מחלקת המדינה של ארצות הברית
קובץ:U.S. Department of State official seal.svg   | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מזכיר המחלקה | טוני בלינקן |
| עובדים | 69,000 |
| תקציב | 69.3 מיליארד דולר (2016) |
| www.state.gov | |
מחלקת המדינה של ארצות הברית (באנגלית: United States Department of State) היא סוכנות פדרלית בארצות הברית, שעל אף שמה היא אחראית בעיקר על ענייני החוץ של הממשל האמריקאי. בראש המחלקה עומד מזכיר המדינה שתפקידו כמעט מקביל לתפקיד שר החוץ בישראל, והוא אחד האנשים הבכירים בממשל וכפוף ישירות לנשיא. בניין מחלקת המדינה בוושינגטון די. סי. נקרא על שמו של הארי טרומן, נשיאה ה-33 של ארצות הברית.
היסטוריה
חוקת ארצות הברית, שנכתבה לראשונה בפילדלפיה בקיץ של שנת 1787 ואושרה לבסוף על ידי המדינות בשנה שלאחר מכן, נתנה לנשיא את האחריות לנהל קשרי החוץ של האומה. אך במהרה התברר, שהזרוע המבצעת של ארצות הברית היא חיונית בדבר וצריכה לסייע לנשיא בניהול ענייני החוץ של הממשלה הפדרלית החדשה.
בית הנבחרים והסנאט אישרו את החקיקה שמורה להקים את המחלקה לענייני חוץ ב-21 ביולי 1789, והנשיא וושינגטון חתם עליה והפכה לחוק ב-27 ביולי, וכך הייתה המחלקה לענייני חוץ לסוכנות הפדרלית הראשונה שהוקמה תחת החוקה החדשה. חקיקה זו נשארה החוק הבסיסי של מחלקת המדינה. בספטמבר 1789, חקיקה נוספת שינתה את שמה של הסוכנות למחלקת המדינה וצירפה לה עוד מגוון של חובות הנמצאות בתחום פעילותה.
חובות אלו גדלו וכוללות גם ניהול של מטבעת ארצות הברית, שמירה על החותם הגדול של ארצות הברית, ועריכת מפקד האוכלוסין. הנשיא ג'ורג' וושינגטון חתם על החקיקה החדשה ב-15 בספטמבר. רוב החובות האלו של מחלקת המדינה הפכו בסופו של דבר לשלל אגפים וסוכנויות פדרליות שהוקמו בזמן המאה ה-19.
ב-29 בספטמבר 1789 מינה הנשיא וושינגטון את תומאס ג'פרסון מווירג'יניה, שהיה אז שליח ארצות הברית בצרפת, למזכיר הראשון של מחלקת המדינה של ארצות הברית.
תחומי פעילות
לזרוע המבצעת ולקונגרס של ארצות הברית יש מחויבות חוקתית למדיניות החוץ של ארצות הברית. בתוך הזרוע המבצעת, מחלקת המדינה היא הסוכנות המובילה של ארצות הברית בענייני קשרי חוץ, וראשה, מזכיר המדינה, הוא היועץ העיקרי של הנשיא בהחלטות הקשורות למדיניות חוץ, אף על פי שלעובדים אחרים בממשל או ליחידים אולי תהיה יותר השפעה על החלטותיו של הנשיא. המחלקה מקדמת את האינטרסים והיעדים של ארצות הברית בעולם אף על פי שתפקידה העיקרי הוא לפתח ולבצע בפועל את מדיניות החוץ של הנשיא. מחלקת המדינה אף תומכת בשלל הפעילויות הקשורות לענייני חוץ במחלקות אחרות בממשל, כמו מחלקת הסחר של ארצות הברית והסוכנות להתפתחויות בינלאומיות. המחלקה גם מעניקה מערך של שירותים חשובים לתושבי ארצות הברית ולתושבי חוץ המבקשים לבקר או להגר לשטח ארצות הברית.
כל הפעילויות הקשורות לענייני החוץ - נציגויות ארצות הברית בחו"ל, תוכניות עזרה למדינות זרות, תוכניות הגבה לפשע בינלאומי, תוכניות אימון חוץ של הצבא, השירותים שהמחלקה מספקת, ועוד - כולם מתוקצבים מתוך התקציב לענייני חוץ, שמייצג קצת פחות מ-1% מכלל התקציב הפדרלי או, במילים אחרות, כ-12 סנט ליום לכל אזרח אמריקאי. כמוצהר במחלקת המדינה, תכליתה כוללת:
- הגנה ועזרה לאזרחי ארצות הברית המטיילים או חיים מחוץ למדינה;
- מתן סיוע לעסקים מארצות הברית בשוק העולמי;
- מתן סיוע ותיווך בפעילויות בינלאומיות של סוכנויות אחרות בארצות הברית (סוכנויות פדרליות או של מדינה מקומית), ביקורים רשמיים בחו"ל ובבית, ומאמצים דיפלומטיים שונים ואחרים.
- ליידע את הציבור לגבי מדיניות החוץ של ארצות הברית וקשרים עם מדינות החוץ והעברת פידבקים (משובים) מהציבור לפקידי הממשל.
- מתן רישיון לכלי רכב של הצוות (לא דיפלומטים) ולכלי רכבם של דיפלומטים או של מדינות חוץ הנהנות מחסינות דיפלומטית בארצות הברית.
מדיניות החוץ של ארצות הברית - תפישות יסוד
מדיניות החוץ של ארצות הברית מתנהלת בהתאם לאבני יסוד של תפישות העולם במדיניות החוץ, האינטרס הלאומי וסוגי ממשלים שונים בארצות הברית. בבחינת האינטרס הלאומי האמריקאי, ניתן לציין שלוש רמות. הראשונה מדינות ואזורים בהם ארצות הברית תצא למלחמה, אפילו מלחמת עולם כדי לשמור על האינטרסים שלה, כאשר בקטגוריה זו נכללים: חצי הכדור המערבי (יבשת אמריקה), אירופה המערבית ומזרח אסיה. בחצי הכדור המערבי ארצות הברית היא הסמכות הבלעדית בנושא הפעלת כוח וענייני הגנה, בעוד שבאירופה ובאסיה היא נהגה להיוועץ בבעלות בריתה. הרמה השנייה מתייחסת לאזורים בהם התערבות צבאית אמריקאית היא אופציונלית, אך לא אוטומטית ומורכבת ממדינות בעלות חשיבות אסטרטגית לארצות הברית, או בעלות אוצרות טבע רבים, החשובים לארצות הברית ובעלות בריתה, כגון המזרח התיכון. ברמה השלישית של האינטרסים הלאומיים, סדר העדיפויות שונה מאוד, כשהסיכוי להתערבות צבאית אמריקאית באזורים אלו קטן מאוד, מאחר שהם מורכבים ממדינות שאינן מספיק חיוניות לביטחון הלאומי האמריקאי, כדי להצדיק צעד לוחמני. אופי ההתמודדות עם האירוע על כל היבטיו, תלוי גם בפרמטרים הגאוגרפיים והרלוונטיים לאינטרס הלאומי האמריקאי.[1]
ניתן להגדיר מדיניות חוץ, כמטרותיה החיצוניות של ארצות הברית, אשר לצורך השגתן מוכנה ארצות הברית להקריב ממשאביה השונים. הגדרה זו מאפשרת להבדיל בין פוליטיקה ריאלית, לשאיפות הצהרתיות כגון השגת דמוקרטיה גלובאלית. דהיינו, אם אין ניצול של משאבי ארצות הברית, כלכליים, צבאיים ואחרים, לא ניתן להגדיר זאת כמדיניות חוץ. ניתן להגדיר תהליך של מדיניות חוץ, כרשימת צעדים אותם מתכננים נושאי המשרות בקרב הזרוע המבצעת והאינטלקטואלית, כדי לגבש את יעדי מדיניות החוץ האמריקאית והאמצעים ליישמה. לדוגמה, בשנת 1947 הצהיר הנשיא טרומן בקונגרס על "דוקטרינת טרומן", כאשר המטרות שהוצבו על ידי הזרוע המבצעת היו, מניעת ההתפשטות הסובייטית על ידי גידורה באזורים בהם אין סכנה לארצות הברית. כך, בתחילה הועבר סיוע כלכלי לטורקיה ויוון ולאחר מכן יושמה תוכנית מרשל, כאשר צעדים אלו נבחנים תקופתית ולאורך זמן.
מדיניות הביטחון הלאומי, כוללת את מכלול הפעולות מחוץ לארצות הברית ובתוך ארצות הברית, המיועדות להגנת שלמותה ועצמאותה, דהיינו הגנה מפני אויבים פוטנציאליים מבית ומחוץ. הצעדים כוללים: איסוף מודיעין, אספקת נשק למדינות ידידותיות ועוד. אף על פי שבתחום זה משרד ההגנה הוא דומיננטי, הרי שגם למשרד החוץ וסוכנויות נוספות, תפקיד מרכזי.[2]
מדיניות החוץ של ארצות הברית, מתבססת על תפישות עולם בסיסיות (פרדיגמות), אשר פותחו ועודכנו לאורך ההיסטוריה. תפישות עולם אלו נחלקות לשתי דוקטרינות עיקריות: התערבות, אי התערבות, כשכל דור של אליטות משנה את הדוקטרינות בהתאם לאירועים מכוננים, שעבר הדור הקודם. כך, המתקפה על פרל הארבור סיימה את תקופת אי ההתערבות והוליכה למדיניות התערבות אגרסיבית, עד למלחמת וייטנאם, שם החלה התנועה ההפוכה. מקובל לבחון תפישת עולם במדיניות חוץ, ככזו שיש לה מחזור חיים: לידה, גדילה ומוות. הלידה מתחילה בביקורת על התפישה הקודמת, ממשיכה בניעות חלק גדול מהאליטות לכוון תפישה חדשה ועוברת מ"ילדות לבגרות", עקב אירוע מכונן אשר ממית את התפישה הישנה. פרל הארבור, מלחמת וייטנאם, קריסת מגדלי התאומים ומלחמת עיראק היו אירועים מכוננים, אשר גרמו לשינוי בתפישת העולם של הממשל בארצות הברית.[3]
בהתמודדות עם אירועים גלובליים, ניתן לציין שלושה ענפי מדיניות חוץ, שננקטו על ידי ממשלים שונים בארצות הברית:
הגישה הטהורה – Pure Realism: קובעת שהעולם קוטבי וכל שינוי במאזן הכוחות מסוכן. מאחר שארצות הברית מחפשת יציבות עליה לשמר את הסטאטוס קוו. כל הפרה של הסטאטוס קוו מסוכנת לביטחון ארצות הברית ויש להגיב עליה. זוהי מדיניות מונוליתית שהופעלה כנגד הקומוניזם, או הטרור הגלובאלי ועיקר חסרונה הוא בכך שהיא מדיניות מגיבה והיריב בוחר את המגרש בו נוח לו לשחק. ממשלי אייזנהאואר ובוש הבן הן דוגמאות לגישה זו.
הגישה הריאליסטית המתונה - Moderate Realism: קובעת כי יש רמות שונות של סיכונים ולא כל ניסיון לשינוי הסטאטוס קוו מסכן את ארצות הברית. ממשלי הנשיא לינדון ג'ונסון ובוש האב מהווים דוגמה לגישת ביניים זו.
גישת הריאליסט המקומי - Local Realism: קובעת שכל משבר עומד בפני עצמו, יש איומים רבים על ארצות הברית, צריך לבחון כל אחד בנפרד והתגובה שונה, גמישה ורלוונטית לבעיה. ממשלו של ג'ון קנדי, ממשל ניקסון השני, ממשלם של ג'ימי קרטר, ביל קלינטון וברק אובמה הן דוגמאות לגישה זו.[4] בנוסף, כדי לקבוע את הענף הרלוונטי לכל ממשל יש להתייחס למדיניות המעשית של ארצות הברית ולא למדיניות ההצהרתית.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של מחלקת המדינה של ארצות הברית (אנגלית)
מחלקת המדינה של ארצות הברית, ברשת החברתית פייסבוק
מחלקת המדינה של ארצות הברית, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
מחלקת המדינה של ארצות הברית, ברשת החברתית אינסטגרם
מחלקת המדינה של ארצות הברית, חברה ברשת החברתית LinkedIn
מחלקת המדינה של ארצות הברית, סרטונים בערוץ היוטיוב
מחלקת המדינה של ארצות הברית, הבלוג הרשמי- מחלקת המדינה של ארצות הברית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=icon}
הערות שוליים
- ^ Gutfeld, Arnon, "United States Policy," in Avigdor Levy (ed.). The Arab-Israeli Conflict; Risks and Opportunities,pages 26-27
- ^ Crab Jr, Cecil C., Holt, Pat M., "The Executive Branch and Foreign Affairs; Locus of Decision Making," Invitation to Struggle: Congress, the Congress, the President and Foreign Policy pages 7-36
- ^ Roskin, Michael' "From Pearl Harbor to Vietnam: Shifting Generational Paradigms and Foreign Policy," Political Science Quarterly 89, (Fall, 1974), pages 563-588.
- ^ ארנון גוטפלד, החוויה האמריקאית: פרקים בהיסטוריה של ארצות הברית ובתרבותה, זמורה ביתן, תל אביב, 1986.
.jpg){kind=link}
36972166מחלקת המדינה של ארצות הברית