מורשת השפל הגדול
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. |
מורשת השפל הגדול מתייחסת לשורה של תהליכים מדיניים, פוליטיים, חברתיים, תרבותיים וכלכליים עליהם השפיע השפל הגדול. רבים מתהלכים אלו החלו עוד במאה ה-19 או במלחמת העולם הראשונה והגיעו לידי מיצוי במלחמת העולם השנייה ובשנים שאחריה.
השפעות פוליטיות
חברתית, היווה השפל הגדול סוג של "הצפה תודעתית" לשינויים העמוקים שהתחוללו מזה שנים במבנה החברתי במדינות המערב. מלחמת העולם הראשונה סימנה משבר עמוק בשליטת האליטות הישנות והמשטרים הישנים באירופה כשבמדינות שונות אף הופיעו משטרים פשיסטיים וקומוניסטים.
השפל הגדול, האיץ תהליך זה גם במדינות אחרות, כשהוא מביא ליצירת משטרים בעלי הטיה פשיסטית או סוציאליסטית במדינות נוספות. האליטה שעמדה בראש המשטרים החדשים הללו הייתה "אליטה ביורוקרטית": פקידים, מומחים וכלכלנים שהציעו, במקום שיטת הניהול המסורתית ו"האנכרוניסטית" של המשטר הישן, "ניהול מדעי", מתוכנן וריכוזי של המדינה.
בין המלחמות, ובמיוחד אחרי השפל הגדול, החל לבוא גם השינוי ההדרגתי הפוליטי והחברתי במאזן הכוחות במדינות השונות. עם או בלי התואר "סוציאליזם" עלו משטרים בעלי גוון סוציאליסטי-לייבוריסטי מובהק בשורה ארוכה של מדינות באירופה וגם בארצות הברית. משטרים אלו ייצגו או התיימרו לייצג את הפועלים, העניים, המדוכאים וגזולי הזכויות. עם זאת, תופעה זו לא הייתה חידוש שנבע מהשפל הגדול. בארצות הברית הייתה המפלגה ה"פרוגרסיבית" כוח מרכזי וחשוב כבר מסוף המאה ה-19, כשהיא הופכת את עצמה לנציגת החקלאים ועובדי התעשייה מול "העסקים הגדולים". השינוי המשמעותי שחל עם עלייתו של רוזוולט, עם זאת, היה המהפך שחולל במפלגה הדמוקרטית, שהשילה מעל עצמה לחלוטין את הנטיות הליברטריאניות הישנות שלה ועטתה בהכרה מלאה את האדרת הפרוגרסיבית.
השפעות כלכליות
שינוי עמוק אפילו יותר התחולל בזירה החברתית-כלכלית. עד מלחמת העולם הראשונה, היה למוסד המדינה בארצות הברית תפקיד שולי יחסית. ה"מתקדמים" בשורות האינטלקטואלים קיוו כי מלחמת העולם תחולל מהפך במצב זה, ותשים אותם על כס השלטון, אולם תקוותם נכזבה זמנית. עם השפל הגדול, הגיעה שעתם הגדולה. המדינה הפכה, תחת שלטון הובר וביתר שאת תחת שלטון רוזוולט, מגורם חשוב לציר המרכזי שסביבו נעה החברה והכלכלה במדינה.
בכל הגזרות, השינוי החל בהדרגה. בתחום המוניטרי, מרגע הקמת הבנק הפדרלי בשנת 1913, ניכר כי ייעדו לשמש כלי להדפסת כסף עבור הממשל. הדפסה זו התרחשה כבר בשנים שקדמו לשפל הגדול והתעצמה הרבה יותר אחרי תחילתו ובמיוחד אחרי ההתנתקות מתקן הזהב. במונחים פוליטיים, קיומו של בנק מרכזי תחת שליטת הממשל משמעותו הייתה החלשה ניכרת של הקונגרס לטובת הרשות המבצעת. הריבון לא נדרש מעתה לפרלמנט כדי לממן מדיניות, מלחמות או שוחד - הייתה לו שליטה מלאה במטבעה המלכותית.
בתחום הפיסקלי, בהתאמה, ניתן להבחין בגידול הדרגתי אך עקבי בגודל תקציבי הממשלה ביחס לתוצר. גם שינוי זה, בתורו, היה שלב בדחיקת הרשות המחוקקת הצידה לטובת הגברת כוחה של הרשות המבצעת. בהתאם לתפישות התכנון הריכוזי וה"מדעי", נחשבה המדינה לגוף היחידי המסוגל לשנות את המצב הכלכלי מיסודו באמצעות פעולותיה. בהיבט המעשי, הועמד לרשותו של השליט סכום כסף גדול הרבה יותר לחלקו לפי הבנתו.
היבט נוסף של גידול זה ב"עוצמה התקציבית" של הממשלים הייתה מידת הפיקוח והבקרה המזעריים שהוקדשו לבחינת תוצאות הפעולה התקציבית הזו, והפער העצום שבין האופן שבו הצטיירה הפעולה בעיני אזרחי המדינה לבין המציאות בפועל. הפרויקטים היזומים וה"מנהלים" לעבודות ציבוריות בארצות הברית נכשלו מנקודת מבט כלכלית וככל הנראה החריפו והעמיקו את השפל הכלכלי. הובר הכיר בכך לקראת סוף כהונתו, כמוהו הניו-דילריסטים, אנשי הסנט והקונגרס ורוב ההיסטוריונים והכלכלנים שעסקו בנושא מאז. קל להבין מדוע הובר, "טראסט המוחות" או חוקרים האוהדים לפעולתם יבכרו לאמץ עמדה אפולוגטית או התכחשות לכישלון הפרויקטים הציבוריים, חלוקת הכספים לחקלאים, וכדומה. מעט קשה יותר להבין כיצד אישרו אנשי הרשות המחוקקת הוצאת כספים בלתי מבוקרת כזו, מנומקת באופן קלוש כל-כך, וכושלת באופן גלוי כל-כך.
עניין מורכב יותר הוא הקסם שמהלכים צעדים כאלו על הציבור, אז כהיום. מ"רשות עמק טנסי" עד ל"אוטובהן" בגרמניה הנאצית, בזבוז הכספים הקולוסאלי הזה נראה לרבים כפעולה נכונה, בהתאם לתחושה האינטואיטיבית שבמצב של משבר טוב לעשות משהו, גם אם אינו מועיל, מלשבת בטל בצד, למרות שאי-עשייה הייתה ככל הנראה הפעולה הנכונה.
מגמה דומה לזו שבתחום המוניטרי והתקציבי התרחשה בתחום החוקתי והרגולטורי. מסוף המאה התשע עשרה ניתן להבחין בגידול מתמיד בסמכות הרגולטורית של המדינה. ההנמקה הקבועה לכל הפעולות הרגולטוריות הייתה "הגנת הצרכן", בהתאם לטענה שתחרות היא תהליך "בזבזני" המוביל לעלויות גבוהות יותר, מחירים גבוהים יותר לצרכן וגרוע מכל, יוצרת בריות משונות ובלתי-רצויות כמו מונופולים, אוליגופולים, עסקים גדולים וקרטלים.
עם זאת, כאשר ניתנה לממשל, בשיא המשבר, יד חופשית לפעול כנגד רעות חולות אלו, חשפו פעולותו את ערוות מניעיה האמיתיים של הפעולה האנטי-טראסטית. "מנהל ההתאמה החקלאית" ו"מנהל השיקום הלאומי" היו ארגונים ממשלתיים שמטרתם העיקרית, אם לא הבלעדית, הייתה דווקא כינון מונופולים והעלאת מחירים. במקום להילחם ב"אויבי העם", העסקים הגדולים, כרת עמם הממשל ברית בוטה לצורך חלוקת העוגה השלטונית. הרעיון המשותף, בהשראת משטר מוסוליני באיטליה והמשטר הסובייטי בברית המועצות, היה ליצור "מדינה קורפורטיבית" בה השוק מחולק למגזרים שונים שבראשם מוצבים ביורוקרטים ובפועל שולטים בהם בעלי העסקים הגדולים והאיגודים, במגמה ברורה להעלות את המחירים ולחסום לחלוטין כל תחרות—ההפך הגמור מהמטרה המוצהרת.
השפעה מתמשכת ואולי משמעותית יותר הייתה לפעולות החקיקה, במיוחד תחת ממשל רוזוולט. חוקים כ"חוק ואגנר" או חוק הביטוח הלאומי החלו בתהליך ארוך טווח ומשמעותי של הפיכת המדינה ל"מתווך" העיקרי במתן שירותים חברתיים שונים. בראשית המשבר, סירבו ארגוני העזרה והצדקה לקבל תשלום מן הממשלה, בטענה שתמיכה כזו תביא לחיסול תרומות אזרחים עצמאיות. עם הימשכות המשבר, נטלה המדינה את התפקיד מהארגונים הפרטיים והציבה את עצמה כמונופול רב עצמה בתיווך שירותים אלו. כמו במקומות אחרים, לא לווה התהליך בדיקה שנועדה לברר אם פעולה כזו מטעם המדינה תהיה יעילה או מועילה יותר—התפישה האינטואיטיבית הייתה שפעולה עדיפה על אי-פעולה.
השפעות על אידאולוגיות כלכליות
השפל הגדול, עם זאת, היה יותר מכל שפל כלכלי: משבר כלכלי ארוך ועמוק במדינה התעשייתית המובילה בעולם, עם משברים פחותים בעומקם ברוב מדינות המערב האחרות. ההתמודדות עם המשבר, ברמה האידאולוגית והמעשית, נעשתה על-פי האידאולוגיות, ההסברים והתובנות שבהם החזיקו אנשים עד אותה תקופה.
הגישה הבולטת ביותר, בה החזיקו ה"פרוגרסיבים", הבתר-קיינסיאנים והבתר-מוניטריסטים הייתה שהמפתח העיקרי לשגשוג הוא הצריכה המצרפית. באווירת "קץ העידן" הכלכלי ששררה אותה תקופה רווחה התפישה כי עידן התיעוש, הצמיחה והשינוי המהיר חלף ועתה הגיע "תור הצריכה": שגשוג מתון נצחי שייבנה על צריכה מתמדת. על תפישה כזו התבססה תפישת ה"יציבות" של אירווינג פישר (ומאוחר יותר, המוניטריסטים ומילטון פרידמן), והחשיבה הפרוגרסיבית שלפיה השגשוג הוא סוג של מתת-אל ושמניעתו היא גזל זכות אנושית טבעית. רעיונותיו של קיינס בדבר קץ עידן החיסכון והתחלת הבזבוז הגדול כי "בטווח הארוך כולנו נמות" ביטאה את הוולטאנשאנג (בגרמנית השקפת עולם) הזה, לא יצרה אותו.
אינטלקטואלים ופוליטיקאים כאחד היו משוכנעים באותה תקופה כי נרכש די ידע כדי לבנות "מכונה כלכלית" שתפעל באותה מידה של יעילות כמו המנגנון הקפיטליסטי, אך תתקן את מגרעותיו הבולטות. כוחו של הקפיטליזם היה יפה לעידן התיעוש המוקדם ולשינויים המהירים. כעת, בפרוס עידן השגשוג הנצחי, בשלה העת להפעיל את המנגנון הריכוזי, המתוכנן, ולהבטיח שגשוג לנצח.
כדי ש"מכונה כלכלית" כזו תפעל כהלכה, היה צורך כמובן ב"דלק" או רזון ד'אטר (בצרפתית זכות קיום): דבר או פעולה כלשהי שתבטיח קיום שגשוג נצחי. אבן החכמים הזו נמצאה בדמות הביקוש הצרכני המצרפי: רכישת מוצרים. היה זה פתרון מתבקש, שכן צריכה היא נתון גלוי וברור, קל למדידה, ניתן לשינוי באמצעות מניפולציות פשוטות יחסית ונתפש כקשור לשגשוג בעיני הציבור הרחב והפוליטיקאים. נתונים כמו השקעה, ריבית, חיסכון, גיוון בייצור, מוצרי-ביניים, הון, וכדומה היו כולם מושגים מעורפלים למדי, שרק מעטים הבינו את טיבם על בוריו. חוויית הצריכה, לעומת זאת, הייתה משותפת לכל, ברורה ונהירה: שיש שפל כלכלי, החנויות ריקות ונסגרות. כשיש שפע כלכלי, חנויות נפתחות והומות מקונים.
המסקנה המתבקשת עבור רבים מעובדה נצפית ומובנת מאליה זו הייתה: אם יש שפל כלכלי, הבא קונים לחנויות, והשפל ייתם. כדי להביא קונים לחנויות ולהמשיך את השגשוג, הסיקו כלכלנים והוגים פרוגרסיביים, היה על המדינה ליטול תפקיד פעיל בזירה הכלכלית ופשוט להבטיח זרימה קבועה וסדירה של הכנסות לכיסם של צרכנים, ולעודד אותם בדרכים שונות לצרוך את הדרך לשגשוג.
בתפישה הכלכלית הקלאסית, ובכל התפישות שהיו מקובלות עד עליית רעיון הצריכה המצרפית כחזות הכל, הציר המרכזי של הפעילות הכלכלית היה היצרן. הוא זה שעמד במרכז תשומת הלב של אדם סמית, דייוויד ריקרדו, קרל מרקס וכל הכלכלנים האחרים. בתפישה זו היה כמובן עיוות, משום שבמודל היצע וביקוש הקלאסי הצרכן הוא משתנה נובע. כלומר, הביקוש הצרכני מוקש מההיצע היצרני והמחיר—הייצור, ההיצע והמחיר משמשים כלי שבאמצעותו אפשר להקיש את הנעלם הצרכני. מודל זה הצליח להסביר כמה עקרונות חשובים של הפעולה הכלכלית, אך כשל בהסברת ההעדפות הסובייקטיביות של הצרכן.
במודל הצריכה המצרפית, לעומת זאת, הוצג מצב הפוך: תשומת הלב התמקדה כל-כולה בצרכן. ההבדל הגדול היה טמון בכך שבמודל הקלאסי הביקוש הצרכני הוקש מההיצע היצרני. במודל הפרוגרסיבי-קיינסיאני היצרן פשוט הוצא מן התמונה לחלוטין. קיינס, כאחרים, הניח כי הייצור ידאג לעצמו. תור הצמיחה של הייצור הקפיטליסטי תם, אך הוא ימשיך לפעול באופן אוטומטי לנצח, כך שאין צורך לדאוג לתפקודו: די לנו לדעת שאם נבטיח ביקוש צרכני מספיק, יהיה ליצרנים בעבור מה לייצר.
מנקודת מבט זו, קל להבין את פעולת הבנק הפדרלי לאורך שנות העשרים, בניפוח השוק כדי לשמר את הצריכה המצרפית ברמת גידול אחידה. מנקודת מבט זו גם קל להבין מדוע לא התמסר הממשל האמריקני לגורלו כאשר פרץ המשבר והחל בפעולה נמרצת לשמר את הצריכה בגובהה הקודם.
זהו גם ההסבר הכלכלי העיקרי לאופן בו נהג ממשל הובר אחרי שהמשבר התמשך ולמבנה תוכניות הניו-דיל של רוזוולט. מטרתן הייתה אחת: להזריק מספיק כסף לעורקי הכלכלה כדי לגרום לקונים לשוב לחנויות.
הבעיה הייתה שבפעולה זו היה טמון כשל לוגי עקרוני: לא הצריכה המוגברת הייתה הגורם לשגשוג, השגשוג הוא שגרם לצריכה המוגברת. בין שגשוג לצריכה היה אכן מתאם—בעת שגשוג, החנויות היו מלאות—אבל המתאם לא הצביע על סיבתיות. ההנחה כי בין הצריכה לשגשוג יש קשר סיבתי (כלומר, שהצריכה גורמת לשגשוג) היה שווה ערך להנחה שאפשר ליצור משהו מלא כלום, שיש יש מאין. הוצאת היצרן ממשוואת התוכניות הכלכליות גרמה לפגיעה חוזרת ונשנית בגורם היחידי שאכן יצר יש מאין: היצרן הוא הגורם היחידי הנוטל משאבים וחומרי גלם ו'לש' מהם מוצרים שאנשים מעוניינים לרכוש. הוא חולית היסוד בשרשרת הסיבתית. ההתעלמות מעובדת יסוד זו הייתה הסיבה לפריצת המשבר והסיבה להתמשכותו.
28989947מורשת השפל הגדול