מבצע אאוטוורד
מבצע אאוטוורד (באנגלית: Operation Outward) היה תוכנית שהפעיל הצי המלכותי הבריטי בשנים 1942-1944, בימי מלחמת העולם השנייה, לתקיפת גרמניה הנאצית באמצעות כדורים פורחים. כדורים פורחים קטנים מולאו מימן ושולחו עם הרוח מזרחה כשהם גוררים תילי מתכת, שחוללו קצרים בקווי מתח גבוה, או נושאים מתקני תבערה, שחוללו שריפות יער וצמחייה. בסך הכל שולחו במסגרת התוכנית כ-99 אלף בלונים.
רקע
בשנת 1937, על רקע חשש מהינתקות בלוני מחסום ממקומות עגינתם, נערך בבריטניה מחקר אודות הנזק שעשוי להיגרם לקווי מתח גבוה על ידי בלונים אלו. בהמשך, בתחילת 1940, הוצע לשגר מצרפת אל גרמניה בלונים נושאי פצצה ומתקן רדיו, שיאפשר את איכון מקומם על ידי טריאנגולציה וישחרר את הפצצה באות מרחוק כאשר יימצא הכדור מעל מטרה ראויה. רעיון זה נדחה גם מחשש לפעולת תגמול גרמנית דומה והפך לבלתי ישים לאחר נפילת צרפת.
בליל 17-18 בספטמבר 1940 עקרה סערה ממקומם מספר בלוני מחסום בבריטניה. הבלונים נישאו ברוח מעל הים הצפוני אל דנמרק ושוודיה. הם חוללו שם קצרים בקווי מתח גבוה, הפריעו לתנועת רכבות ואף גרמו נזק לאנטנה של תחנת רדיו שוודית. חמישה מהבלונים הגיעו עד פינלנד. המידע על הנזקים שחוללו הבלונים הגיע אל קבינט המלחמה הבריטי. בעקבות זאת הורה ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל לבחון את האפשרות להשתמש בבלונים בתעופה חופשית כנשק נגד גרמניה.
מיניסטריון האוויר המליץ לגנוז את הרעיון, אך האדמירליות התלהבה ממנו יותר. בדיקה מטאורולוגית העלתה כי רוחות ברום של 4,900 מטר נוטות לנשוב ממערב למזרח, באופן שיקשה על הגרמנים לנקוט פעולת תגמול על ידי אמצעי דומה. בדיקה וניסויים של אפשרות החבלה בקווי מתח גבוה על ידי תיילים הנגררים על ידי בלון הפיקו גם הם המלצה חיובית: התברר כי די בתיל נגרר דק על מנת לגרום לקצר משמעותי בקווי מתח וכן לגרום נזק מחום לציפוי חוטי החשמל עצמם, באופן שיחליש אותם ויקשה עליהם לעמוד בעומס שיגרום ביקוש לחשמל או בתנאי מזג האוויר. כמו כן התברר כי הקצר שיחולל תיל כזה יוכל לפגוע גם בטרנספורמטורים ובמפסקי זרם. נמצא גם כי עלות הבלונים ומטענם ועלות הפעלתם יהיו נמוכות, שכן רוב מרכיביהם כבר היו קיימים במסגרת מלאי עודף, והפעלתם לא הייתה צפויה לדרוש כוח אדם רב. מאחר שבגרמניה היו שטחי יער וערבה נרחבים ניתן היה לקוות שבלונים נושאי מתקני תבערה יגרמו להם נזק ויאלצו את הגרמנים להקצות כוח אדם רב למשימות של תצפית אש במקום למשימות חיוניות אחרות.
לאחר ויכוחים ממושכים בין תומכי התוכנית למתנגדיה היא אושרה על ידי ראשי המטות הבריטים בספטמבר 1941 ויישומה הוטל על הצי המלכותי.
המבצע
הבלונים ומטענם
בהשוואה לפצצות הכדור הפורח ששולחו מיפן במהלך המלחמה היו הבלונים פשוטים וגסים, מכיוון שהיה עליהם לטוס מרחק קטן יותר ובגובה נמוך יותר. נעשה שימוש במלאי עודף של 100 אלף בלוני מזג אוויר של הצי בקוטר של 2.4 מטר (כשהם מנופחים). הבלונים היו עשויים לטקס, חומר שהיה חיוני למאמץ המלחמתי ושלא ניתן היה להקצותו במיוחד לטובת המבצע, ואם לא היה קיים מלאי ללא שימוש של בלונים לא היה המבצע יוצא לפועל.
פותחו מנגנונים פשוטים שנועדו למנוע את נסיקת הבלונים מעבר לגובה מקסימלי של 7,600 מטר על ידי שחרור מימן מהבלון. לאחר מכן היה הבלון מנמיך עקב דליפת הגז.
הבלונים נשאו סוגים שונים של מטענים – תיילים או מטעני תבערה - שזכו לכינויים תיל, בירה, ג'לי, גרב, לימון וריבה.
למעלה ממחצית הבלונים ששולחו נשאו תיל מתכת. אל הבלון חובר פתיל מסיבי קנאביס בקוטר של 1.6 מילימטרים ובאורך של 210 מטר. לקצה הפתיל חובר תיל מתכת בקוטר של 1.8 מילימטר ובאורך של 91 מטר. מנגנון פרימיטיבי שמר על גובה הריחוף של הבלון, באופן שבסופו של דבר נגרר חלק מן התיל על פני האדמה, בעוד הבלון שומר על גובה של כ-300 מטר מעל פני האדמה. התיל נגרר על הקרקע למרחק של עד 50 קילומטר בשטח כפרי פתוח על מנת לאפשר לו להיתקל בסופו של דבר בקו מתח גבוה.
לבלונים הוצמדו מתקני תבערה שונים. אחד מהם היה מיכל שהכיל זרחן לבן ואחר היה מיכל של 4.5 ליטרים של ג'לי דליק שבהתלקחו היה מחולל כדור אש בקוטר של שישה מטרים. נעשה שימוש גם בשקיקי בד ממולאים בחומר דליק שנועדו להיתפס בצמרות עצים. פתיל השהיה שהוצת לפני השיגור תזמן את שחרור מטעני התבערה מעל טריטוריה בשליטה גרמנית. המתקנים עצמם צוידו במנגנוני הצתה.
מילוי ושילוח הבלונים
בסיס שילוח לבלונים הוקם במתקן של הצי ליד עיר הנמל פליקסטו שבחוף המזרחי של אנגליה, ובהמשך השנה נפתח אתר שילוח נוסף ליד דובר שבדרום-מזרח אנגליה. בפליקסטו נעשה שילוח הבלונים בשטח מסלול גולף שליד חוף הים. על מנת לשמור על חשאיות המבצע הוכן עבורו סיפור כיסוי שלפיו היו הבלונים חלק ממערכת בלוני המחסום הבריטית.
בשילוח הבלונים הועסקו 235 איש ואשה, מרבית הצוות הורכב מחיילות ששירתו בחיל העזר לנשים של הצי המלכותי. הבלונים מולאו במימן שסופק במיכלים על ידי זרוע בלוני המחסום של חיל האוויר המלכותי. תהליך המילוי נעשה בתוך אוהלים משולשים, והיה צורך להתיז מים על הבלונים במהלך המילוי כדי להקטין את החיכוך בגג האוהל, שהיה עלול להביא לקריעת הלטקס, לדליפת המימן ולהצתתו. לאחר מכן הובלו הבלונים ביד לנקודת השילוח, שבה הוצמד אליהם מטענם. מעת לעת נפצעו אנשי צוותי השילוח כאשר התלקחו בלונים או מתקני התבערה שלהם (האחרונים - עקב טיפול לא זהיר בהם) ולכן צוידו הצוותים בבגדי מגן נגד אש. בשטח מסלול הגולף הוצבו מקלעים להגנה אווירית, אשר החיילות הוכשרו להפעילם, בין השאר על ידי שחרור בלונים לאוויר וצליפה בהם.
הבלונים הראשונים שולחו ב-20 במרץ 1942. באוגוסט באותה שנה הגיע קצב השילוח לעד 1,000 בלונים ביום. בהמשך הושג גם קצב שילוח של 1,800 בלונים תוך שלוש עד ארבע שעות. לעיתים קרובות הושעה השילוח בשל מתקפות הפצצה נרחבות שערכו מטוסי בעלות הברית נגד גרמניה, מחשש שהבלונים יגרמו נזק למפציצים. ממאי 1944 הופסק השילוח ההמוני של הבלונים עקב הגברת הפעילות האווירית של מטוסי בעלות הברית. מאותו מועד שולחו הבלונים ב"טפטוף" משלושה אתרים במהלך שעות היום ובמרווחים של 10 דקות. טקטיקה זו נחשבה כפחות מסוכנת למטוסי בעלות הברית. היא גם צמצמה את צריכת המימן, שהיה דרוש לבלוני הגנה על חופי הנחיתה בצרפת ולבלוני הגנה על לונדון מפני פצצות V-1.
בסך הכל שולחו במהלך המבצע 99,142 בלונים, מהם 54,599 (55%) שהיו מצוידים בתיל מתכת. הבלונים האחרונים שולחו ב-4 בספטמבר 1944.
תוצאות המבצע
הבריטים היו מעוניינים להעריך את התוצאות של המבצע. יירוט תשדורות רדיו של הלופטוואפה הראה עד מהרה כי הגרמנים מנסים להפיל את הבלונים. גילוי זה עודד את הבריטים להמשיך במבצע משום שההטרדה שיצר למערכת ההגנה האווירית הגרמנית הצדיקה בפני עצמה את המשכו, שכן עלות המבצע הייתה נמוכה מהעלות שהיה על הגרמנים להוציא מבחינת בלאי למטוסים ושימוש בדלק עבורם. בהמשך הראו דו"חות מודיעין כי דלקות פרצו ביערות ובחוות ונזק נגרם למערכת הולכת החשמל בגרמניה. מידע זה נשאב בעיקר מידיעות בעיתונים בדנמרק, צרפת וארצות כבושות אחרות, שהגרמנים ניסו להציג בהן את המבצע ותוצאותיו באופן שלילי.
עיון במסמכים גרמניים לאחר המלחמה העלה שהבלונים המצוידים בתיילים היוו מטרד משמעותי עבור הגרמנים, כאשר אספקת החשמל הופרעה תדיר על ידי נזק משמעותי שגרמו למערכת הולכת החשמל. דו"ח מ-1946 העריך את הנזק שנגרם ב-1.5 מיליון לירות (49 מיליון לירות במחירי 2016) וקבע כי הנזק האמיתי היה גבוה בהרבה בשל קושי להעריך את הנזקים שנגרמו בשטח גרמניה שהיה נתון אז בשלטון סובייטי. מלבד שילוח מטוסי קרב נגד הבלונים הגרמנים ניסו גם להפילם באש נגד מטוסים ואף הפסיקו את זרימת החשמל בכבלים מסוימים בעת שהתקפת בלונים הייתה צפויה. ב-12 ביולי 1942 פגע בלון בקו מתח גבוה בן 110 אלף וולט ליד לייפציג. בעקבות זאת ובעקבות כשל של מפסק זרם בתחנת כוח גרמנית באותו אזור פרצה שריפה שהשמידה את התחנה. זו הייתה ההצלחה הגדולה ביותר שהשיג מבצע אאוטוורד.
היה קשה הרבה יותר לבדוק כמה נזק גרמו הבלונים נושאי מטעני ההצתה, שכן שריפה פלונית יכולה הייתה להיגרם בשל מספר גורמים אפשריים. עם זאת ניתן היה לקבוע כי בלוני התבערה אכן חוללו שריפות בגרמניה.
המבצע חולל נזקים גם בארצות נייטרליות. כך, בליל 19–20 בינואר 1944 התנגשו שתי רכבות בדרומה של שוודיה לאחר שבלון נושא תיל גרם להפסקת התאורה על פסי הרכבת באותו מקום. בנוסף, שינויים ברוח היו עלולים לסחוף בלונים חזרה לשמי בריטניה. במקרה אחד גרמה פגיעה של בלון נושא תיל לקטיעת אספקת החשמל לעיר איפסוויץ'.
קישורים חיצוניים
- עדות על פעולת השילוח של הבלונים, באתר ה-BBC
- על המבצע, באתר Baloon Barrage Reunion Club
