מוריץ גוטליב ספיר
 | |
| ליטוגרפיה (1835) מאת יוסף קריהובר |
מוריץ גוטליב ספיר, נולד בשם משה ספיר (8 בפברואר 1795 בלובשבריני ליד סקשפהרוואר - 5 בספטמבר 1858 בבאדן) היה סופר ועיתונאי סאטירי אוסטרי-יהודי, שהמיר את דתו לפרוטסטנטיות.
ביוגרפיה
ספיר היה בנם של הסוחר גוטליב (ישראל) ספיר ואשתו שרלוט ברול. בתקופת שלטונו של יוזף השני, נדרשו כל היהודים לקחת שם משפחה, וישראל ספיר היה הראשון במשפחה שהשתמש בשם משפחה זה. משה נשלח לישיבה בברטיסלאבה כדי להיות רב. בגיל אחת עשרה הסתכסך עם משפחתו ונסע ללמוד בישיבת פראג[1].
זמן קצר לאחר מכן התחיל ללמוד אנגלית, גרמנית ושפות רומאניות. ב-1814 הסירה משפחתו את כל התמיכה הכספית והוא נאלץ לחזור הביתה. אף על פי כן הורשה לו זמן מה לאחר מכן לנסוע לפשט שבהונגריה כדי ללמוד לטינית ויוונית[1].
ספרו הראשון, Poetische Erstlinge (1821), התקבל בהתלהבות. הוא הוזמן לווינה על ידי המו"ל אדולף בוארל (אנ') לכתוב עבור ה"ווינר טיאטרצייטונג" (אנ'). עם זאת, הביקורות והמאמרים חסרי הרחמים של ספיר היו כה לא פופולריים, עד שבשנת 1825 הוא פוטר, ולאחר מכן הגיע לברלין[1].
ב-3 בדצמבר 1827 ייסד את החברה הספרותית "טונל אובר דר ספרי" (אנ'), כמעין "שומר ראש אישי" לפי תאודור פונטאנה. עם זאת, כסאטיריקן רהוט קנה לעצמו עוד אויבים בברלין, ומקורביו הבולטים בחברה לא יכלו תמיד (או בסופו של דבר, לא הסכימו) לעזור לו. המחזאי קרל שאל (גר') אתגר אותו לדו-קרב[1], ושיר סאטירי על הנרייט סונטג (אנ') ב"ספנרשן צייטונג" אף הוביל לתקופת מאסר קצרה.
ב-1829 נסע למינכן, שם עזר לייסד את "דר באזאר" (1830) ואת "דר דויטשה הוריזונט" (1831). שוב הסאטירות שלו (במקרה זה התקפה על המלוכה הבווארית) הביאו למאסר ולגירוש. ברח לפריז, זכה במהירות לתהילה באמצעות סדרה של הרצאות, והוא קיבל הזמנה מאת לואי פיליפ הראשון, אך הוא חזר לבוואריה ב-1831 והתחיל לעבוד בעריכת ה"באיירישה באובכטר". בשנה שלאחר מכן המיר את דתו לפרוטסטנטיות[2]. התנהגותו המתנצלת והאיפוק החדש הביאו למחילה רשמית, ואף מונה למתפקד בתיאטרון המלכותי בבוואריה[3].
ב-1834 חזר לווינה, שם נשאר מקום מגוריו הראשי עד סוף ימיו. נאסר עליו להקים עיתון משלו, ובמקום זאת עבד עבור ה"תיאטרצייטונג". ב-1 בינואר 1837 הוסר האיסור ובאותו יום ייסד את "דר הומריסט" (אנ') (1837–1862), פרסום סאטירי יומי אותו ערך עד פטירתו. במהלך המהפכה של 1848 עמד בראשיתה של אגודת סופרים מהפכנית, אך עם המשך התסיסה התפטר ונסע לבאדן עד שישתפר המצב. האיפוק שהפגין ביצירתו המאוחרת גרם לכך שדור חדש של סופרים החל לראות בו "ריאקציונרי". האיבה שלו כלפי יוהאן נסטרוי והידידות עם איגנץ פרנץ קסטלי (אנ') ידועות. הוא גם ערך סיורי הרצאות ברחבי גרמניה, צרפת ואוסטריה. לאחר שחזר מטיול אחד כזה הוא נפרד מאשתו.
בקיץ 1858 נסע שוב לבאדן, שם נפטר ב-5 בספטמבר בגיל 63. מילותיו האחרונות היו "עכשיו הכל נגמר, אני חייב ללכת"[1]. נקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי מצליינסדורף (אנ') (1/168) בווינה[4].
יצירותיו
- Poetische Erstlinge (1821)
- Konditorei des Jokus (1828)
- Dumme Briefe (1834)
- Pariser Briefe über Leben, Kunst, Gesellschaft und Industrie zur Zeit der Weltausstellung im Jahre 1855 (1856)
- Deklamatorische Soirée (1858)
עיתונים שײסד
- Mitternachtsblatt für den Sternenhimmel der Laune und des Humors (1830)
- Der deutsche Horizont. Ein humoristisches Blatt für Zeit, Geist und Sitte (ג'קט, מינכן, 1.1831–4.1834)
- Der Humorist. Eine Zeitschrift für Scherz und Ernst, Kunst, Theater, Geselligkeit und Sitte (Bolte, ווינה, 1.1837–25.1862), לפעמים מלווה ב- Humoristisch-satyrischer Volkskalender (1.1851–8.1858). מידע ופקסימיליות מסופקים על ידי ANNO
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Saphir, Moriz Gottlieb (עמ' 213–232), 1874 (בגרמנית)
- ^ איזידור זינגר ולאיוש ונטיאנר, "SAPHIR, MORITZ GOTTLIEB", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- ^ Saphir: Moriz Gottlieb (עמ' 364–369), הביוגרפיה הגרמנית הכללית, 1890 (בגרמנית)
- ^ Saphir, Moritz Gottlieb, הביוגרפיה הגרמנית החדשה, 2005 (בגרמנית)
