מלחמת האזרחים הפינית

מלחמת האזרחים הפינית
	יגרים לבנים לאחר חזרתם מגרמניה
תאריכים	28 בינואר 1918 – 15 באפריל 1918 (11 שבועות ויום)
מקום	פינלנד
תוצאה	ניצחון הלבנים. הגמוניה גרמנית עד דצמבר 1918. שסע עמוק בחברה הפינית.
שינויים בטריטוריות	אין
הצדדים הלוחמים
המשמרות האדומים	המשמרות הלבנים.
מפקדים
אלי אלטונן,; אירו הפליינן,; אינו רג'ה,; קולרבו מנר	קארל גוסטף אמיל מנרהיים
כוחות
80,000-90,000 פינים,; 4,000-10,000 רוסים	80,000-90,000 פינים,; 550 מתנדבים שוודים,; 13,000 גרמנים
אבדות
5,199 נהרגו בלחימה,; 7,000-10,000 הוצאו להורג,; 2,000 נעדרו,; 11,000-13,500 מתו בשבי	3,414 נהרגו בלחימה,; 1,400-1,650 הוצאו להורג,; 46 נעדרו,; 4 מתו בשבי.

מלחמת האזרחים הפינית (בפינית: Suomen sisällissota) הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בפינלנד בתחילת המאה ה-20. צדדי הסכסוך היו "לבנים" (אנשי ימין) ו"אדומים" (אנשי שמאל). כ-37,000 פינים נהרגו במהלך המלחמה.

רקע למלחמת האזרחים

עד למאה ה-20 לא הייתה פינלנד מדינה עצמאית. במשך קרוב ל-700 שנים הייתה בשליטה שוודית. בשנת 1809 כבש הצאר אלכסנדר הראשון את פינלנד משוודיה וסיפח אותה לקיסרות רוסיה, כ"דוכסות" חסות.

במהלך המאה ה-19 הייתה פינלנד לזירת התגוששות בין האימפריה הרוסית לבין שוודיה על השליטה בצפון אירופה, תוך שהפינים משלמים את מחיר המאבק בדמות רעב ומגיפות.

נפילת הצאר הרוסי, והמהפכה הקומוניסטית בשנת 1917 אפשרו לסנאט הפיני להכריז על עצמאות ב-6 בדצמבר 1917.

הצדדים היריבים

אוכלוסיית המדינה הצעירה התפלגה על רקע חברתי-כלכלי, ובין הצדדים היריבים פרצה מלחמת מעמדות:

ה"אדומים" – הצבא האדום זכה בתמיכת המעמדות התחתונים בחברה (בעיקר פועלים ואיכרים עניים). האחרונים תמכו במהפכה חברתית לפי מודל המהפכה הבולשביקית, שהתחוללה באותה תקופה ברוסיה, וזכו לסיוע צבאי מוגבל מצד ברית המועצות.
ה"לבנים" - הצבא הלבן נשען על תמיכת המעמדות העליונים, הבורגנות והאיכרים האמידים. תומכיו היו לאומנים, התנגדו לחלוקה מחדש של ההון ולרעיונות הקומוניסטיים, וראו בגרמניה את המודל המתאים למדינה החדשה. הלבנים קבלו סיוע צבאי בעיקר מהאימפריה הגרמנית.

המלחמה

תחומי שליטה בתחילת המלחמה

הלבנים שלטו בעיקר בצפון המדינה ובמרכזה. באזור זה היו חוואים מבוססים ובעלי מעמד חברתי גבוה. האדומים לעומת זאת שלטו בערים התעשייתיות בדרום המדינה. בשני הצדדים היו מובלעות כדוגמת הלסינקי שבתחילה הייתה מובלעת לבנה שנכבשה מאוחר יותר על ידי האדומים.

האדומים, הלבנים וההבדלים ביניהם

הקווים בתחילת במלחמה (האדומים באדום והלבנים בכחול)

נראה כי לשני הצדדים היו 50,000-90,000 חיילים. בצבא האדומים היו רוב החיילים מתנדבים. היו אלו אזרחים צעירים (בני 15-17) שחומשו ויצאו לקרב. חיילים אלו לא היו מקצועיים וחלשים במיוחד נגד מתקפות נגד של הלבנים. לצבא הלבנים לעומת זאת, היו רק 11,000-15,000 מתנדבים ורוב חייליהם היו מגויסים. ללבנים היו שני יתרונות מרכזיים על צבא המתנדבים של האדומים: ללבנים הייתה הנהגה צבאית טובה יותר - 84 קצינים שוודים התנדבו לצבא הלבנים. היתרון השני הוא היגרים: קבוצה עילית בצבא הפיני בת 1,300 חיילים, שהוכשרו על ידי גרמניה ונלחמו לצידה בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה.

מהלך המלחמה

בתחילת המלחמה השתלטו האדומים על המובלעת הלבנה הלסינקי ב-28 בינואר וכן החלו במתקפה שנסתיימה עד אמצע מרץ. אולם האדומים לא השכילו לתרגם את יתרונותיהם להישגים בשטח. המפקדים האדומים התחלפו מספר פעמים וצבא המתנדבים של האדומים לא היה יעיל כנגד מתקפות הנגד של הלבנים. הלבנים קבעו את ואסה כבירתם ב-29 בינואר לאחר נפילת הלסינקי. בואסה גם שכנו מפקדותיהם של הלבנים. הלבנים החלו באמצע מרץ מתקפת נגד שהצליחה למוטט את צבא האדומים וגרמה לפאניקה בצבאם. הגרמנים הנחיתו כוחות בדרום המדינה בתחילת אפריל ומשחתות גרמניות הפגיזו עמדות של האדומים. חיילים גרמנים כבשו את הלסינקי ב-13 באפריל. פינלנד הלבנה חגגה ניצחון ב-16 באפריל.

קרב טמפרה

קארל גוסטף אמיל מנרהיים, מפקד הכוחות הלבנים, חשב שיש לתקוף את העיר טמפרה, העיר התעשייתית החשובה ביותר בפינלנד ששכנה בדרום מערב המדינה. הוא ביצע ב-16 במרץ מתקפה 65 ק"מ צפונית-מזרחית לטמפרה. המתקפה נערכה בד בבד עם המתקפה של הלבנים לכל אורך החזית שגרמה להתמוטטות אצל האדומים ופאניקה רבה בצבאם. מנרהיים צר על טמפרה עד ה-24 במרץ אז החלה הלחימה בעיר. ב-6 באפריל הסתיים קרב טמפרה, הלבנים כבשו את העיר ולקחו בשבי 10,000 אדומים. ללבנים היו אבדות של 700-900 איש והאדומים אבדו כ-1,500 איש. קרב טמפרה נודע בתור הקרב העקוב ביותר מדם בהיסטוריה של המדינות הנורדיות. האדומים נסוגו מטמפרה לכיוון דרום מזרח לויפורי גם שם הובסו על ידי הלבנים ב-5 במאי.

לאחר המלחמה

בשנת 1919 כתב הסוציאל-דמוקרט הפיני ואינו וויונמה:

אלו שעדיין מאמינים בעתיד האומה הזאת חייבים להיות בעלי אמונה חזקה באופן יוצא דופן. מדינה צעירה זו איבדה כמעט הכל בשל המלחמה...

אכן, למלחמה היו תוצאות נוראות. נהרגו כ-30,000 פינים בידי אחיהם ועוד עשרות אלפים אחרים שהו במחנות מעצר. חלקים גדולים מדרום פינלנד גוועו ברעב והכלכלה הפינית חזרה למצבה טרם המלחמה רק בשנת 1925. חלק גדול מהסוציאליסטים הפינים ברחו לרוסיה ובחברה הפינית התפרצו קרעים שלא התאחו במשך שנים רבות. עדות לכך היא שסוציאליסטים פינים לא גויסו לצבא הפיני בעת מלחמת החורף בשנת 1940 על אף שהתנגדו לברית המועצות.

לאחר המלחמה בקשו הפינים מהגרמנים להשאיר את צבאם במדינה. הסכם צבאי שנחתם ב-7 במרץ 1918 בין פינלנד לגרמניה קשר את פינלנד צבאית, כלכלית ופוליטית לגרמניה. הגרמנים לחצו על הפרלמנט הפיני, שבו היה רוב למלוכנים, למנות מלך גרמני עליהם ב-9 באוקטובר. מלכם של הפינים היה פרידריך קרל, נסיך הסן, גיסו של הקיסר הגרמני וילהלם השני.

ב-11 בנובמבר 1918 חתמה גרמניה על שביתת נשק עם מדינות ההסכמה וכתוצאה מכך עזבו אחרוני החיילים הגרמנים את פינלנד ב-16 בדצמבר והמלך הפיני התפטר ב-20 בדצמבר. עם האירועים האלו פגה השפעת גרמניה על פינלנד והוקמה דמוקרטיה מערבית. ב-17-18 בדצמבר התקיימו במדינה בחירות וב-3 במרץ 1919 התכנס פרלמנט פיני חדש. ארצות הברית ובריטניה הכירו בפינלנד ב-7 במאי 1919.