דורותיאה לאנג
| תחום יצירה | צילום |
|---|---|
דורותיאה לאנג (באנגלית: Dorothea Lange; 26 במאי 1895 - 11 באוקטובר 1965) הייתה צלמת תיעודית אמריקאית רבת השפעה. לאנג ידועה בעבודתה בזמן השפל הגדול עבור מנהלת החקלאות האמריקאית ("Farm Security Administration" - FSA), גוף ממשלתי בארצות הברית שפעל לסיוע לאזורים הכפריים מוכי השפל. התמונות שצילמה עבור גוף זה הביאו מבט הומני על הטרגדיה האנושית של השפל הגדול, והשפיעו באופן ממשי על התפתחות הצילום התיעודי.
ראשית חייה
דורותיאה מרגרטה נוסהורן נולדה בהובוקן במדינת ניו ג'רזי למשפחה ממוצא גרמני, אביה היה עורך דין ואמה זמרת סופרן. לאנג הייתה הבכורה משני ילדי המשפחה. שני אירועים משמעותיים התרחשו בילדותה: מחלת הפוליו ושאביה עזב את הבית.
ב-1902 היא חלתה במחלת הפוליו שהותירה בה צליעה קלה.[1] על צליעתה היא אמרה: ”היא עיצבה אותי, היא הדריכה אותי, היא הנחתה אותי, היא עזרה לי והיא השפילה אותי. מעולם לא התגברתי עליה ואני מודעת לכוחה ועוצמתה”.[2]
אביה עזב את הבית שהייתה בגיל 12 המשפחה עברה לגור עם סבתה[3] ובעקבות המעבר, היא החלה לשתמש בשם הנעורים של אמא לאנג והשמיתה את שם משפחתו של אביה, נוסהורן. אף על פי שגדלה בהובוקן, היא למדה בית הספר היסודי בלואר איסט סייד במנהטן ונסעה לשם בכל בוקר עם אימה שעבדה כספרנית באחד הסניפים של ספריית העיר ניו יורק.[1] בבית הספר היא הייתה מהתלמידות היחידות שלא היו יהודיות.[4] לאנג המשיכה ללמוד בניו יורק גם בתיכון. היא נעדרה לעיתים קרובות מבית הספר ובקושי סיימה את הלימודים. בתיכון היא התחברה עם פלורנס אהלסטרום שהפכה לחברה לחיים והשתיים נסעו יחד בעולם.[5] עם סיום לימודיה לאנג הכריזה כי בכוונתה להיות צלמת על אף שעד אז לא צלמה תמונה בחייה. אמה, שרצתה שיהיה לה מקצוע שלחה אותה לבית ספר להכשרת מורים. בערבים ובסופי שבוע היא עבדה בסטודיו לצילום. זמן לאחר מכן היא חלה לעבוד אצל הצלם, ארנולד גנה, צלם גרמני אמריקאי שהיה ידוע בצילומי דיוקנאות ובתיעוד רעידת האדמה בסן פרנסיסקו ב-1906 ואת צ'יינה טאון של העיר.[1]
קריירה
סטודיו בסן פרנסיסקו
ב-1918 לאנג ואהלסטרום החליטו לצאת למסע בעולם, למרות התנגדות הוריהם. מלחמת העולם הראשונה הייתה בשיא עוצמתה ולא ניתן היה לנסוע לאירופה והחברות החליטו לנסוע לאסיה. הן החלו את המסע שלהן בניו אורלינס והמשיכו לאל פאסו, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. יום לאחר שהגיעו לעיר הן נשדדו ונותרו ללא כסף. שתי הנשים מצאו עבודה בעיר, לאנג מצאה עבודה בחנות לציוד צילום.[6] בעבודתה בחנות לציוד צילום לאנג למדה על מועדון הצילום והצטרפה אליו מיד. במועדון היא זיהו מיד את כישורי הצילום שלה ושלושה אנשי עסקים הציעו לה להקים סטודיו לצילום. היא בחרה לקבל הלוואה של 3,000 דולר משני אנשי עסקים שלא דרשו להיות מעורבים בהחלטות המקצועיות שלה. לאנג שכרה חלל בקרבת גלריה לאמנות מודרנית ומשכה אליה את קונים וחובבי אמנות שהגיעו להתצטלם ולקנות צילומים אמנותיים[7]
לאנג לא הייתה האישה היחידה בסן פרנסיסקו שהיה לה סטודיו לצילום וצלמות נוספות פעלו באותה תקופה בגלל העלייה בפופולריות של הצילום, עבודה בצילום איפשרה לנשים להמשיך בתפקידיהם המסורתיים ומחסור בצלמים שגויסו למלחמה.[7] הסטודיו של לאנג פרנס אותה ואת משפחתה.
הדיוקנאות המצולמים של לאנג התאפיינו בצילום הראש תוך התמקדות בעיינים של המצולם וללא רקע. היא שאפה שהצילום ילכוד את המצולמים כפי שהם, ללא דרמה או אמצעים תיאטרליים.[8]
בשנת 1920 לאנג נישאה לצייר מיינרד דיקסון ולזוג נולדו שני בנים.[9]
השפל הגדול
עם התחלת השפל הגדול, לאנג העבירה את מוקד התעניינותה מהסטודיו אל מחוצה לו.
בחינתה קורעת הלב את נושא האנשים חסרי הבית תפשה את תשומת לבם של צלמים מקומיים, והביאה להעסקתה בידי "המנהל הפדרלי לדיור מחדש" ("federal Resettlement Administration" (RA)), אשר לאחר מכן הפך למנהלת החקלאות האמריקאית. בין 1935 ל-1940 הביאה עבודתה של לאנג עבור גוף זה את מסעם של האומללים והנשכחים, במיוחד פועלים חקלאיים עקורים ומהגרים חסרי עבודה, לתשומת לב הציבור. תמונות אלו הופצו ללא תשלום לעיתוני ארצות הברית, והפכו עד מהרה לסמלי התקופה.
התמונה הידועה ביותר של לאנג, הידועה בשם "אם נודדת", הייתה התמונה השישית שצילמה במסע חפוז למאהל פועלים חקלאיים בקליפורניה. היא עברה בתחילה על פני המאהל מבלי להיכנס אליו, אך לאחר עשרים דקות שבה על עקבותיה. השמועה אומרת שהילדים שבתמונה הסבו מבטם, שכן לא יכלו להפסיק לחייך ולצחוק מפני המצלמה, אך אף אחת משש התמונות האחרות אינה מראה את הילדים מחייכים או צוחקים. לאנג ביקשה מהם להסב מבטם על מנת לתת לתמונה מראה קודר ומיואש. בשנת 1960 סיפרה לאנג כי:
ראיתי את האם המיואשת והרעבה, וניגשתי אליה כנמשכת אל מגנט. איני זוכרת איך הסברתי לה את נוכחותי או את נוכחות המצלמה, ואיני זוכרת כי היא שאלה אותי שאלה כלשהי. צילמתי חמש תמונות, כשאני מתקרבת והולכת מאותו הכיוון. לא שאלתי אותה לשמה או לסיפורה. היא סיפרה לי את גילה, שלושים ושתיים שנים. היא אמרה שהם חיו מירקות קפואים שנקטפו מהשדות הסמוכים, ומציפורים שילדיה הרגו. היא מכרה את צמיגי מכוניתה על מנת לרכוש מזון. היא ישבה שם, באוהל הרעוע עם ילדיה מסביבה, ונראה היה לה שתמונותי יסייעו לה, ולכן היא סייעה לי. היה בכך שוויון מסוים.
— מתוך יומנה של הצלמת[10]
בשנת 1940 קיבלה לאנג מלגה מטעם קרן גוגנהיים על הצטיינותה בשדה הצילום. לאחר המתקפה על פרל הארבור, ויתרה על המלגה על מנת לתעד את פינויים של האזרחים האמריקנים ממוצא יפני למחנות במערב ארצות הברית (כליאת היפנים בארצות הברית).
לאנג נשכרה על ידי המשרד האזורי בסן פרנסיסקו של "רשות הפינוי בעת מלחמה" ("War Relocation Authority" - WRA) בתחילת אפריל 1942 כצלמת חוקרת כדי לתעד את פינויים של היפנים האמריקנים מצפון קליפורניה. לאנג סיימה את עבודתה בסוף יולי 1942.
במשך עשורים רבים לאחר המלחמה, תמונותיה של לאנג המתעדות את חיילי ארצות הברית מכוונים נשק לעבר אזרחי ארצות הברית ממוצא יפני צונזרו על ידי ממשלת ארצות הברית. תמונתה המתעדת ילדים ממוצא יפני נשבעים אמונים לדגל ארצות הברית זמן קצר בטרם פונו למחנה, היא תזכורת מטרידה לעובדה שהפטריוטיזם אינו מפלט לבניהם של מהגרים בלתי רצויים.
על פי המוזיאון באוקלנד, המהווה את האוצר לעבודתה של לאנג, מוערך כי צילמה עבור הממשלה הפדרלית 700 תמונות מתוך 13,000 שצולמו בתקופה בה עבדה. על פי אוצרי המוזיאון, בשל האופי הפוליטי של תמונות הפינוי למחנות שצילמה לאנג, היא נדרשה להפקיד את כל התשלילים בידי ה-WRA. מעטות מאוד מתמונות אלו מצויות כיום במוזיאון. לאחר סוף המלחמה הופקדו בארכיון הלאומי בוושינגטון כל התמונות שצילמה לאנג עבור ה-WRA, ועותק נוסף הופקד בספריית בנקרופט באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה.
בעלה הראשון של לאנג היה הצייר הידוע מיינרד דיקסון. בעלה השני היה פול שוסטר טיילור, איש מדע המדינה ששיתף עמה פעולה במסעי התיעוד שלה. הוא שצילם את תמונתה הידועה על גגה של מכונית כשהמצלמה בידה.
ב-1952 הייתה לאנג בין מייסדי המגזין "אפרטור".
ב-11 באוקטובר 1965 מתה לאנג בסן פרנסיסקו בגיל 70.
לקריאה נוספת
על תצלומה של "האם הנודדת" ראו דיונים:
- רסלר, מרתה, 2006. "בתוך, ליד, מחשבות לאחר מעשה: על צילום תיעודי", בתוך: בתוך ומחוץ לתמונה: על צילום, אמנות ועולם האמנות, תל אביב-יפו: פיתום הוצאה לאור, תרגום ועריכה: אסתר דותן.
- אזולאי, אריאלה, 2006. האמנה החברתית של הצילום, תל אביב-יפו: הוצאת רסלינג (עמ' 101–104, 124, 127)
- Ohrn, Karen Becker (1980) Dorothea Lange and Documentary Tradition, Baton Rouge: Louisiana State University Press
- לינדה גורדון, (2009). Dorothea Lange: A Life Beyond Limits. W. W. Norton. ISBN 9780393057300
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דורותיאה לאנג |
- דורותיאה לאנג במוזיאון אוקלנד
- גלריה של תמונותיה של לאנג עבור ה-FSA, ספריית הקונגרס של ארצות הברית
- הסיפור המלא על "האם הנודדת", בלוג 'טופס 630'
- תמונת הילדות היפניות הנשבעות לדגל, ארכיון ממשלת ארצות הברית
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Dorothea Lange, International Photography Hall of Fame (ב־American English)
- ^ Dorothea Lange - Inspiration from Masters of Photography, 121clicks.com, 2012-11-30 (ב־American English)
- ^ Acker, Kerry., Dorothea Lange, Philadelphia: Chelsea House Publishers, 2004, עמ' 118, מסת"ב 978-1-4381-2414-8
- ^ Jackson ArnMarch 5, 2020Museum of Modern Art, How Dorothea Lange invented the American West, The Forward (ב־American English)
- ^ Meltzer, Milton, 1915-2009., Dorothea Lange : a photographer's life, 1st Syracuse University Press ed, Syracuse, N.Y.: Syracuse University Press, 2000, עמ' 22, מסת"ב 0-8156-0622-2
- ^ Quirke, Carol,, Tangled Negotiations, 1918-1929, Dorothea Lange, documentary photography, and twentieth-century America : reinventing self and nation, New York, NY: Routledge, 2019, מסת"ב 978-0-8133-4859-9
- ^ 7.0 7.1 Gordon, Linda,, Dorothea Lange : a life beyond limits, 1st ed, London: W.W. Norton & Co, 2009, עמ' 44-45, מסת"ב 978-0-393-05730-0
- ^ Acker, Kerry., Dorothea Lange, Philadelphia: Chelsea House Publishers, 2004, עמ' 48-50, מסת"ב 0-7910-7460-9
- ^ Maynard Dixon: Biography, Maynard Dixon (1875-1946) (ב־American English)
- ^ Dorothea Lange, 1996. "The Assignment I'll Never Forget", in: Illuminations, I. B. Tauris Publishers
