסיכים הצעירים, הכריז עליהם ריצ'רד כממזרים, ועל אמם כזונה וכמכשפה, והכתיר עצמו ברוב עם כמלך ריצ'רד השלישי.
שלטונו של ריצ'רד החל באופן מוצלח, והוא היה מקובל על הבריות כאחד מהמצביאים המוצלחים ביותר במלחמת השושנים, וכמושל ראוי. עם זאת אופיו האכזרי הרחיק מעליו את תומכיו, והעם האנגלי סירב לקבל את המלוכה שהחלה ברצח אכזרי של שני ילדים. אחרון הלנקסטרים, הנרי טיודור (לימים הנרי השביעי), שאביו היה אחיו למחצה הבלתי חוקי של הנרי השישי, ואמו הייתה נכדתו של ג'ון מגונט (וכך בעל טענה מסוימת לכתר, ככל צאצאיו של אדוארד השלישי), הניף את נס המרד.
בקרב בוסוורת' ב-1485 הביס הנרי את ריצ'רד. הקרב ידוע בשל תיאורו הדרמטי של שיקספיר במחזה "ריצ'רד השלישי", כיצד ריצ'רד זועק "סוס! סוס! מלכותי תמורת סוס!" סוס זה לא נמצא לו, והוא נהרג בקרב. הנרי טיודור הכתיר עצמו כהנרי השביעי, והתחתן עם בתו של אדוארד הרביעי, אליזבת', בחתונה ששילבה את שושנת יורק הלבנה עם שושנת לנקסטר האדומה, לכלל הסמל המשולב של השושנים האדומות והלבנות של הבית החדש - "בית טיודור". בזאת הושם קץ למלחמות השושנים.
תרשימים גנאלוגיים
להבנה יותר טובה של הדמויות הפועלות, ושל היחסים בין בתי האצולה, מצורף להלן עץ משפחה. תאים כחולים מסמנים פלנטג'נטים שאינם לנקסטרים או יורקים, אדומים - לנקסטרים, תאים לבנים - יורקים. התאריכים - השמאלי תאריך לידה, הימני פטירה, המודגשים תאריכי מלוכה. נשים יסומנו בכתב מוטה. שם עם קו חוצה מסמן אדם שנהרג בקרב או נרצח. קו אנכי מקווקו מסמן צאצא ישיר שאינו בן אלא נכד או נין מדרגה זו או אחרת.
| אדוארד השלישי, מלך אנגליה 1312-1327-1377 | פיליפה מאנו 1311-1369 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אדמונד, דוכס יורק 1341-1402 | ליונל, דוכס קלרנס 1338-1368 | אדוארד, נסיך ויילס 1330-1376 | ג'ון, דוכס לנקסטר 1340-1399 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||
| רוג'ר מורטימר (אנ') 1374-1398 | 1367-1377-1399-1400 | הנרי הרביעי, מלך אנגליה 1367-1399-1413 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ריצ'רד, דוכס קיימברידג' (אנ') 1375-1415 | אן מורטימר 1390-1411 | אדמונד מורטימר (אנ') 1391-1425 | הנרי החמישי, מלך אנגליה 1386-1413-1422 | ג'ון, רוזן סאמרסט (אנ') 1373-1410 | |||||||||||||||||||||||||||||||||
1411-1460 | 1421-1422-1461-1471 | ג'ון, דוכס סאמרסט 1404-1444 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||
1449-1478 | 1452-1483-1485 | אדוארד הרביעי, מלך אנגליה 1422-1461-1483 | 1453-1471 | מרגרט בופורט 1443-1509 | |||||||||||||||||||||||||||||||||
1470-1483-1483 | ?-1473 | אליזבת מיורק 1466-1503 | הנרי השביעי, מלך אנגליה 1457-1485-1509 | ||||||||||||||||||||||||||||||||||
לקריאה נוספת
- וינסטון צ'רצ'יל, היסטוריה של העמים דוברי האנגלית, כרך א', הוצאת עם הספר, תשי"ט
קישורים חיצוניים
- אתר בריטי הכולל דיאגרמות, מפות, לוחות גנאלוגיים וביוגרפיות (באנגלית)
- מלחמות השושנים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
בריטניה, היסטוריה, מלחמות השושנים, 1455-1485, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ Webster, Bruce (1998), The Wars Of The Roses, Routledge, ISBN 978-1-85728-493-5
- ^ Pollard, A. J. (2001), Pollard, A. J. (ed.), "The Causes of the Wars", The Wars of the Roses, British History in Perspective (באנגלית), London: Macmillan Education UK, pp. 41–67, doi:10.1007/978-1-137-10515-8_4, ISBN 978-1-137-10515-8, נבדק ב-29 ביולי 2021
{{citation}}: (עזרה) - ^ Grummitt 2012, pp. xviii–xxi.
- ^ Hicks 2003, p. 114.
מלחמות השושנים36321259Q127751