לודוויג ברנה

לודוויג בורנה, מאחוריו תלויה דיוקנה של וואהל. ציור של מוריץ אופנהיים, שמן על בד (1827)

קרל לודוויג בֶּרְנֶה (גרמנית; Carl Ludwig Börne; נולד כיהודה לייב ברוך; 6 במאי 1786 – 12 בפברואר 1837) היה סופר, עיתונאי ומבקר ספרות ותיאטרון גרמני, יהודי מומר. ברנה, שמושווה לעיתים קרובות לז'אן פול בגלל סגנונו השנון והמופגן, נחשב כחלוץ של הביקורת הספרותית בגרמניה, בעיקר של הפיליטון. נמנה עם ראשי הזרם הספרותי "גרמניה הצעירה", ששאפה להעלאת המודעות הפוליטית הגרמנית.

חייו, יצירותיו והשפעתו

ברנה נולד ברחוב היהודים בפרנקפורט ליעקב ברוך, בנקאי אמיד ושתדלן במסדרונות השלטון. סבו היה סוחר ויהודי חצר. ברנה ואחיו זכו לחינוך פרטי מקיף על ידי יעקב זאקס, ולאחר מכן על ידי רקטור משה מהגימנסיה. לבקשת אביו נסע ברנה בגיל שש עשרה לברלין (1802) כדי ללמוד רפואה אצל מרקוס הרץ. הוא התגורר בביתו של הרץ ואשתו הטרקלינאית הנרייטה הרץ בת ה-38, לאחר מות בעלה בשנת 1808, הוא חשף בפניה את רצונו להינשא לה והביע את הערצתו בסדרת מכתבים, אך נדחה על ידה. הרץ תיווכה בינו לבין פרופ' יוהאן כריסטיאן רייל והוא נרשם ללימודים באוניברסיטת האלה, אך הישגיו בלימודים היו דלים, והוא נשלח לגימנסיה על מנת לשפר את השכלתו. הוא נרשם אליה רק בשנת 1804, לאחר שהשתתף בשיעורי פילוסופיה אצל הנריק סטיוונס ופרידריך שליירמאכר.

בשנת 1807 נקלע לסכסוך קשה עם אביו בשל חוב, והליך אזרחי שנפתח נגדו נמשך עד שנת 1813. ברנה הוכרח לנסוע לאוניברסיטת היידלברג, כדי שתהיה לאביו שליטה טובה יותר במעשיו. כאן הוא נטש את לימודי הרפואה השנואים עליו ועבר ללמוד משפט חוקתי ומדע המדינה, שהיו קשורים לפקולטה לפילסופיה, וקיבל את הדוקטורט שלו בפילוסופיה בשנת 1809. הוא נאלץ לעזוב שוב את האוניברסיטה, לאחר ששקע בחובות בהיידלברג.

עם שובו לפרנקפורט הוא התקבל (1811) לעבודה כאקטואר בשירות המשטרה בעיר, אך בשנת 1814 נאלץ להתפטר בגלל יהדותו, לאחר שההגבלות הדתיות חודשו עם מפלת נפוליון. הדיכוי ממנו סבלו יהודי גרמניה, שאותו חש כעת על בשרו, כמו גם הרעיונות שבערו בו לחירות מדינית כללית בגרמניה הניעו אותו להילחם בשמרנות הפוליטית ובשנאת היהודים שפשטה בגרמניה. הוא פנה לכתיבה ולעיתונות, דרכה ביטא את רעיונותיו בסגנון מושחז ונוקב, והיה לאחד מראשי הלוחמים ב"לו העריצים" שמשלו ב-36 מדינות הקונפדרציה הגרמנית.

את דרכו העיתונאית החל בעריכת העיתונים הליברליים בפרנקפורט Staatsristretto ו-Zeitschwingen. בשנות 1818–1821 ערך את Die Wage ("המאזניים"), ירחון שהתייחד במאמריו הפוליטיים התוססים ובביקורות רבי העוצמה שנכתבו בעוקצנות תיאטרלית. העיתון דוכא בידי המשטרה והצנזור, ובשנת 1821 נטל ברנה הפוגה מן העיתונות ופרש לחיים שקטים בפריז, המבורג ופרנקפורט. בתקופה זו נרקמו יחסים אפלטוניים בין ברנה לז'נט וואהל (Wohl), שנמשכו עד יום מותו. וואהל נתנה לו השראה וסייעה לו להתפנות לכתיבה, וכן סעדה וטיפלה בו בביתה במהלך השנים שקדמו למותו, לאחר שכבר נישאה לסלומון שטראוס.

בשנת 1818 המיר את דתו ללותרניות, ושינה את שמו זמן קצר לפני הטבילה לקרל לודוויג ברנה, בנימוק שבשמו הקודם ניכר מיד מוצאו היהודי, מה שעלול לפגוע בפעילות ההוצאה לאור שלו. אולם אירועי השעה ומתנגדיו הספרותיים שבו והזכירו את מוצאו. במהלך פרעות הפ הפ בשנת 1819 יצא להגנת הנרדפים במאמר שכותרתו "לזכות היהודים" (Für die Juden), ובפתחו הוא כותב: ”צריך היה לומר: לזכות הצדק והחירות, אך אילו היו בני אדם מבינים זאת לא היה לי צורך לדבר כאן”. בתשובה לאחד ממתנגדיו כותב ברנה: ”מנין לו למר קליין שאני יהודי? שמא מתוך כך שאני מגן על היהודים? וכי צריך אדם להיות יהודי כדי שיהיו לו דעות נוצריות?”.

בעקבות מהפכת יולי (סתיו 1830), הוא מיהר לפריז כדי לסקר את תוצאות המהפכה ובציפייה למצוא שם הזדהות עם רעיונות החירות שלו. ברנה אמנם התאכזב מעט מתקוותיו, אך ממקום גלותו הספרותי הוא חדל מלהשקיף בחביבות על המצב הפוליטי בגרמניה; מה שהוסיף להט למכתבי הסאטירה המבריקים שהחל לפרסם במיזם הספרותי האחרון שלו, Le Balance, תחייה של העיתון Die Wage. ברנה הנלהב האמין שאירועי המהפכה, שהביאו להחלפת המלך ולהטלת מגבלות חוקתיות על המלך החדש, מובילים לעידן חדש באירופה שאותו הגדיר כ"אביב העמים", מונח שמקובל לייחס לברנה את זכות הראשונים עליו.

"מכתבים מפריז - 1830-1833" (יצא לאור בפריז ב-1834), המהווה ציון דרך בהיסטוריה של העיתונות הגרמנית, הוא חיבורו החשוב ביותר של ברנה, והופעתו קיבעה אותו כהוגה דעות מוביל בגרמניה. חיבורו זה, כמו גם התקפותיו נגד מנהיג השמרנים מטרניך הוחרמו ברחבי פרוסיה. בכתביו השונים שלח חצי ביקורת ולעג נגד יוהאן וולפגנג פון גתה, וולפגנג מנצל, והיינריך היינה, עמו היה בתחילה בקשרי ידידות חמים. היחסים בין השניים עלו על שרטון בסוף חייו של ברנה, ולאחר מותו פרסם היינה את הביוגרפיה השנויה במחלוקת שלו, "על לודוויג ברנה" (1840), בה שרטט את דמותו של ברנה באור נלעג.

יצירותיו של ברנה יוצאת דופן בסגנונן המבריק ובסאטירה המעמיקה שלהן. את הביקורת הטובה ביותר שלו ניתן למצוא במחשבות על ז'אן פול (1826), סופר שאותו אהד והעריץ בחום, וכן בסאטירה השנונה מנצל זולל הצרפתים. בנוסף כתב מספר סיפורים קצרים ורישומים, שהידועים מביניהם הם: Monographie der deutschen Post schnecke ו- Der Ess künstler.

ברנה נפטר ממחלת ריאות בפריז בפברואר 1837, שם נקבר בבית הקברות פר לשז. ז'נט שטראוס-וואהל ירשה את כל נכסיו, והוציאה לאור את הכתבים שהשאיר. שמו של ברנה הונצח ברחובות רבים בגרמניה, וכן בעיר ברנה בטקסס, אותה ייסדו מהגרים גרמנים בשנת 1849. מאז שנת 1993 מעניקה כנסיית סנט פול בפרנקפורט מדי שנה את פרס לודוויג ברנה לפובליציסטים דוברי גרמנית.

כתביו

• (Hrsg): Die Wage. Eine Zeitschrift für Bürgerleben, Wissenschaft und Kunst. 2 Bde. Frankfurt/M.: Hermann 1818/20; Frankfurt/M., Tübingen: Laupp 1820/21. [Nachdruck:] Glashütte/Taunus: Auvermann. Reprint 1972.
• Gesammelte Schriften. 8 Bde. Hamburg: Hoffmann u. Campe 1829-1834
• Briefe aus Paris. 1830-1831. 2 Bde. Hamburg: Hoffmann u. Campe 1832
• Briefe aus Paris. 1831-1832. 2 Bde. Paris: Brunet 1833
• Briefe aus Paris. 1832-1834. 2 Bde. Paris: Brunet 1834
• Menzel der Franzosenfresser. Paris: Barriot 1837
• Ludwig Börne's Urtheil über H. Heine. Ungedruckte Stellen aus den Pariser Briefen. Frankfurt/M.: Sauerländer 1840
• Nachgelassene Schriften. 6 Bde. Mannheim: Bassermann 1844-1850
• Ludwig Börnes gesammelte Schriften. Vollständige Ausgabe in sechs Bänden nebst Anhang: Nachgelassene Schriften in zwei Bänden. Mit Börnes Bildnis, einem Briefe in Faksimile und einer biographisch- kritischen Einleitung von Alfred Klaar. Leipzig: Hesse [1899]
• Börnes Werke. Historisch-kritische Ausgabe in zwölf Bänden. Hg. von Ludwig Geiger in Verbindung mit Jules [recte: Joseph] Dresch, Rudolf Fürst, Erwin Kalischer, Alfred Klaar, Alfred Stern u. Leon Zeitlin. Berlin, Leipzig, Wien, Stuttgart: Bong [1911-1913]. Bd. 1-3, 6-7, 9 [mehr nicht erschienen.]
• Denkrede auf Jean Paul (1924) UB Bielefeld
• Sämtliche Schriften. Hg. v. Inge und Peter Rippmann. Bde. 1-3: Düsseldorf: Melzer 1964; Bde. 4-5: Darmstadt: Melzer 1968 [Auch als Taschenbuchausg. in 5 Bdn. (Dreieich: Melzer 1977).] Zu dieser Ausgabe erschien ein kommentierter Index:
• Rippmann, Inge: Börne- Index. Historisch-biographische Materialien zu Ludwig Börnes Schriften und Briefen. Ein Beitrag zur Geschichte und Literatur des Vormärz. 2 Bde., Berlin u. New York: de Gruyter 1985
• Ludwig Börne. Spiegelbild des Lebens. Aufsätze zur Literatur. Ausgewählt und eingeleitet von Marcel Reich-Ranicki. Frankfurt/M.: Insel Verlag 1993
• Ludwig Börnes Goethe-Kritik. Nach den Handschriften und Erstdrucken hrsg. v. Christoph Weiß. Mit einem Nachwort von Inge Rippmann. Hannover 2004. (= Fundstücke, Bd. 2).
• Menzel, der Franzosenfresser . WFB-Verlagsgruppe 2006. מסת"ב 978-3-930730-43-8

כתביו שתורגמו לעברית

• היהודי הנצחי, בארנע, לודוויג, נעתק לשפת עבר מאת: אברהם יוסף דצאן, לבוב: תרמ"ה (46 עמ')
• ‫כתבים נבחרים, מתרגמים על ידי י"א טריוואש (ורשה: הוצאת תושיה, 1896, 32 עמ')
• שחוק מכאיב לב, ספור אהבים מאת לודוויג בארנע; ונעתק עברית על ידי יוסף בן אהרן מאזעל (וילנה: תרמ"ו, 32 עמ')

לקריאה נוספת

• לודוויג ברנה. לודוויג מרכוס. ודויים. זכרונות - מאת היינריך היינה, תל אביב: הוצאת מסדה, תש"ד

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לודוויג ברנה בוויקישיתוף

• כתביו של לודוויג ברנה, באתר גוגל ספרים (בגרמנית)
• לודוויג ברנה, באתר Find a grave (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24704443לודוויג ברנה