מחשבת הינוח
מחשבת הינוח היא מחשבה בעת אחת מארבעה עבודות שבהקרבת קרבנות, להניח את הקרבן למחר, ולא לסיים את הקרבתו בו ביום. מחשבה כזו פוסלת את הקרבן לפי דעת רבי יהודה, כמו גם מחשבה להוציאו לחוץ.
החידוש המיוחד לדעת הפוסלים את הקרבן במחשבת הינוח, שאף על פי שהמחשבה אינה כוללת תוכנית אקטיבית לעשיית מעשה פסול כל שהוא, אלא הינה פסיבית - שלא לסיים את פעולת ההקרבה באותו יום, בכל זאת היא פוסלת את הקרבן להקרבה. גם המחשבה להוציאו לחוץ שגם בה נחלקו רבי יהודה וחכמים, אינה מחשבה להקריבו שלא כדין אלא לפוסלו, ומכיון שגם היא אינה כוללת תוכנית אקטיבית, היא נכללת בשאלת מחשבת הינוח כפי שמכונית הסוגיה בעגה התלמודית.
מקור ההלכה
במשנה מובא:
שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ דָּמוֹ אוֹ אֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר, אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ, רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין
מובאים בדברי הגמרא[1] שני מקורות אפשריות לשיטה זאת. לפי פשטות הגמרא מדובר בהווה אמינא ומסקנה.
1) המקור הראשון על ידי רבי אלעזר, לפיו שני פסוקים כתובים בעניין נותר, האחד ”בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר”[2] " והשני ”(וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל) לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר”[3]. מכיון שאין צורך בשני פסוקים לאיסור נותר, יש להניח שהפסוק השני בא לאסור את הקרבן גם במקרה של איסור דומה לנותר דהיינו מחשבת הנחת הקרבן למחר, שהיא בעצם פעולת ה"נותר", בעודה עדיין במחשבה[4]. הגמרא מפריכה לכאורה דעה זאת, משני סיבות, האחת משום שטעם זה אינו מועיל למחשבה להוציאו לחוץ, והשניה מכיון שקיימת ברייתא מפורשת הקובעת שישנו טעם אחר (מס' 2).
2) המקור השני (שבפשטות מוצגת כמסקנת הגמרא), הוא שאיסור מחשבת הינוח הוא סברא, וכלשון הברייתא: ”אמר להם רבי יהודה, אי אתם מודים שאם הניחו למחר שהוא פסול? אף חישב להניחו למחר פסול!”, ומכאן שרבי יהודה משווה מסברא את המחשבה להניח למחר אל המעשה של הנחתו למחר, והוא סובר ש"מחשבה כמעשה"[5] או שכל מחשבת פסול פוסלת את הקרבן[6].
רוב הראשונים קיבלו את הסיבה השנייה כמסקנת הגמרא היחידה[7], אך דעתו של רש"י[8] היא שהמקור הוא מהפסוק המובא בדבריו של רבי אלעזר, וככל הנראה לפי דבריו הסברא מתבססת גם היא על משמעות דברי הכתוב[9].
גדר ההלכה
בגדר פסול זה נחלקו האחרונים:
ישנה דעה שלפי רבי יהודה יש למחשבה שהמקריב חושב להניח את הקרבן למחר תוקף כאילו עשה כך בפועל[5] וכלשון התוספות[10] שהוא מדין "עשה בה מחשבה כמעשה" וכשם שאם היה מותיר את הקרבן בפועל למחר הוא היה נפסל כך הוא נפסל גם במחשבה.
ויש החולקים וסוברים שאין לומר כך, כי אם כן לא היה כלל זה חל על אדם שחשב להניח רק חלק מדמו למחר, שגם במקרה כזה האו נפסל לרבי יהודה[11], שהרי גם אם היה עושה כך בפועל היה נפסל רק הדם שהניח למחר ולא כל הדם, שאלא בוודאי יש למחשבה עצמה דין פסול, בדומה למחשבת פיגול[12].
עירוב מחשבות
נחלקו האמוראים האם דין עירוב מחשבות (המגביל את מחשבת הפיגול מלחול אם היתה גם מחשבה נוספת), חל במקרה שיחד עם מחשבת הפיגול היתה גם מחשבת הינוח. לפי רוב המפרשים[13] השאלה מתבססת על צורת ההסתכלות על מחשבת הינוח, האם מחשבת הינוח היא כעין שלב חלקי בפיגול, שכן מהותה של המחשבה היא להניח חוץ לזמנו - שלב חלקי בהקרבת הקרבן חוץ לזמנו, וממילא כשקיימת גם מחשבת פיגול הן מתאחדות יחדיו ונחשבות למחשבה אחת, או שמא מכיון ששני השלבים לא נעשו בבת אחת כמו מחשבת פיגול רגילה, מעכבת מחשבת ההינוח את מחשבת הפיגול לפגל את הקרבן מדין עירוב מחשבות.
לדעת רבי אבא דין עירוב מחשבות לא נאמר במחשבת הינוח. כדעה זו סובר גם רבא. הוא מוכיח זאת מהעובדה שבכל מחשבת פיגול כלולה גם מחשבת הינוח[14], ומכיון שמחשבת הפיגול חלה רק בשעת זריקת הדם, נמצא ש"מחשבת ההינוח" קדמה למחשבת הפיגול, ועם זאת הפיגול חל על הקרבן ויש באכילתו כרת.
לעומת זאת רב הונא סבר שמחשבת הינוח מונעת ממחשבת הפיגול לחול[15].
פרשנות האחרונים
בסברת רבי אבא ישנם מספר פרשנויות. האחת שדין "עירוב מחשבות" נאמר רק בפסולי מחשבה שנאמרו בתורה בפירוש[16], ולא במחשבה זאת שנלמדת מסברא[17]. פרשנות אחרת אומרת כי מחשבת הינוח ומחשבת פיגול נחשבות כמחשבה אחת, וכפי שקובע רבא בפירוש שבכל מחשבת פיגול כלולה גם מחשבת הינוח[13].
החילוק ההלכתי בין שני הפרשנויות הוא שלפי הפרשנות השנייה, נמצא שאם מחשבת ההינוח היתה שונה ממחשבת הפיגול, ולדוגמה - שמחשבת הפיגול היתה להקריב למחר ומחשבת הינוח היתה להוציא למחר - אין שני המחשבות נחשבות כאחת וממילא חל גם במחשבת הינוח זאת דין עירוב מחשבות[13]
מחלוקת הרמב"ם והראב"ד
לפי הרמב"ם[18] קביעה זאת אינה רק לפי רבי יהודה, שכן גם חכמים מודים רעיונית לכלל זה של "מחשבת הינוח" באופן חלקי; ולדבריהם אמנם אין כוח במחשבה פסיבית לפסול את הקרבן, אך למחשבה אקטיבית - שהיא להקריב את הקרבן למחר, יש כח לפסול את הקרבן גם במקרה שהוא אינו פיגול, למשל אם חשב לזורקו שלא במקומו[19]. לפי פירושו של הקרן אורה הכוונה היא שלמרות שחכמים אינם מודים ש"מחשבת הינוח" פוסלת מדין "מחשבה כמעשה", מודים הם במחשבה כזאת שהיא "כעין פיגול" שבה הקרבן נפסל[20]. אך הראב"ד חולק עליו, ולדבריו חכמים אינה מכירים כלל באופציה של פסול על ידי מחשבת הינוח, והדברים אמורים רק לפי רבי יהודה.
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ל"ו עמוד א'
- ^ ויקרא פרק כב, ל
- ^ ויקרא ז, טו)
- ^ אם אינו ענין להניח תנהו לענין מחשבת הינוח
- ^ 5.0 5.1 על פי הסבר הקהילות יעקב זבחים סימן כב
- ^ ראו #פרשנות האחרונים
- ^ ביניהם תוספות רי"ד במקום שמזכיר רק את הדיעה השניה
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף י"ח עמוד א' ד"ה גזירה
- ^ הרב אברהם אליעזר גודמן, אבא ביתך עמ' קעב
- ^ זבחים כז א ד"ה יצא
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ"ז עמוד א'
- ^ רבי יחיאל מיכל פיינשטיין בחידושיו על זבחים כו, ב סימן ע"ה עמ' קעה - קעו. ועיין בקהילת יעקב פסחים סימן עז שמתייחס לקושיא זאת
- ^ 13.0 13.1 13.2 שיטה מקובצת לפי פירוש ראשון, קרן אורה זבחים לו ב ד"ה ומודה, חזון איש זבחים סימן ח' על דף לו ב
- ^ במחשבה להקריב חוץ לזמנו כלולה גם ההחלטה להותיר את הקרבן ליום המחרת
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ל"ו עמוד ב'
- ^ כמו פסול מחשבת חוץ למקומו או שלא לשמה
- ^ שיטה מקובצת בשם רבינו פרץ
- ^ הלכות פסולי המוקדשין פרק ט"ז הלכה ו
- ^ למרות שהלכה היא שלא במקומו כמקומו, הקרבן אינו נעשה פיגול לפי הכלל שקבע מר זוטרא שאין הזריקה מפגלת את הקרבן אם לא נעשתה בכשרות מוחלטת בכל הפרטים מלבד מחשבת הפיגול עצמה - "זריקה דשריא בשר באכילה מייתא לידי פיגול זריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתא לידי פיגול"
- ^ קרן אורה על מסכת זבחים דף כז א