הכשר מצווה
הֶכְשֵׁר מִצְוָה הוא מושג הלכתי שמשמעותו: מעשה שהוא עצמו אינו מצווה אלא הוא הכנה והכשרה של דבר מסוים כדי שיתאפשר על ידו לקיים את המצווה. הביטוי "הכשר" הוא במובן של הכשרת דבר, התקנתו, ועשייתו ראוי למטרתו.
ביאור והגדרת המושג
כל דבר שאינו חלק מקיום המצווה עצמה, אך נצרך לשם קיום המצווה, נקרא "הכשר מצווה". כדוגמה לכך ניתן לראות את בניית הסוכה, שבאה כדי לאפשר את מצוות ישיבת סוכה, וכן את עשיית הציצית והתפילין, שעל ידיהן ניתן ללבוש את הציצית או להניח את התפילין. כך הם גם קניית לולב ואפיית מצות.
עם זאת, ישנם מעשים שאף על פי שהם בעצם הכנה למצוות אחרות, בכל זאת הם נחשבים מצווה בזכות עצמם. לדוגמה, בניין בית המקדש ובדיקת חמץ. על מעשים אחרים יש מחלוקת אם הם מצווה או שרק הכשר מצווה: קידושין, לפי שיטת הרא"ש[1] הם רק הכשר למצוות פרייה ורבייה, ולפי שיטת הרמב"ם, הם בכלל מצווה עצמה. שכן לדעתו מלבד מצוות פרו ורבו, ישנה מצווה נוספת לקדש את האישה בחופה וקידושין. כמו כן בלבישת בגדי כהונה, לדעת הרמב"ם זו מצוות עשה, ולדעת הרמב"ן זו רק הכשר מצווה[2].
דיני הכשר מצווה
ההבדלה בין "מצווה" ממש ל"הכשר מצווה" נותנת השלכות מעשיות בכמה הלכות. דינים מיוחדים שמאפיינים את המצוות משתנים לעִתים כאשר מדובר רק על "הכשר מצווה".
ברכה
חז"ל תיקנו לומר לפני עשיית המצוות ברכה מיוחדת על קיום המצווה. בירושלמי נאמר כי אף על הכשר מצווה יש לברך ("ברוך ... אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה", "לעשות לולב", "לעשות מזוזה", וכו')[3]. למעשה, לא נפסק כן בהלכה, ואין מברכים על עשיית המכשיר למצווה, כך למשל במצות סוכה מברכים רק בישיבה בסוכה שזוהי המצווה, ולא בבניית הסוכה שזהו המכשיר למצווה[4] אם כי יש שיטות לפיהן יש לברך על הכשר מצווה שלא ניתן לקיים בלעדיו את המצווה[5].
כוונה
ישנו כלל הלכתי המכונה "מצוות צריכות כוונה". על פי כלל זה, כדי לצאת ידי חובת מצווה, יש לכוון במחשבתו בעת ביצוע המצווה שמעשהו הוא לשם קיום אותה המצווה. בשונה מהמצווה עצמה, מכשירי מצווה אינם צריכים כוונה[6]. שונים מדין זה הם מכשירי מצווה מסוימים שיש בהם דין מיוחד ליצור אותם "לשמה", דהיינו לשם מצוותם. בכלל זה: ציצית[7],ותפילין[8]. שונותם אפוא משאר המצוות איננה מדין "מצוות צריכות כוונה", אלא מחובת ייצורם לשם מצווה.
העוסק במצווה פטור מן המצווה
העוסק במצווה אחת והזדמנה לפניו מצווה אחרת, פטור מהמצווה החדשה. כלל זה נקרא "העוסק במצווה פטור מן המצווה". לגבי "הכשר מצווה" קיים נידון האם גם העוסק בהם (כגון שהולך לקיים מצווה) פטור ממצוות אחרות. לרוב הדעות דינם שווה, והעוסק בהכשר מצווה אינו מתחייב במצווה נוספת, אך ישנה דעה (דעת הרשב"ש) שהכשר שונה ממצווה עצמה ואינו פוטר את העושה אותו מהמצווה החדשה[9].
שבועה לבטל מצווה
אדם שנשבע שלא יעשה מצווה מסוימת, שבועתו לא חלה (כלומר: אינה תקפה מבחינה הלכתית)[10]. לדוגמה, אדם שנשבע שלא להניח תפילין, שבועתו לא חלה, וכיון שכך, על אף שלכאורה, על פי שבועתו, אותו אדם נמצא בדילמה, שכן מצד אחד יש לו חובה להניח תפילין ומצד שני יש לו שבועה האוסרת עליו לעשות כן, אין אומרים כן, אלא השבועה לא חלה ואין לו אלא את מצוות הנחת תפילין. לעומת זאת, במכשירי מצווה, ניתן להישבע עליהם, והנשבע שלא יקיים מכשיר מצווה, שבועתו חלה. ולכך הנשבע שלא לקנות תפילין, שבועתו קיימת ואסור לו לקנות תפילין אף אם ימנע על ידי כך מהנחת תפילין[11].
טעה בדבר מצווה
עבירה שחייבים עליה קרבן, העושה אותה מתוך מחשבה שהוא עושה מצווה (כגון שמל בשבת תינוק שזמן מילתו אינו בשבת, בסברו שזמנו כן בשבת. בלשון התלמוד נקרא "טעה בדבר מצווה"), נפסק בהלכה כי אינו חייב בקרבן[12]. יוצא מכלל זה מי שטעה רק בהכשר מצווה, שחייב בקרבן[13].
שבת
לגבי מצוות שעשייתם דוחה את השבת, ישנו נידון האם גם מכשיריהם דוחים שבת, האם הם כמצווה ודוחות שבת או שמא לא[14].
הערות שוליים
- ^ כתובות, פרק א', סימן י"ב.
- ^ ספר המצוות לרמב"ם, עשה ל"ג, וברמב"ן, שם.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ט', הלכה ג'.
- ^ תוספות, מסכת חולין, דף קה, עמוד ב.
- ^ שו"ת תרומת הדשן, סימן ק"ב.
- ^ מנחת חינוך, מצווה א', אות ג' (כט), ד"ה וידוע.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ט' עמוד א'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ל"ב, סעיף ל"ז.
- ^ שדי חמד, חלק ד', מערכת הע', כלל מ"ה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ט"ז עמוד א'.
- ^ שו"ת הרשב"ש, סימן של"ד.
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ז עמוד א'ומשנה תורה לרמב"ם, ספר קרבנות, הלכות שגגות, פרק ב', הלכה ח'.
- ^ שו"ת אחיעזר, חלק ג, סימן פג, אות ב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף כ"ט עמוד ב', משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק י', הלכה ו'.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
