לואיס היין
.jpg)
לואיס וויקס היְין (באנגלית: Lewis Wickes Hine; 26 בספטמבר 1874 - 4 בנובמבר 1940) היה צלם וסוציולוג אמריקאי, ואחד ממבשרי הצילום התיעודי. היין השתמש בצילום במסגרת הדיסציפלינה החדשה של "עבודה סוציאלית", מקצוע שהחליף את הפילנתרופיה הוולונטארית של שנות התשעים של המאה ה-19 בארצות הברית. הוא צילם את מעמד הפועלים בארצות הברית במטרה לעורר מודעות ציבורית למצבם של אנשים אלה, ופיתח סגנון חדש לתיאור חיי העיר, הרחובות והבתים, והאנשים החיים בה.
ביוגרפיה
לואיס היְין נולד בשנת 1874 באושקוש שבמדינת ויסקונסין, לשרה הייז היין ודגלס הול, שעסקו בניהול בית קפה ומסעדה בעיר. אביו נהרג בתאונה ב-1892. כנער חווה היין זמנים קשים ועבד בבית חרושת ובמפעל לריפוד, שכר יומי של 4 דולר עבור 13 שעות עבודה, במשך שישה ימים בשבוע. היין עבר מעבודה לעבודה, וחסך כסף ללימודים אקדמאיים. בשנת 1900 פגש היין את פרנק א. מאני (Frank A. Manny), שהיה פרופסור לחינוך ופיזיולוגיה בבית ספר ממלכתי. מאני הפך למורה הרוחני של היין, ובהמלצתו הלך היין ללמוד חינוך באוניברסיטת שיקגו.
עבודתו הרצינית הראשונה החלה בראשית 1901 כאשר עבר לניו יורק עם פרופסור מאני, שם לימד היין טבע וגאוגרפיה בבית הספר הפרוגרסיבי "אתיקה תרבותית" (Ethical Culture School) באפר וסט סייד של ניו יורק, בו שימש פרופסור מאני כסגן מנהל. בבית הספר לימד היין בעיקר ילדי מהגרים ותיקים, (רובם יהודים גרמנים).
אל הצילום הגיע היין לבקשת בית הספר, והחל לצלם כחלק מתוכנית הלימודים שם. הוא רכש מצלמה, ארגן חדר חושך, ואחרי שעות הלימוד בבית הספר ביקר במועדון "המצלמה". ב-1903 הציע פרופסור מאני שהיין יתחיל ללמד צילום בבית הספר, ובמהרה הפכו שיעורי הצילום של היין לאירוע לימודי מרתק עבור התלמידים. בשנת 1904 התחיל היין את פרויקט הצילום האי אליס (Ellis Island). יחד עם פרופסור מאני היה היין יוצא לאי אליס לצלם את המהגרים שמגיעים ליבשת. רבים מהמהגרים הוותיקים חשו פחד ובוז כלפי המהגרים החדשים שהגיעו, ובאמצעות צילומיו ביקש היין לשנות מצב זה ולעורר רגשות חיוביים יותר כלפי המהגרים החדשים. היין האמין שדרך הצילום ניתן לראות דברים אחרת, ב-1906 החל לעבוד עבור הוועדה הלאומית לעבודת ילדים (National Child Labor Committee).
עבודת ילדים
בשנת 1906 שכרה הוועדה הלאומית לעבודת ילדים את היין כעובד עצמאי והוא החל לצלם תמונות של ילדים בעבודה, מאוחר יותר ב-1908 הפך לחבר במועצה. ,הוא ויתר על משרת ההוראה שלו כדי להפנות את מלוא תשומת לבו לצילום ובפרט לצילום חברתי. בזמן זה אמר היין: "הרגשתי שאני רק מעביר את המפעל החינוכי שלי מהכיתה אל העולם".[1]
"הוועדה הלאומית לעבודת ילדים" הוקמה בידי ד"ר פליקס אדלר (Dr. Felix Adler) והייתה הארגון הראשון שסיפק בהרחבה ובעקביות תמונות של ניצול עבודת ילדים במטרה ליצור שינוי בקרב האוכלוסייה. היין גמא ברכבו וברכבת מעל ל-5,000 מייל בשנה, במאמץ להשיג תמונות ומידע על עבודת ילדים, ובסופו של דבר אסף למעלה מ-5,000 תמונות עבור "הוועדה הלאומית לעבודת ילדים". במהלך השנים צילם היין ברחבי ארצות הברית ילדים, שבמקום ללמוד או לשחק, עבדו במפעלים בדרום ארצות הברית, כמו במפעל לזכוכית, במפעל לשימורי דגים, במכרות, כשליחים וספקים ברחובות עירוניים, וכקוטפים בשדות כותנה.
היין לקח איתו ציוד צילום כבד במשל של 50 ק"ג בערך, שכלל מצלמת גרפלקס ומצלמה בפורמט 5X7 אינץ'. את ציודו נאלץ להסתיר לעיתים בתוך תיק האוכל שלו כדי שמנהלי המפעל לא יראו אותו מצלם. כך היה מתעד את הילדים בזמן עבודתם ואת הנתונים האישיים שלהם, כמו גובהם, שהיה מודד ורושם לפי גובה הכפתורים שבמעילו. בנוסף היה רושם גם את מצבם הבריאותי ומצבם הכללי. היו שראו בו "מצפון עם מצלמה", והיו שביקרו אותו בשל הקפדתו על דיוק עובדתי ואמרו שצילומיו אינם "מזעזעים מספיק". מצד שני בעלי מפעלים התנגדו לעבודתו וטענו שהוא עיתוני מחפש סנסציות ונובר אשפתות.[2]
מרבית מצולמיו של היין מישירים מבט אל המצלמה. הוא בקושי היה יכול "לגנוב" תמונה שלהם. המשימה שלו הייתה לרשום עובדות ברורות מהשטח והתוצאות שאליהן הגיע כוללות מגוון רחב של נסיבות, מגוון רחב של קבוצות, התרחשויות רבות, מידע אקראי, אי צדק, צילומים שהם כביכול חסרי צורה אישיותית כאשר היין עדיין שמר מקום לרגש ואפשר לנושא האנושי לפרוץ החוצה ולבלוט בתמונה.
מאוחר יותר אמר ד"ר פליקס נשיא הוועדה הלאומית לעבודת ילדים: "היין היה האיש הראשון שהפך ומיקד את המצלמה בצורה אינטליגנטית, מזדהה ומועילה לבעיות החברתיות, שבסופו של דבר הוא היה מזוהה אינטלקטואלית ולא רגשית".[3]
ב-1909 יצר היין אוסף של תמונות והציג אותו בעלונים ובפוסטרים בתצוגה של הוועדה הלאומית לעבודת ילדים.
ב-1914 ארגן באופן עצמאי 11 מוצגים שהוצגו ב-50 ערים, 20 מדינות וכמו כן גם ב-16 מקומות שונים בעיר ניו יורק. הפוסטרים נשאו מודעות כמו: "יוצרים זבל של בני אדם", "הילד הנורמלי" בהשוואה "לילד שעובד במפעל". לאט לאט התמונות של היין נכנסו לכל מיני אזורים ומקומות בתוך סביבת החיים של כולם ולתוך התודעה של האוכלוסייה.
בסופו של דבר היין האמין באפקטיביות של התמונות ובתמונות שהוא יצר, בכנס של עובדים סוציאליים אמר..."לפעמים צילום זה יותר אפקטיבי מהמציאות מכיוון שבתמונה מה שלא הכרחי ולא מעניין נמחק מהתמונה, התמונה מוסיפה מציאות משל עצמה וישנה משיכה שטבועה בתוך התמונה שלא ניתן למצוא אותה באיורים או בציורים..".[4] מובן שכוונתו הייתה שבתמונה ניתן לשנות דברים שבמציאות לצערנו לא ניתן לשנות.
ב-1918 עזב היין את הוועדה הלאומית לעבודת ילדים והמשיך לפרויקטים נוספים.
החוק להגנת הילד
למרות כל התמונות ומאמצו של היין והוועדה הלאומית לעבודת ילדים עברו מספר שנים עד שאמריקה חוקקה חוקים שקשורים לעבודת ילדים. ב-1916 עבר בקונגרס של ארצות הברית חוק של עבודת ילדים אך רק ב-1938 הפך באופן רשמי החוק לעבודת ילדים להיות חלק מהחוקה בארצות הברית.
מבנה הצילומים
הקומפוזיציה הטיפוסית של היין הייתה להעמיד את הילדים במרכז התמונה מקדימה כאשר החלל שמקיף אותם היה הרקע של מקום עבודתם או של המכשירים העצומים בזמן שהם מבצעים את עבודתם, לפעמים היה הופך אותם לציר המרכזי של התמונה ומצלם אותם מכל הזויות ב ˚360.
היין היה מבצע לפעמים מעין סקירה של המפעל ואז היה הופך את הסביבה ברגע הצילום למצב של "נקי" מצב שבו לא רואים את כל מה או מי שמסביב חוץ מילד אחד במרכז התמונה.
הפרספקטיבה החדה הייתה מגיעה עד המרכז של התמונה והופכת את המפעל להראות ארוך יותר ממה שהוא ואת הילדים קטנים עוד יותר ממה שהם במציאות. אם הזמן המכונות נראו כאילו הן מתקדמות לעברנו אל מחוץ לתמונה. כשהילדים היו מתרגלים כבר למקום עבודתם היה נראה שהם הפכו לחלק מהמכונה כמו אביזר שתלוי או קשור למכונה.
רוב המצולמים של היין היו אנשים או ילדים שככל הנראה לא צולמו אף פעם והמפגש עם היין היה הפעם הראשונה בה צולמו ולכן נראה שחלק מהילדים נראים קשוחים או קשים כאילו הפכו עצמם לחלק מהמכונה, רובם היו בעלי סבר פנים קודר, רציני ומדי פעם עצוב אך היו גם כאלה שחיכו חיוך שמח, אותו חיוך שהמצלמה מצליחה להוציא מכולם ובמיוחד מכאלה שראו לראשונה מצלמה.
גברים בעבודה
בשנת 1930 הוזמן היין לבצע פרויקט של תיעוד תהליכי הבניה של בניין האמפייר סטייט.
היין צילם את העובדים בעמדות מסוכנות ולא בטוחות. בזמן שהם מאבטחים את הברזל והפלדה במסגרת של המבנה, היין לקח הרבה מאותם הסיכונים שהעובדים לקחו, הוא ריחף כ-1000 רגל מעל השדרה החמישית בתוך סלסלה שעוצבה במיוחד עבורו במטרה לקבל את נקודת התצפית הטובה ביותר עבור צילומיו, והפיק מעל ל-1000 תמונות, בהן כמה שהפכו, ככל הנראה, למפורסמות ביותר מכלל עבודתו. בשנת 1932 פרסם היין אוסף מסודר של תצלומים בשם "גברים בעבודה" (Men at Work) ספר תצלומים שמתאים לבני נוער וזכה בידי האגודה ללימוד הילד לתואר ספר הילדים הטוב ביותר של השנה.
ב-1933 קיבץ אוסף של תצלומים שנקרא "מבעד לנול" (Through The Loom) ספר שהכיל תמונות של עובדי מפעל, האוסף הזה שימש את כתב העת "הסקר" (The Survey) והוא נשלח גם למוזיאונים שונים כמו המוזיאון לאמנות מודרנית (ה-MoMA), מוזיאון ברוקלין (Brooklyn Museum) ומוזיאון המטרופוליטן. כמו כן אוסף זה נשלח גם לבתי ספר ולספריות והוצג ב-1933 ביריד העולמי.
שנים אחרונות
ב 1938 ללא הכנסה מעבודות צילום או מסוכנויות ממשלתיות החל מאמץ משותף של ברניס אבוט ואליזבט מקוסלנד (Elizabeth McCausland) לעודד את היין לאסוף את עבודותיו עבור תערוכה רטרוספקטיבית שתציג את עבודותיו על ציר הזמן במוזיאון הריוור סייד (Riverside Museum) בניו יורק. אליזבת מקוסלנד עזרה בבחירת התמונות ופרסומן.
בשנת 1939 פול קלוג', רוי סטרייקר, והיין ארגנו נותני חסות עבור תערוכת הרטרוספקטיבה של היין שנפתחה בינואר 1939 במוזיאון הריוור סייד. התערוכה נדדה לגלריית דס מויינס לאומנות באיווה (Des Moines Fine Arts Association Gallery in Iowa) ולמוזיאון העיר של ניו יורק (New York StateMuseum). התערוכה התקבלה באהדה בידי העיתונאות והפיקה רווחים עבור היין. בשנת 1940 מכר היין 10 תמונות מוגדלות לבית הספר החברתי של ניו יורק בעבור 150 דולר.
ב-4 בנובמבר 1940 נפטר היין לאחר ניתוח שעבר בבית החולים דובס פרי (Dobbs Ferry Hospital).
השפעתו על צלמים אחרים
בן שאן (Ben Shahn), צלם דוקומנטרי משנות ה-1930 שיבח את דמותו של היין ואמר: "היין היה אחד הצלמים הגדולים, אני לא מכיר צלם שלא נחשף והושפע במידה מסוימת מעבודתו של לואיס היין".[5]
היְין החשיב עצמו לאמן בעל ידע באמנות ובפרט בצילום והייתה לו הערכה רבה למסורת האמנותית אך הצילום נחשב למדיה חדשה ולכן העשייה שלו נחשבה לתקדים בהיסטוריה של האמנות. המוניטין שלו עלה בעיקר בשנות ה-1940 לאחר מותו כאשר הוא הפך לרוח המכוונת של אגודת הצילום של ניו יורק (New York Photo League) שהייתה קבוצה קיצונית של צלמים דוקומנטריים והתפתחה בשנים מוקדמות יותר במועדון הצילום של ניו יורק (Workers` Camera Club of New York).
ראו גם
לקריאה נוספת
- לנגפורד מייקל,תולדות הצילום,הוצאת פוקוס,1994.
- Goldberg, vicki, 1999. Lewise W.Hine: Children at Work, prestel verlag,Munich.London.New York, pp.7-19,103-104
- Parr, Martin and Gerry Badger, 2004. The Photobook:A history, Vol.1, Phaidon, pp.117-123,126
- Marien, Mary Warner,2006. Photography: a Cultural History(second edition), Laurence King Publishing, pp.202-208
- Stepan Peter,Icons of Photography; The 20th Century, Munich: Prestel, 1999, p.18
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לואיס היין |
הערות שוליים
- ^ Russell Freedman, Kids at Work:Lewis Hine and the Crusade Against Child Labor (New York:Clarion Books,1994),p.19.
- ^ Lewis Hine
- ^ Owen Lovejoy, "Hail to Hine", Survey 63 (Nov.15,1929),pp.236-7;cited by Maren Stange,Symbols of Ideal Life,p.66.
- ^ Lewis W.Hine,"Social Photography",op.cit.,p.356.
- ^ Quoted as the epigraph to Lewis W.Hineand the American Social Conscience by Judith Mara Gutman (New York:Wallker and Company,1967)
31855119לואיס היין