מים עוינים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ספר
פרמטרים ריקים [ עורכים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
 | |
| כריכת הספר מים עוינים | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | פיטר האצ'האוזן, איגור קורדין ור. אלן ווייט |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | ספרי צבא ומלחמה |
| מקום התרחשות | האגן המערבי של האוקיאנוס האטלנטי |
| תקופת התרחשות | המלחמה הקרה |
| הוצאה | |
| הוצאה בשפת המקור |
|
| תאריך הופעה ראשונה | יולי 1997 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | כנרת בית הוצאה לאור |
| תאריך | 1999 |
| תרגום | רות וינשטין |
| מספר עמודים | 304 |
| מהדורות נוספות | |
| תאריך מהדורה ראשונה | יולי 1997 באנגלית |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | מסת"ב 0-312-96612-1 |
מים עוינים, (באנגלית: Hostile Waters; מסת"ב של הספר בעברית ISBN 965-286-825-6) הוא ספר עיון המבוסס על אירועים אמתיים מימי המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות שהתרחשו בין התאריכים 3 בספטמבר 1986 ועד 6 באוקטובר 1986. המהדורה האנגלית יצאה לאור בשנת 1997 והמהדורה העברית יצאה לאור בשנת 1999, על ידי הוצאת כנרת ותורגם מאנגלית לעברית על ידי רות וינשטין. מחברי הספר הם: אלוף-משנה פיטר האצ'האוזן (אנ'), מחיל הים האמריקאי, אלוף-משנה איגור קורדין, מצי הצוללות (סגן מפקד K-219 לשעבר) של ברית המועצות ור' אלן ווייט. הספר מתאר את מסעה וטביעתה של הצוללת האטומית, הסובייטית K-219 מול ברמודה כתוצאה מתקלה טכנית, שלא טופלה במספנה, בטרם יציאת הצוללת לסיור לאורך חופי מזרח ארצות הברית ועד קובה. מפקד הצוללת היה סגן אלוף איגור בריטנוב (אנ').
בעותק הספר שיצא לאור בעברית, בכריכה רכה, מוצגת בגב הספר תמונה בשחור-לבן של צוות הצוללת לפני האסון שפקד אותם.
הספר מורכב מ-18 פרקים ונספחים הכוללים, תמונות, תרשים של מדורי הצוללת K-219, מצבת כוח האדם שלה לפי שמות, תפקידים, דרגות ורשימת הנספים באסון שפקד את הצוללת.
התקרית תוארה גם בסרט באותו שם משנת 1997.
הקדמה ומבוא
ההקדמה לספר מאת טום קלנסי, מתחילה בהערה לקורא:
"אסון ה-K-219 התרחש בשיאה של המלחמה הקרה. מרביתה של הפרשה עדיין חסויה. חיל הים האמריקאי איננו מוכן לחשוף מבצעים שבהם מעורבות צוללות שלו.
למרבה האירוניה, קל יותר היה להשיג מידע בנושא זה מן הרוסים. הדבר בא לידי ביטוי בתיאור האירועים בספר. תיאור מעשיהם, שיחותיהם ואפילו מחשבותיהם הפרטיות של אנשי צוותה של K-219 מקורו בעדויותיהם או ביומן הצוללת.
הפעילות בתוך הצוללת האמריקאית שוחזרה על סמך עדויות ותצפיות הרוסים, דיווחים אמריקאים, ראיונות עם קציני צי אמריקאים רבים ועם מומחים וכן על סמך ניסיונם העשיר של המחברים בתחום הימי. ייתכן שהשיחות וההוראות המתוארות בספר אינן המילים המדויקות שנאמרו, הפקודות שנתנו, או ההוראות שנתקבלו.
בדומה לכל ניתוח מודיעיני, המחברים נאלצו לשחזר את הסיפור ממקורות רבים. לעתים חלקו זה על זה בנוגע לפרטים. עם זאת הם אמתיים"...
— "מים עוינים" עמוד 7
אל"ם פיטר האצ'האוזן, (אנ') ממחברי הספר כותב במבוא באפריל 1997:
"כאשר הגיעו אל העיתונות ב-1986 שברי ידיעות על פרשת K-219, הייתי בדרכי למוסקבה לתפקידי החדש כנספח הימי של ארצות הברית במשך שלוש השנים הבאות. בדרך כלל סיפור מעין זה היה מודחק לשוליים תוך זמן קצר. הסובייטים צנזרו מידע על תאונות צבאיות שאירעו אצלם, והממשל האמריקאי סרב לדון בפעילות של הצוללות בכלל ומבצעים אפלים בפרט. סקרנותי התעוררה כאשר קראתי בוושינגטון פוסט את עדותו של מפקד סובייטי אשר סירב לציית להוראות לנטוש את הצוללת הפגועה שלו.
במהלך שהותי במוסקבה לא העלה איש מן הצדדים את המקרה באופן רשמי. רק לאחר שהתחלתי להתחקות אחר הפרשה, נפגשתי עם ניצולים ועם בני משפחותיהם וראיינתי את מפקד הצוללת, החלו לחדור להכרתי מימדיה של דרמת המלחמה הקרה הזו....
זהו סיפור של הצוללת הגרעינית נושאת הטילים היחידה שטבעה בים. זהו סיפור גבורה, על פחדנות ועל הקרבה. הסיפור מסופר כאן לראשונה."
— "מים עוינים" עמוד 13
הרקע
בסתיו 1986, המלחמה הקרה בין ברית המועצות וארצות הברית הייתה עדיין בעיצומה. האיומים בין הגושים המזרחי והמערבי נשמרו מאוזנים. בשעה שארצות הברית קרבה טילי תקיפה מסוג פרשינג, לאירופה, ברית המועצות שלחה צוללות אטומיות, חמושות בטילים בליסטיים בעלי ראשי חץ גרעיניים, למערב האוקיינוס האטלנטי.[1] הצוללות סיירו לאורך החופים המזרחיים של קנדה וארצות הברית עד קובה, כשעל כוונותיהן ערים מרכזיות שלאורך החוף המזרחי של אמריקה, כגון ניו יורק בוסטון וושינגטון ואחרות. חיל הים האמריקאי לא עמד מנגד ומיד הפעיל מערך מודיעיני המבוסס על צוללות תקיפה חדישות ומהירות ביחס לצוללות הסובייטיות, שאספו מידע מודיעיני על כל צוללת סובייטית שעזבה את נמל הבית שלה.[2] בנוסף הופעלו מטוסי סיור, מצופי סונר אקטיביים ופסיביים ונפרסה על תחתית האוקיינוס האטלנטי גדר הבנויה מאלפי הידרופונים רגישים וגלאים אקוסטיים המחוברים לכבלים תת-ימיים, מים בארנץ שמצפון האוקיינוס האטלנטי, תחת נתיבי השייט ועד ברמודה, שהקשו מאוד על הצוללות הסובייטיות לעבור אותה מבלי להתגלות. אף על פי שמפקדי הצוללות הסובייטים נהגו בתחבולות כגון, הצמדות מתחת לאניות סוחר (תרגיל שנקרא "דופקים את הלווייתן")[3] על מנת להגיע לאזורי הסיור שלהם. כל מפקדי הצוללות הסובייטים, הופתעו לדעת שמיד עם הגעתם לאזורי הסיור שלהם, נצמדו ואיימו עליהם צוללות התקיפה האמריקאיות. אחת מהצוללות הסובייטיות שסירו במערב האוקיינוס האטלנטי הייתה הצוללת K-219 וכנגדה פעלה צוללת התקיפה האמריקאית אוגוסטה USS Augusta (SSN-710).
הצוללת K-219
ערך מורחב – K-219
ב-8 באוקטובר 1971 הושקה הצוללת K-219 במספנת הצוללות הגרעיניות בסוורודבינסק, היא הייתה צוללת גרעינית בצי הסובייטי מסדרת Navaga (לפי קוד דיווח נאט"ו: Yankee 1) שנשאה 16 טילים בליסטיים עם ראשי נפץ גרעיניים מסוג RSS-25 המתודלקים בדלק נוזלי המורכב מחנקן טטרוקסידי והידראצין[הסבר 1] וצוידה על פי הערכות ב-34 ראשי קרב גרעיניים. הדחק הצוללת 7,766 טון מעל פני המים ו-9,300 טון בצלילה, אורך 129.8מטרים, מהירות מרבית 26 קשר, מערכת גילוי, סונאר אקטיבי וסונאר פסיבי, צוות 120 איש, 2 כורים גרעיניים של 90 מגה-וואט כל אחד, 6 צינורות טורפדו. הנעה גרעינית ואו דיזל, 2 מדחפים.[4] נמל הבית גאדג'ייבו, במחוז מורמנסק, ברית המועצות.[5] סיימה את שירותה לאחר שטבעה, ב-6 באוקטובר 1986.
הצוללת אוגוסטה USS Augusta (SSN-710)
_work_together_to_moor_their_submarine_to_the_pier.jpg)
בתאריך 21 בינואר 1984 הושקה הצוללת אוגוסטה (אנ') SSN-710, בעיר גרוטון, קונטיקט, ארצות הברית, שהייתה גם נמל הבית שלה. אוגוסטה נכנסה לשירות מבצעי בצי ארצות הברית ב-19 בינואר 1985. היא צוללת תקיפה גרעינית, מדגם לוס-אנג'לס, בעלת מערכות גילוי רגישות ביותר, כולל סונר פסיבי.[הסבר 2] הדחק הצוללת 5,786 טון מעל פני המים ו-6,927 טון בצלילה, אורך 110.3 מטרים, מהירות מרבית 20+ קשר, צוות 15 קצינים ו-115 אנשי צוות אחרים, 1 כור גרעיני מדגם S6G מתוצרת ג'נראל אלקטריק, 4 צינורות טורפדו ומלאי של 18 טורפדות מסוג Mark 48, טילים גרעיניים לתקיפה יבשתית מסוג טומהוק, המגעים עד למרחק של 148 קילומטרים, טילי הרפון לתקיפה יבשתית המגיעים לטווח עד 130 קילומטרים. בשנת 2003 השתתפה במלחמת עיראק וסיימה את שירותה בפברואר 2009.[6]
עלילה
ב-3 בספטמבר 1986 מפקד הצוללת הסובייטית K-219, איגור אנטוליביץ בריטנוב הורה להשתחרר מרציף הצוללות בגאדג'ייבו כשפניו בכיוון 310°, לעבר ים בארנץ. לאחר הצלילה אל מתחת לפני הים הקפוא למחצה, הוא קיים נוהל בקרת תקינות בכל מערכי הצוללת והמדורים. משנתקבלו דיווחים ממפקדי המדורים שהכול תקין הוא הורה להמשיך בנוהל הצלילה. בתהליך הבדיקות, קצין הנשק רב-סרן אלכסנדר פטראצ'קוב גילה דליפת מים קלה במדור ארבע, במיכל טיל מספר 6, אך למרות זאת, דיווח על תקינות מלאה, אף על פי שהוא ידע שעליית המים במיכל הטיל עלולה לגרום לפיצוץ במקרה שמי הים יגיעו למגע עם הדלק הנוזלי של הטיל שבמיכל.[7] מיד עם יציאת הצוללת מנמל הבית ועוד בטרם צלילתה, צוללת מודיעין אמריקאית מדגם סטארג'ן, שהייתה על קרקעית ים בארנץ ממש בפתח הנמל, זיהתה אותה ודיווחה על תנועתה למרכז איסוף המודיעין והבקרה הימית של הצי (פוסי'ק - FOSIC - Fleet Ocean Surveillance Center) האמריקאי בנורפוק, וירג'יניה.[8] באותו הזמן צוללת התקיפה אוגוסטה פטרלה מול חופי האי מרתה'ס ויניארד שמדרום לחצי האי קייפ קוד במדינת מסצ'וסטס, ארצות הברית.[9] ב-5 בספטמבר 1986, עמדה K-219 לחצות את הקו הדמיוני המחבר בין בריטניה, גרינלנד ואיסלנד והמתינה לאוניית סוחר סובייטית על מנת להיצמד אליה כדי לא להתגלות על ידי הרשת האקוסטית הפרוסה בתחתית האוקיינוס. בשעה זו בריטנוב מפקד הצוללת לא ידע שהצוללת נמצא כבר במעקב על ידי הצי האמריקאי. ב-15 בספטמבר, הצוללת אוגוסטה שביצעה בדיקות של מערכת סונאר חדישה ורגישה, כוונה על ידי פוסי'ק להמשך בדיקות הסונאר החדיש שלה לעבר מטרה אמיתית, הצוללת K-219 שהייתה כבר מערבית לגדר האקוסטית, אותה היא עברה בליווי אוניית הסוחר.[10] ב-17 בספטמבר האוגוסטה קלטה במערכות הגילוי החדישות שלה את K-219, זאת מבלי שבריטנוב מפקד K-219 קבל כל אנדיקציה שהוא מתקרב לידיים של צוללת התקיפה האמריקאית. מאידך, באותו זמן הוא תרגל את הצוות שלו בפעולות לשעת חירום ובנוסף הוא תרגל פעולות "הסתתרות" בין שכבות המים החמים והקרים של האוקיינוס.[הסבר 3][11] תוך כדי התרגול בריטנוב וצוותו גילו את הצוללת האמריקאית שעקבה אחריהם ממרחק קצר ביותר. בשלב זה החלו מפקדי הצוללות בתמרוני התחמקות זה מזה.[11]
3 באוקטובר 1986, האסון
ביום שישי, 3 באוקטובר 1986, לאחר 31 יום מאז צאתה מנמל הבית שלה, K-219 נמצאה באזור הסיור המתוכנן שלה במרחק של כ-1,300 קילומטרים דרומית מזרחית מניו יורק ובמרחק 1,090 קילומטרים צפונית מזרחית מברמודה.[12] כמו כן הגיע הזמן שעל הצוללת לעלות לעומק פריסקופ על מנת לקלוט שדרים והנחיות להמשך הסיור שלה. בין השדרים שנקלטו הייתה אזהרה שבאזור פעילות K-219 נמצאת צוללת תקיפה אמריקאית מסוג לוס-אנג'לס. כדי לוודא שאזור הירכתיים של הצוללת נקי מצוללת אמריקאית, בריטנוב החליט לבצע תמרון פנייה חדה במהירות גבוהה שנקרא בפי אנשי הצוללות "איוון המשוגע".[13][הסבר 4] זמן קצר לאחר השעה 05:30 זמן מוסקבה, תוך כדי התמרון החד כיסוי פתח מגדל הטיל מספר 6 כשל,[14] ומי ים דלפו לתוך מגדל הטיל ונוצרה תגובה כימית בשעה שמי הים התערבבו עם הדלק הנוזלי שבטיל. בשעה 05:32 התרחש פיצוץ במגדל הטיל.[15] שאריות הטיל ושני ראשי הקרב הגרעיניים שלו נפלטו לים.[16] מהפיצוץ שני מלחים נהרגו מיד, והשלישי מת זמן קצר לאחר מכן משאיפת גז רעיל ובמדור 4 פרצה דלקה. הפיצוץ גרם גם לנזק בגוף הצוללת, ומי הים החלו לזרום לתוך הצוללת והיא החלה לשקוע במהירות מעומק של 40 מטרים לעומק של כ-380 מטרים.[17] אטימת כל התאים בצוללת בשילוב הפעלה של משאבות מים בתאים שנפגעו לא אפשרו לעצור את צלילת הצוללת למעמקים. מאחר שהגזים הרעילים והאש שנגרמו מהפיצוץ התפשטו למדורים נוספים, בריטנוב החליט להעלות את הצוללת לפני הים בנוהל חירום, תוך ריקון המים ממכלי הציפה בעזרת כוח המצברים בלבד. בשלב זה התברר לו שטמפרטורה הכורים האטומים עולה מהר והייתה סכנה שהם יתפוצצו. כדי למנוע אסון גרעיני בחופי ארצות הברית היה על בריטנוב לכבותם. שני הכורים הגרעינים של הצוללת היו צריכים להפסיק את פעולתם אוטומטית עם עליית הטמפרטורה, אך הדבר לא קרה בגלל תקלות החשמל והיה צורך לכבותם ידנית.[18] סרגיי פרמינין בן ה-20 התנדב לכבות את הכורים, תוך שימוש בחליפת מגן מסכת גז הוא נכנס למדור הכורים והצליח לכבותם. כאשר פרמינין ניסה לצאת ממדור הכורים אל לחבריו בצד השני של דלת המדור, הבדלי לחצים משני צדי הדלת מנעו ממנו ומחבריו לפתוח אותה, מחוסר חמצן הוא מת במדור הכורים כתוצאה מחנק, לאחר שמיכל החמצן שלו התרוקן.[19] מוסקבה שלחה 3 אוניות סוחר סובייטיות לכיוון הצוללת הפגועה על מנת לאסוף אליהן את הניצולים ולגרור אותה לנמל הבית שלה בגאדג'ייבו Gadzhiyevo, מרחק 7,000 קילומטרים. ניסיונות הגרירה כשלו, כתוצאה מהפרעה של צוללת התקיפה האמריקאית אוגוסטה, שעקבה במשך כל האירוע אחר ניסיונות החילוץ. לאחר שכמויות משמעותיות של גז רעיל דלפו לתוך תאים נוספים, מחשש לגורל הצוות, ברטינוב הורה לצוות בניגוד להוראות ממוסקבה, להתפנות מהצוללת ולעבור לאוניית הסוחר, אך הוא עצמו נשאר על סיפון ה-K-219.
מוסקבה הביעה חוסר שביעות רצון מתפקודו של ברטינוב והורתה לקצין האבטחה של הצוללת, לתפוס פיקוד ולהעביר את הצוות ששרד בחזרה לצוללת ולחזור לפעילות. לפני שהצוות הספיק לבצע את הפקודות ממוסקבה, הגיעה הצפת המים בצוללת לגובה שלא ניתן להתגבר עליה, בשלב זה בריטנוב נטש את הצוללת בעזרת סירת גומי מתנפחת ונאסף לאניית הסוחר, רגע לפני שהוא עצמו נסחף למצולות אחרי הצוללת הטובעת. ב-6 באוקטובר 1986 בשעה 11:02 טבעה הצוללת K-219 לעומק 6,000 מטרים. כל ארסנל הנשק הגרעיני שלה אבד עם טביעתה.[15]
אחרית דבר
מתוך 119 אנשי הצוות של K-219 שיצאו להפלגה נהרגו באסון, קצין הנשק ו-3 ימאים,[20] בנוסף אליהם היו גם 11 פצועים שנשארו נכים לכל חייהם משאיפת עשן ואדי חומצות לריאותיהם. שני ניצולים, נפטרו לאחר שהגיעו לנמל הבית עקב סיבוכים רפואיים.[21] הניצול היחיד, סרן וורובלב, קצין בקרת הנזקים, קיבל את עיטור הכוכב האדום על שהציל את קצין הקשר מתוך מדור שש הבוער.[22] הימאי, איש צוות הכורים האטומים של הצוללת, שנהרג באסון, סרגיי פרמינין (אנ'), עוטר בעיטור הכוכב האדום על אומץ ליבו על שנכנס למדור הכורים הלוהטים וכבה אותם ידנית, כי המערכות האוטומטיות החשמליות הושבתו בגלל הדליקה שפרצה בצוללת. יתר הצוות 115 הניצולים, לאחר שני ימי מנוחה בהוואנה, קובה הוטס לברית המועצות ונעצר לחקירות במחנה הנופש גורקי, שליד מוסקבה. בתום החקירה חלק מהצוות פוזר ליתר יחידות צי הצוללות הסובייטי, חלק אחר שוחרר מהצבא ומפקד הצוללת סגן אלוף איגור בריטנוב והמהנדס הראשי סגן אלוף איגור קרסילניקוב הודחו מהצי והמפלגה הקומוניסטית והמתינו לגזר דינם על אובדן הצוללת. בריטנוב הואשם בהזנחה, חבלה ובגידה. הם מעולם לא נכלאו. בריטנוב נשלח ליקטרינבורג שליד גבול קזחסטן. ב-30 במאי 1987, שר ההגנה סרגיי סוקולוב שוחרר מתפקידו, כתוצאה מתקרית מביכה שביצע הטייס הגרמני מתיאס רוסט כשנחת עם מטוסו הקל בכיכר האדומה.[23][24] סוקולוב הוחלף על ידי דמיטרי יאזוב. בתאריך 20 ביולי 1987 יאזוב ביטל את האישומים כנגד ברטינוב וקרסילניקוב. בהכרזה על ביטול האישומים כתב יאזוב:
"בהתחשב בתנאים המיוחדים ויוצאי הדופן שעמדו ברקע התאונה של מערכת הטילים, אשר גרמה לאובדנה של הצוללת, הוחלט כי הצוות וכן האחראים מבצעית, איגור א. בריטנוב ואיגור פ. קרסילניקוב, לא יכולים היו למנוע, ללא נקיטת אמצעים חריגים וקיצוניים, את ההתפרצות ולאחריה את הדליפה של מרכיבי דלק טילים אל תוך מדורי הצוללת. נוכח הפעולות שנקטו כדי לצמצם את תוצאות התאונה, אשר היו ללא רבב ובעלות אופי חיובי, יש לשחררם מן האישומים של התנהגות בלתי הולמת בהתאם לסעיף 1 של פרקים 208 ו-209 של חוקי המפלגה הקומיניסטית, ברית המועצות. הנאשמים משוחררים מן האישומים על אחריות פלילית ועל כל מעשה פלילי תחת סעיף בסיסי 6 של חוקי המפלגה הקומוניסטית, ברית המועצות, בהתאם לחקירת האישומים."
— מים עוינים עמוד 297
בהתאם להחלטת שר ההגנה יאזוב, בריטנוב וקרסילניקוב נשארו קצינים במילואים בחיל הים ואף קבלו קצבת מחיה, מאידך הם לא הוחזרו למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. בריטנוב סירב לחזור לגאדז'ייבו, אבל ב-13 בפברואר 1995, ביום הצבא, הוא הגיע לעיר לרגל חניכת לוח זיכרון לזכרם של צוללני גאדז'ייבו והימאי סרגיי פרמינין שנהרג בשעה שכבה את כורי הצוללת. בריטנוב התקבל בחום ואהבה על ידי קרסילניקוב וכל הנוכחים באירוע.[25]
בשנת 1988 נשלחה אוניית המחקר ההידרוגרפי "קלדש" לאתר טביעתה של הצוללת K-219. מהאונייה הורדו 2 מצלמות מעמקים שצלמו את הצוללת במישור אביסל (אנ'), בעומק של כ־5,500 מטרים מתחת לפני הים.[26] היא נראתה מונחת על קרקעית הים כשהיא זקופה אך חצויה לשניים באזור שמאחורי גשר הפיקוד. כמה ממחבטי הטילים היו פתוחים והטילים על ראשי החץ הגרעיניים שלהם נעלמו.[27]
מחלוקת
לאור העובדה שהצוללת אוגוסטה נכנסה לשיפוצים ב-31 אוקטובר 1986, קיימת מחלוקת בין ארצות הברית ורוסיה לגבי הגורם לתאונה. רוסיה טוענת שהצוללת אוגוסטה התנגשה ב-K219 וכתוצאה מכך החלה שרשרת האירועים שגרמו לפיצוץ. בריטנוב וחיל הים האמריקאי מכחישים זאת.[28] כן ידוע שהאוגוסטה התנגשה בצוללת סובייטית אחרת מדגם דלתא לקראת סוף חודש אוקטובר 1986.[29]
הסרט מים עוינים
"מים עוינים" הוא סרט טלוויזיה בריטי משנת 1997 המתאר את אובדן הצוללת K-219 של הצי הסובייטי. הסרט הופק באולפנים של האחים וורנר. בסרט מככב רוטגר האוור השחקן ההולנדי זוכה פרס גלובוס הזהב לשנת 1987, בתפקיד קפטן בריטנוב מפקד K-219. הסרט מתיימר להתבסס על הסיפור האמיתי, המתואר בספר בעל אותו השם משנת 1997. הסרט הופק על ידי World Productions עבור BBC ו-HBO.[30] התסריט נכתב על ידי טרוי קנדי מרטין, במאי הסרט היה דייוויד דרורי. הסרט הוקרן לראשונה ב-BBC One ב-26 ביולי 1997. מככבים בסרט 36 שחקנים.
בשנת 2001, קפטן בריטנוב האמיתי הגיש תביעה נגד אולפני האחים וורנר, בטענה שהם לא קבלו את רשותו להשתמש בתמונתו האמיתית, בסיפור שלו או בדמותו בזמן שמספר עובדות בסרט עוותו[31] ובנוסף הוא התלונן שהוא הוצג על ידי כותבי התסריט שהוא בלתי כשיר. לפי דיווחים שונים, הוא אישר את הצגתו על ידי האוור. בשנת 2004 החליטו שופטי בית המשפט לטובתו של בריטנוב, מאידך בריטנוב ובית המשפט סירבו לציין את הסכום המדויק ששולם לבריטנוב על ידי אולפני וורנר. הערכה שבריטנוב קבל כמה עשרות אלפי דולרים.[32][33]
ראו גם
קישורים חיצוניים
«HOSTILE WATERS» — Full Movie // Thriller, Historical, Military (Rutger Hauer) / Movies In English, סרטון בערוץ "Full Screen Movies Collection", באתר יוטיוב (אורך: 01:27:36)
"הסרט מים עוינים", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- מיקום הספר בספריה הלאומית
- מקום טביעתה של K-219 על פי מפת GOOGLE
- צילום אווירי, של נמל הבית של צוללות הצי הצפוני של רוסיה, בגאדג'ייבו, כפי שנראה במפות גוגל
- LOSS OF A YANKEE SSBN - NSL Archive, NSL Archive, 18 באוקטובר 2021
ביאורים והסברים
- ^ חנקן טטרוקסידי מגיב בפיצוץ ויצירת חומצה חנקתית חזקה, במגע עם מי ים. אירוע שקרה בצוללת זו כבר בשנות ה-70
- ^ סונאר פסיבי מופעל במוד קליטה בלבד כך שרק המפעילים שלו מזהים את האותות הנקלטים על ידו מאידך האויב אינו יודע שהוא מזוהה
- ^ הפרשי הטמפרטורות והמליחות בין שכבות המים באוקיאנוסים והימים יוצרות ביניהן תגובה של "מראה" כך שגלי הקול הפוגעים בשכבת המים מוחזרים (כמו הדמות במראה), במקום להמשיך לתוך שכבת המים. תכונה זו מונעת מעבר קולות רעש בין שכבות המים הבטיתרמיות וכמו כן מונעת את האפשרות להתגלות על ידי המערכות האקוסטיות והסונאר. לדוגמא צוללת הנמצאת בשכבת מים חמה ועליונה לא מסוגלת לגלות צוללת הנמצאת מתחתיה בשכבת מים קרים. על פי רוב קורה שצוללת הנמצאת עמוק יותר במים הקרים מסוגלת לגלות טוב יותר את הצוללת הנמצאת מעליה בשכבת המים החמים.
- ^ תמרון "איוון המשוגע". הירכתיים של הצוללת הם אזור מת או חור שחור מבחינת יכולת הגילוי של הסונאר, לגלות את ה"מתגנבים" העוינים את הצוללת, כי רעש המדחפים שלה עצמה ומערבולות המים (אנ') שהם יוצרים, מהווה רעש לבן, החוסם את אפשרות הסונאר לזהות רעשים ואת רעשי המתגנבים מכיוון הירכתיים. תמרון "איוון המשוגע", בפנייה חדה והגברת המהירות מאפשר למערכת הסונאר לגלות את המתגנבים שנמצאים מאחורי הצוללת ואף להגיע לעמדת יתרון על האויב.
הערות שוליים
- ^ מים עוינים, עמודים 15–16
- ^ מים עוינים, עמודים 27,16
- ^ מים עוינים, עמוד 44
- ^ מים עוינים, עמודים 16–19,
- ^ מים עוינים, עמוד 17
- ^ USS Augusta SSN-710 Los Angeles class attack submarine US Navy, www.seaforces.org
- ^ מים עוינים, עמוד 34
- ^ מים עוינים, עמודים 27–28, 32, ו-36–38
- ^ מים עוינים, עמוד 38
- ^ מים עוינים, עמודים 56–57
- ^ 11.0 11.1 מים עוינים, עמודים 59–75
- ^ מים עוינים, עמוד 77
- ^ Boris Egorov, How U.S. sailors met 'Crazy Ivan' underwater, Russia Beyond, 28 בספטמבר 2023
- ^ מים עוינים, עמוד 92
- ^ 15.0 15.1 LOSS OF A YANKEE SSBN - NSL Archive, NSL Archive, 18 באוקטובר 2021
- ^ מים עוינים, עמוד 97
- ^ מים עוינים, עמוד 101
- ^ מים עוינים, עמודים 146–149
- ^ מים עוינים, עמודים 162–167
- ^ מים עוינים, עמודים 302–304
- ^ מים עוינים, עמוד 304
- ^ מים עוינים, עמוד 299
- ^ Kate Connolly, German who flew to Red Square during cold war admits it was irresponsible, The Guardian, 14 במאי 2012
- ^ מים עוינים, עמוד 296
- ^ מים עוינים, עמודים 300–301
- ^ Offley, Edward (2007), "5. The Russians are Coming", Scorpion Down: Sunk by the Soviets, Buried by the Pentagon : the Untold Story of the USS Scorpion, Westview Press, p. 112, ISBN 978-0-465-05185-4 ISBN 0-465-05185-5.
- ^ מים עוינים, עמוד 298
- ^ By Michael Kilian וTribune Staff Writer, FOR NUCLEAR SUBS AND THEIR CREWS, THE COLD WAR IS FAR FROM OVER, 23 ביולי 1997
- ^ מים עוינים, עמודים 283–284
- ^ Hostile Waters, 1997-07-26, נבדק ב-2023-09-25
- ^ "Герои среди нас": капитан-подводник рассказал о последнем походе К-219 и отверг версию торпедной атаки на АПЛ "Курск", www.nakanune.ru (ברוסית)
- ^ Капитан советской субмарины засудил Голливуд, Lenta.RU (ברוסית)
- ^ ntv.ru, Бывший советский подводник выиграл суд у Голливуда, НТВ (ברוסית)
37369892מים עוינים