לשכת המוזיקה של הרייך
תבנית סוכנות ממשלתית ריקה לשכת המוזיקה של הרייך (בגרמנית: Reichsmusikkammer) היה מוסד תרבותי בגרמניה הנאצית. הלשכה נוסדה ב-1933 על ידי יוזף גבלס כחלק מלשכת התרבות של הרייך, והיא פעלה עד לנפילת גרמניה הנאצית ב-1945.
לשכת המוזיקה של הרייך קידמה "מוזיקה גרמנית טובה" (מוזיקה שהולחנה על ידי ארים והייתה תואמת את האידיאלים הנאצים) תוך דיכוי מוזיקה מנוונת כגוון: מוזיקה אטונאלית, ג'אז, ומוזיקה של מלחינים יהודים. הלשכה קידמה מוזיקאים כמו בטהובן, וגנר, באך, מוצרט, היידן, ברהמס, ברוקנר.
היסטוריה
מוזיקאים ומלחינים שלא נכנסו להגדרה של ל"מוזיקה גרמנית טובה" קוטלגו כמוזיקה מנוונת ונאסר להשמיע אותן בתחנות הרדיו. המכון אסר על פעילות בתחום המוזיקה של מלחינים יהודים כמו מאהלר, מנדלסון ושנברג וכך גם של מלחינים מתנגדים פוליטית כמו אלבן ברג. מוזיקאים נוספים שהמוזיקה שלהם צונזרה על ידי פאול הינדמית, איגור סטרווינסקי ואחרים מאחר שהמוזיקה שלהם היתה בסגנון לא ראוי.
מוזיקת ג'אז ומוזיקת סווינג נתפסו כמנוונות ואסורות לשמיעה[1]. מוזיקת ג'אז נחשבה "מוזיקה כושית" ומוזיקת סווינג קושרה למלחינים כמו ארטי שו ובני גודמן.
לשכת המוזיקה של הרייך פעל גם כגילדת מוזיקאים, כאשר מלחינים, מבצעים, מנצחים, מורים ויצרני כלי נגינה היו מחויבים להצטרף כדי להמשיך את הקריירה שלהם במוזיקה[2]. היה ניתן לשלול חברות מלשכת המוזיקה. לעשרות מלחינים, כותבי שירים ומוזיקאים נהרסה הקריירה והם איבדו את החברות שלהם בלשכת המוזיקה של הרייך.
כוח אדם
אף על פי שיוזף גבלס ונאצים רמי דרג אחרים בלשכת התרבות של הרייך שלטו בפועל בלשכת המוזיקה של הרייך, מונו למראית עין נשיאים וסגני-נשיאים.
בגלל תהילתו הבינלאומית, ריכרד שטראוס ואף על פי שהוא מבקר חריף של המשטר הנאצי, הוא מונה לנשיא הלשכה בנובמבר 1933. הסיבה ששטראוס הסכים לקבל את התפקיד כדי להגן כלתו היהודייה ונכדיו היהודים. הוא פוטר מתפקידו ביוני 1935 כאשר מכתב ששלח על קולגה המבקר את המדיניות הגזעית הנאצית, יורט על ידי הגסטפו[3].
פיטר ראבה מונה לנשיא לאחר פיטוריו של שטראוס. ראבה ניסה להתפטר ב-1938, אך התפטרותו לא התקבלה, והוא נשאר בתפקיד עד כניעת גרמניה הנאצית ב-1945.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Black History and Germany - Afro-German Glossary". About.com. 20 ביוני 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Levi, Erik (2004). Beate Müller (ed.). Censorship & cultural regulation in the modern age. Amsterdam: Rodopi. p. 76. ISBN 978-90-420-0988-2. נבדק ב-24 בספטמבר 2010.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Kennedy, Michael (1999). Richard Strauss: Man, Musician, Enigma. Cambridge: Cambridge University Press. pp. 297–302.
לשכת המוזיקה של הרייך34867119Q653754