מונרו פיין
מונרו עמנואל פיין (Monroe Fein) 1923, שיקגו, ארצות הברית – 2 ביולי 1982, סנטה מוניקה, קליפורניה) היה קצין יהודי, אמריקאי, בצי ארצות הברית, בעל עיטור ותיקי הקרבות בזירה הפסיפית באוקיינוס השקט. מאוחר יותר, היה רב החובל של אוניית האצ"ל אלטלנה.
ביוגרפיה
מונרו נולד בשנת 1923, בשיקגו לזוג יהודים מן המעמד הבינוני, אביו היה עורך דין, והיה ידוע כתורם למטרות ציוניות. בילדותו הצטיין במקצועות ספורט שונים, היה שחיין, אצן, ואף התבלט ביכולותיו כמתאגרף. בעת לימודיו באוניברסיטה שימשו אותו יכולות אלו בהתמודדויותיו עם אנטישמיות, ויצא לו שם בקרב הסטודנטים, כמי שלא כדאי להעיר הערות גזעניות בקרבתו.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפסיק מונרו את לימודיו האקדמיים והתגייס לצי. הוא עבר קורס קצינים, והתמנה למפקד אוניית תובלה של הצי. האונייה תחת פיקודו השתתפה בפלישה לאיי מרשל. המלחמה טרם הסתיימה והוא עבר לשרת באונייה אחרת אשר נשאה מטוסים, והשתתפה במתקפה על יפן, והפצצתה.
אלטלנה
עם תום המלחמה ביוני 1946, השתחרר מונרו משירותו הצבאי, חזר לשיקגו והחל לעבוד כמנהל הוצאת ספרים. הוא הצטיין בתפקידו, קודם ואף משכורתו עלתה, אך הוא חש חוסר סיפוק הולך וגובר לנוכח אי השתתפותו במאבקם של אחיו היהודים לשחרור ארצם. יום אחד ללא הודעה מוקדמת, עזב את העבודה ופנה למשרדי "הוועד העברי לשחרור האומה" בשיקגו, בבקשה להצטרף למתנדבים לארץ ישראל. בראיון הקבלה סיפר על שירותו הצבאי בצי האמריקאי ועל התנסותו בהנחתת כוחות בחופי יפן. דבריו נקלטו באוזניו של חבר וועד מניו יורק, שהיה באותה עת במשרד, ושעסק בחיפוש אנשי צוות לאלטלנה, הוא שלח את פיין להיפגש עם אברהם סטבסקי, אשר מינה אותו לרב החובל של הספינה.
אלטלנה החלה את מסעה כאוניית תובלה. היא סובבה בין נמלי הים התיכון, כשהיא מובילה משאות, תחת הנהגתו של פיין שהיה נתין אמריקאי, וכשהיא נושאת דגל פנמי. פיין המתין להוראה להעמיס את הנשק והאנשים ולהגיע לאחד מנמלי ישראל.
ב־30 במאי 1948 התכנסו אנשי מטה אצ"ל בגולה לשם דיון בנושאים מעשיים הכרחיים, הקשורים להפלגתה של אלטלנה. ראש הדוברים היה רב החובל, נורמן פיין שבימי מלחמת העולם השנייה שירת על ספינה דומה, והכיר את יתרונותיה ומגבלותיה. פיין דרש לקבל את נתוני החופים בישראל, פרטים על עומק המים, אופי הקרקע, סלעים או מכשולים אחרים.
בליל שבת, ה-11 ביוני עזבה אלטלנה את נמל פורט-דה-בוק. עם הוודע דבר הפלגתה החלו משאים ומתנים קדחתניים, בין ראשי המדינה וראשי האצ"ל, בנושא עתידו של הנשק. הספינה הייתה בדרכה לישראל, ומפקדיה לא ידעו דבר אודות ההתרחשויות בארץ. עקב טעות בניווט הגיעה הספינה לחופי תל אביב, אך ברגע שהובהרה הטעות עשתה הספינה את דרכה לחוף כפר ויתקין, כמתוכנן, והחלו בפריקת המטען. כאשר הובהר לראשי האצ"ל, כי בתנאים הקיימים לא יאפשרו לספינה לפרוק את מרבית הנשק בכפר ויתקין, נתנו הוראה להחזיר את הספינה לתל אביב.
מונרו ניהל את מסע הספינה מכפר ויתקין לתל אביב, כאשר הוא מתמרן אותה מול 2 אניות המלחמה (אילת וווג'ווד). הוא עשה מאמצים עליונים להישאר בקרבת החוף, תוך שהוא מנצל את העובדה שנחתת יכולה להתקרב לחוף יותר מאשר אוניית מלחמה. מטרתו בכך הייתה למנוע ירי כלפי אלטלנה, שכן היה בטוח שהיורים לא יעזו לסכן את הרחובות הסמוכים לחוף ואת יושביהם. תמרוניו של מונרו הכריעו את הכף לטובת אלטלנה, והיא הצליחה לחמוק לכיוון תל אביב, דבר שהעלה את חמתו של דוד בן-גוריון[1].
נישואין ומשפחה
בתום שבוע ממעצרו שוחרר פיין בשל מחלת האסתמה ממנה סבל. לצורכי החלמה, שהה במלון "גאולה" בתל אביב, ואחות צעירה, חברת האצ"ל בשם מלכה יפת, דאגה לו למזון ותרופות. לאחר פרשת אלטלנה החליטה מלכה לעזוב את ישראל לארצות הברית, וכשהגיעה לשם, יצרה קשר עם מונרו, שכבר שב לשיקגו, והם נפגשו בניו יורק. מערכת היחסים התהדקה, והם נישאו ב־21 באפריל 1949.
בשנת 1952 חזר הזוג לישראל ולהם תינוק ראשון, כבן שנה. מונרו, שכבר סיים לימודי הנדסה באוניברסיטת ברקלי לא השתלב בשוק העבודה ולאחר 6 חודשים החליטו לחזור לארצות הברית בעקבות הצעת עבודה שקיבל מג'נרל אלקטריק. בהמשך, במהלך כעשר שנים, עבד בחברה גדולה שסיפקה מים וחשמל בקליפורניה. מלכה עבדה כאחות בבית חולים בסנטה מוניקה, ולזוג נולדו ארבעה ילדים דן, קני, ריצ'רד ושרונה.
הערות שוליים
- ^ שלמה נקדימון, אלטלנה, מהדורת ידיעות אחרונות, ירושלים, 1978, עמ' 244
