ליפצק
 | |
| מראה העיר | |
| מדינה |
 רוסיה |
|---|---|
| אובלסטי |
 מחוז ליפצק |
| ראש העיר | ואדים קסטנין |
| תאריך ייסוד | 1703 |
| שטח | 601 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ במטרופולין | 508,887 |
| ‑ צפיפות | 1682,5 נפש לקמ"ר (2013) |
| קואורדינטות | 39°35′17″N 52°36′37″E / 39.58817421611857°N 52.61037160477018°E |
| אזור זמן | UTC +4 |
| http://www.lipetskcity.ru | |
ליפצק (ברוסית: Липецк) היא עיר בחלק האירופי של רוסיה המהווה מרכז אדמיניסטרטיבי של מחוז בעל שם זהה.
היסטוריה
ליפצק נזכרת לראשונה בכרוניקות מהמאה ה-13. פירוש השם הוא "עיר לינדן" עם קשר שמי לעיר לייפציג. בשנת 1284 הוחרבה העיר על ידי המונגולים.
יסודה של העיר המודרנית מתוארך לשנת 1703, כאשר פיוטר הגדול הורה לבנות מפעל ברזל יצוק בליפצק ליד מרבצי עפרות הברזל לצורך ייצור פגזי ארטילריה. היא הפכה לאחת העיירות העיקריות של מחוז טמבוב.
הכפר מחוז רומנובסקי, שצמח לאחר בניית המפעלים, שונה בשנת 1709 ליישוב Lipskie Zavody (Lipskiye zheleznye zavody) והפך לחלק ממחוז סוקולסקי. הארמון הנוסע של פיטר הראשון ומספר כנסיות אותרו כאן. ההתרחבות המהירה של הייצור (הקמת המפעל התחתון) הביאה לצורך בבניית בריכה ייחודית וגדולה ברוסיה הצארית. מפעלים שבבעלות המדינה סיפקו לצי הצבאי, שנועד להגן על גבולות הדרום, מתכת, תותחים, אקדחים, פצצות. בתקופת שלום, מפעלים ייצרו דוודים, ברזל יצוק, מחבתות.
בתחילה היו ביישובים פרטיים ותנורי פיצוץ, אולם הם לא היו מסוגלים לעמוד בתחרות. בנוסף למפעלים לייצור ברזל, היו כאן בד, עור, גרביים, מפעלי כובעים, צביעה, סדנאות צמרות, גידול כבשים. ליפצק הייתה מרכז הייצור והלוגיסטיקה של מתחם מטלורגי שלם, שכלל את עוגן קוזמינסקי ויציקת ברזל בורינסקי ובהמשך מפעל העיבוד נובופטרובסקי. המיוחס בשנת 1713 למפעל הברזל של ליפסקי בעיר - רומנוב, סוקולסק, בלוקולודסק (והמחוזות המקבילים) - התקיים זמן מה בפרובינציה מחוץ לחטיבה המחוזית.
בשנת 1745 הועברו המפעלים מהאוצר "לשיקום" לרשותו של הנסיך רפנין, ומצב העניינים ביישוב השתנה. קודם כל, מצב העובדים החמיר, שכרם צנח פי 2 והחלה תסיסה. התעללויות הובילו להקמת הנהלת עובדים למשך שנה בשנת 1762. חקירה על מצב העניינים של יקטרינה השנייה ופרוץ המלחמה בין הרוסים לעות'מאנים החזירה את המפעלים לאוצר. למלחמה יש השפעה דו-משמעית: היא מובילה לעלייה ונפילה בו זמנית של היישוב.
ב-16 בספטמבר 1779, על פי צו של יקטרינה השנייה, קיבל היישוב ליפסקי זאבודי רשמית מעמד של עיירת מחוז של נפת טמבוב (משנת 1796 – מחוז טמבוב) בשם ליפצק. הוא כולל את היישוב לשעבר ליפסקי זבודי ודיקינסקאיה. מחוז סוקולסקי מבוטל. באותה תקופה חיו כאן כ־6,000 איש.
ב-16 באוגוסט 1781 ליפצק קיבלה את הסמל שלה. מתחת לזרוע הפרובינציאלית של טמבוב (כוורת ושלוש דבורי זהב) יש עץ טילון מתפשט על רקע זהוב, המשקף את שם העיר. בשנת 1789 אושרה לעיר תוכנית האב הראשונה שלה.
בשנת 1789 הופיע בעיר המוסד החינוכי הראשון – בית הספר הציבורי הקטן. בשנים 1791–1803 נבנה המקדש הגבוה בעיר, שהוא עדיין דומיננטי אדריכלי והוא היה קתדרלת המולד של ישו.
מרכז תעשייתי סובייטי ב־6 בינואר 1954, במהלך צמצום מספר היחידות האדמיניסטרטיביות במרכז רוסיה, נוצרו ליפצק וארבעה אזורים נוספים, והעיר קיבלה מעמד של מרכז אזורי. הניסוי התברר כמוצלח, ובניגוד לאזורי קמנסק, ארזמה ובלשוב, האזור עדיין קיים, לאחר שהפך לתורם של התקציב הפדרלי בשנת 2015.
המעמד המינהלי מעניק לעיר סבב פיתוח חזק. מוסדות אזוריים רבים מתחילים להיבנות, כבישים עוברים אספלט, ומתבצעת תוכנית רחבת היקף של גינון ותאורת רחוב. באתר המשתלה של צמחי הפירות והיער בביקנוב נפתח פארק קומסומולסק. בשנת 1955 הופעלה מרכזיית טלפון אוטומטית לעשרת אלפים מנויים, נפתח בניין חדש של בית החולים האזורי, ומוסדות עירוניים רבים אחרים עברו לבניינים חדשים. בשנת 1956 המוזיאון האזורי (לשעבר נרודני) קיבל את המעמד האזורי, בניית גשר פטרובסקי (באותה תקופה – גשר מס' 1) החלה, קו התעופה האוויר הנוסעים הראשון ליפצק – מוסקבה הושק, האוניברסיטה הטכנית הראשונה הופיעה – סגל הערב של המכון המכני טולה, מפעל לתיקון רכב (מאז 1963 – מפעל מכני ליפצק), מפעל של מוצרי בטון מזוין. בשנת 1959 נוסד מפעל המלט ליפצק. בשנת 1963 נפתחה היציקה הגדולה ביותר – "צנטרוליט" ובשנת 1964 – מפעל דשן חנקן.
העיר המורחבת קיבלה עד מהרה מחוזות מנהליים משלה. בשנת 1965 הוקמו הגדה השמאלית ורובע הגדה הימנית. בשנת 1966 נפתח לראשונה חיבור רכבת ישיר עם מוסקבה, בניין לשדה התעופה ליפצק עם 100 מושבים והוקם מפעל למוצרי גומי ופלסטיק. בשנת 1968 התרחשה טרגדיה: במהלך טיסת אימונים של ה-Yak-28 החל המטוס ליפול עקב מנוע בוער. במחיר חייהם הצליחו הטייסים לקחת את המטוס הנופל מאזורי מגורים. בשנים 1968–1969 הוקדש לזכרם ההרכב הנפתח של כיכר האוויאטורים ואנדרטת "המטוס".
בתחילת שנות השבעים, כמה רשתות ייצור ולוגיסטיקה מקומיות התגבשו בעיר: מפעלי כרייה (כריית גיר), מיצוי חול לצמח סיליקט, מיצוי כבול – עיבוד חומרי גלם לחומרים מוגמרים (ייצור של בלוקים מבטון, לבני סיד-חול, מלט, ברזל יצוק, יריעות מגולגלות) – בניית מכונות – ייצור מכונות וחלקים למכונות (מנועים מתנעים, טרקטורים)
ב-1972 הטרוליבוס הראשון הושק וגשר אוקטיברסקי נפתח להפעלה (בזמן הפתיחה – גשר מס' 2, המחבר בין האזורים הדרום-מערביים של הגדה הימנית ליישוב LTZ), הוקם בעיר אזור סובייצקי על בסיס גשר פרובוברז'ני.
ב-1973 המכון הפוליטכני ליפצק מאורגן, תנועה אווירית נפתחת עם בלגורוד, וורונז', גובקין, קורסק, מוסקבה, אורל, פנזה, ריאזאן וסראטוב. ב-1974 TsUM, הגדול ביותר באזור כדור הארץ השחור, נפתח, פארק הניצחון הוצב (לימים אחד הפופולריים בעיר), השלב הראשון בכביש הטבעת הוזמן, ארמון הספורט זבזדני פתח את שעריו.
ב-1978 גשר סוקולסקי נפתח לכביש הטבעת, בצומת שדרת פובי והדרך לטרקטורני, נחשפה אנדרטה לטנקיסטים, דומיננטית אדריכלית של האזור.
בשנים 1984–1985 החלה תנופת בנייה חדשה עם הקמתם של זירת המסלול והשדה יוביליני נבנתה, רבי קומות (פיתוח מוקדם יחסית הוא בן 10 קומות ומעלה) הרכבים אדריכליים הופיעו בשדרת פובידי, כיכר הניצחון, רחוב קוסמונבטוב (מהרובע המיקרו 9), פרויקט ייחודי לתכנון העיר, לשדרה ולמתקנים חברתיים ותרבותיים בכל בניין), הוקם מחוז אוקטיברסקי (מברית המועצות) מבטיח. בסוף שנות ה-80 - תחילת שנות ה-90 נמשכה תנופת הבנייה לגובה, אך פרויקטים רבים הושלמו בשנות ה-90 באיחור: שני בניינים רבי קומות בגובה עשרים קומות, בניין תחנה חדש ובית קולנוע "אוקטובר", תחנת אוטובוס, הבניין הראשי של השוק המרכזי, מתחם בניינים רבי קומות נבנו בראשית רחוב דובאטור.
עם קריסת ברית המועצות בראשית שנות התשעים, מפעלים תעשייתיים רבים בעיר נקלעים למצב קשה, ואי תשלום השכר הופך לנרחב. אף על פי כן, התפתחות העיר נמשכה: בשנת 1993 המפעל לייצור מקררים "שטינול" החל לעבוד, ובשנת 1996 נפתחה בעיר האנדרטה השנייה לפיטר הגדול, שהפכה לנקודת ציון חשובה של מרכז העיר.
גאוגרפיה
תחילתה של ליפצק המודרנית היה הכפר הקטן מאליה סטודנקי ליפצקי, שנודע במאה ה-17 וממוקם בסמוך לנהר וורונז' באזור הפארק התחתון הנוכחי וגורודיששה. בתחילת המאה ה-18, בצו פיטר הגדול, הופיעו כאן צמחים מטלורגיים שהולידו את הכפר ליפצק צמחי ברזל (במקורות שונים יש גרסה של צמחי ברזל ליפצק). מאוחר יותר נבנו בכפר מפעלים אחרים. עם הזמן, כאשר נבנו והתפתחו צמחים ומפעלים, התרחב היישוב, וכבש שטחים ליד נהר וורונז', בגבעת הקתדרלה ובשני צידי יומן הקמני. עם התפתחות התעשייה, המרכז הכלכלי של המחוז עובר בהדרגה לליפצק. ב־16 בספטמבר 1779, על פי צו הקיסרית קתרין השנייה, הפך הכפר ליפצק צמחי ברזל לעיר ליפצק, מחוז טמבוב. בשנת 1788 נערכה עבורה התוכנית הכללית הראשונה. תוכנית זו התעלמה לחלוטין מהבניינים ומהשטח הקיימים. במקום רשת הרחובות המבלבלת, תוכננה רשת חדשה של בלוקים מלבניים בגודל אחיד משני צידי יומן האבן. הכיכר המרכזית היחידה בעיר הייתה אמורה להיות ממוקמת בצומת הרחובות הנוכחיים בוורושילוב והסובייטים. אם משווים את התוכנית של ליפצק בסוף המאה ה-18 עם המפה הנוכחית של החלק המרכזי של העיר, אפשר למצוא רק את הרחובות שכיום נקראו על שם סלטיקוב-שכדרין וקרל מארקס, כמו גם את התוואי של העליון סכר בריכה (כיום הקטע הראשוני של מעבר פטרובסקי). כל שאר הרחובות שהיו באותה תקופה חוסלו במהלך המאה ה-19.
תוכנית האב מעולם לא החלה להיות מיושמת מכיוון שלא הייתה שום אפשרות כלכלית לכך. מסיבות שונות, בשנת 1786 הפסיקו מפעלי המטלורגיה את עבודתם, ובשנת 1795 הם נסגרו. ב-25 באפריל 1805 נפתח אתר נופש בשם מינרלנייה וודי. מושל טמבוב, יחד עם מנהל אתר הנופש, IN נובוסילצב, הונחה להפוך את העיירה הפרובינציאלית והבנויה באקראי לעיר עץ וקש למתחרה באתרי הנופש האופנתיים במערב. לצורך כך פותחה תוכנית כללית חדשה לליפצק, שאושרה על ידי הקיסר אלכסנדר הראשון ב-19 ביולי 1805.
התוכנית הכללית החדשה, כמו גם הקודמת בשנת 1788, קבעה הגדלה של שטחה של העיר ותפרק אותה לרבעים מלבניים. התוכנית קבעה שני ריבועים עיקריים: הראשונה – המרכזית, על הגדה השמאלית של ליפובקה, סובורנאיה (כיום לנינה), השנייה - לירידים ובזארות, על הגדה הימנית של ליפובקה, כיום קומונלנאיה. העיר הייתה מוקפת מבצר וחפיר, משם הובילו ארבעה שערים לורונז', אוסמן, לבדיאן וטמבוב.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של ליפצק- ליפצק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
31310492ליפצק