להקת האופרה של קארל רוזה
להקת האופרה של קארל רוזה (באנגלית: Carl Rosa Opera Company הוקמה בשנת 1873 על ידי קארל אוגוסט ניקולאוס רוזה, אמרגן מוזיקה יליד גרמניה, לשם הצגת אופרות גרמניות באנגלית, בלונדון ובמחוזות הבריטיים. הלהקה המשיכה לפעול לאחר מות רוזה בשנת 1889 ולהציג אופרות באנגלית בסיורי הופעות עד 1960, כשהעדר מימון כפה עליה סגירה. הלהקה חזרה לפעול בשנת 1997 בהצגת יצירות אופראיות קלות יותר, כגון אופרטות מאת גילברט וסאליבן.
רקע
קארל רוזה נולד בהמבורג, גרמניה, בן לאיש עסקים מקומי. כמי שהיה ילד פלא בנגינת כינור, למד בקונסרבטוריון בלייפציג ובקונסרבטואר בפריז. ב-1863 התמנה לכנר ראשי בהמבורג, שם גם הזדמן לו מדי פעם לעסוק בניצוח.[1] תוך זמן לא רב עשה לו מוניטין כמנצח הן באנגליה והן בארצות הברית. במהלך סיור הופעות באמריקה בעונת 1866-67, כמנצחה של להקה קונצרטית, נשא לאישה את זמרת הסופרן הסקוטית אפרוסינה פארפה, חברת הלהקה.
מ-1869 עד 1872 סיירו רוזה ואשתו עם להקת אופרה משלהם באמריקה, פארפה ככוכב הלהקה ורוזה כמנצחה. הלהקה הביאה אופרה למקומות, שמעולם לא הכירוה עד בואם, וביצעה אופרות איטלקיות באנגלית, כדי לקרב אותן ללב הקהל האמריקאי.[2]
שנים ראשונות
ב-1872 חזרו בני הזוג רוזה לאנגליה וגם ביקרו באירופה ובמצרים. ב-1 בספטמבר של 1873 חנכו את "להקת קארל רוזה" בביצוע "מריטאנה" של ויליאם וינסנט ואלאס במנצ'סטר ואחר יצאו לסיורי הופעות באנגליה ובאירלנד. המדיניות של רוזה הייתה להציג אופרות באנגלית, וזה נשאר הנוהל הקבוע בלהקה. פארפה מתה בעת לידה בינואר 1874. רוזה נישא בשנית ב-1881 לג'וזפין ולשניים נולדו ארבעה ילדים. העונה הראשונה של הלהקה בלונדון נפתחה בתיאטרון הנסיכה בספטמבר 1875, בהצגת נישואי פיגארו של מוצרט, עם צ'ארלס סאנטלי בתפקיד פיגארו ורוז הרסי בתפקיד סוזאנה. ב-1876 העלה רוזה עונה שנייה בלונדון, ובה העלה הפקה ראשונה באנגלית של ההולנדי המעופף מאת וגנר, עם סאנטלי בתפקיד הראשי.[3]
במשך חמש-עשרה השנים הבאות קצרה הלהקה הצלחות וביקורות חיוביות, בסיורים בערי שדה ובעונות בלונדון, במקרים רבים בשילוב עם אוגוסטוס האריס בתיאטרון דרורי ליין. כה גדולה הייתה הצלחת הלהקה, שבתקופה מסוימת פעלו שלוש להקות קארל רוזה נודדות. באוקטובר 1892 קיבלה להקת גראנד אופרה של רוזה אות הוקרה מלכותי והופיעה ב"בת הגדוד" של דוניצטי בארמון בלמוראל. זמרת הסופרן הצרפתיה-אמריקאית זלי דה לוסאן שרה בתפקיד הגיבורה, מארי, ואנייסלי קוק "שיעשע לאין שיעור את המלכה ויקטוריה בתפקיד הסמל סולפיס". ב-1880 כתב ג'ורג' גרוב, עורך מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים: "הקפדנות שבה מוצגות היצירות על הבמה, מספר החזרות, המוניטין של המבצעים ומצוינותם מתחילים לשאת את הפרי שהם זכאים לו בדין, וללהקת האופרה של קארל רוזה נשקף עתיד מזהיר של מוסד אנגלי קבוע."
הלהקה הביאה לראשונה לאנגליה יצירות רבות חשובות מרפרטואר האופרה ובמהלך השנים העלתה כ-150 אופרות. מלבד סאנטלי והרסי, היו בלאנש קול, מיני הוק, ג'ורג'ינה ברנס, ג'וזף מאס, בארטון מקגוקין, ג'וליה וורוויק וויליאם לודוויג בין הזמרים המפורסמים ששמם נקשר בזה של הלהקה בשנותיה הראשונות. הצלחותיה כללו הפקות של "שני הימים" של כרוביני (1875), ההולנדי המעופף (1876) עם סאנטלי בתפקיד הראשי, ההפקה הראשונה באנגלית של כרמן (1879), בכיכובם של סלינה דולארו בתפקיד כרמן ודורווארד ללי בתפקיד דון חוסה, "ריאנצי" (1879), לוהנגרין (1880) וטנהויזר (1882) (שלושתן מאת וגנר). אלברטו ראנדגר כיהן כמנהל מוזיקלי של הלהקה בשנים 1879 עד 1885.[4]
הלהקה גם עודדה וקידמה יצירות חדשות מאת מלחינים אנגלים. "פולין" ב-1876 (פרדריק היימן קוֹוֶן), "אסמרלדה" ב-1883 (ארתור גורינג תומאס), "קולומבה" ב-1883 ו"הטרובאדור" (אלכסנדר מקנזי) ו"צלייני קנטרברי" ב-1884 (צ'ארלס ויליירס סטאנפורד) היו חמש מן האופרות שהזמינה הלהקה. אופרות אנגליות מוקדמות יותר מאת ואלאס, מייקל באלף וג'וליוס בנדיקט נכללו גם הן ברפרטואר הלהקה; לא רק יצירות סטנדרטיות כמו "הנערה הבוהמית" ו"מאריטאנה", אלא גם אופרות פחות מוכרות כמו "סאטאנלה" של באלף (1858) ולורליין" של ואלאס (1860).[5]
מות רוזה והמשך פעילות הלהקה
קארל רוזה מת לפתע בפריז, ב-30 באפריל 1889, ונקבר בבית הקברות הייגייט בלונדון. שנתים לפני מותו הפך רוזה את מיזם האופרה שלו לחברה בע"מ, שהייתה מצב פיננסי ואמנותי איתן בעת מותו. המילטון קלארק התמנה למנצח הלהקה ב-1893.[6] ב-1897 העלתה הלהקה את הביצוע הבריטי הראשון של לה בוהם מאת פוצ'יני במנצ'סטר בפיקוח המלחין.[7] לאחר זאת הגישה הלהקה עונה בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן, במחירים מוזלים, שנועדה למשוך את "ההמונים" לאופרה.[8]
בשנת 1900 פקדו את הלהקה קשיי מימון, שמהם חילצו אותה המנצח ולטר ואן נורדן ואחיו אלפרד, שלקחו לידיהם את הלהקה ושיקמו את רמתה הקודמת, כספית ואמנותית. הלהקה הופיעה בשתי עונות בקובנט גארדו ב-1907-08 וב-1909, שכללו הפקות חדשות של "טנהויזר" וטריסטן ואיזולדה בניצוחו של אז'ן גוסנס הבן. הלהקה שרדה את מלחמת העולם הראשונה ואת מותו הפתאומי של המנצח ולטר ואן נורדן בשנת 1916, בעת סיור הופעות בערי השדה הבריטיות. הרבה זמרים בריטיים צעירים הצטרפו ללהקה, בהם אוליב גילברט, גווין פארי ג'ונס ואווה טרנר, שהופיעה כ"צ'ו-צ'ו-סאן" במאדאם באטרפליי של פוצ'יני וכ"סנטוצה" באבירות כפרית של מסקאני, בשלוש עונות בקובנט גארדן לאחר המלחמה.
ב-1924, לאחר עוד משבר פיננסי, היה ה. ב. פיליפס לבעליה של הלהקה ולמנהלה, ובניהולו חזר מעמדה הפיננסי של הלהקה והתייצב. עונות קבע בלונדון התחלפו לסירוגין בסיורים נרחבים במחוזות אנגליה בשנות ה-20' וה-30'. בשנות מלחמת העולם השנייה נאלצה הלהקה לבטל הפקות אחדות, אך המשיכה להופיע בלונדון ובערי השדה. בין הזמרים בשנות ה-30' וה-40' היו דורה לאבטה, ג'ואן האמונד, הדל נאש, נורמן אלין ואוטקאר קראוס. בין המנצחים היו הפליטים וולטר זוסקינד (1942-44), וילם טאוסקי (1945-49) ופיטר גלהורן.
- קץ הלהקה הישנה והולדת החדשה
פיליפס מת בשנת 1950. ב-1953 נוסדה קרן קארל רוזה בשותפות עם המועצה הבריטית לאמנויות, שהסכימה לתמוך בלהקה, בניהול אלמנתו של פיליפס, אנט. הלהקה הופיעה בתיאטרון סדלר'ס ולס בעונות 1955 ו-1956. המנהל המוזיקלי בשנות ה-50' היה ארתור האמונד. בין הזמרים בתקופה זו היו הסופרן הדרמטי רות פקר והטנור צ'ארלס קרייג. ההפקות היו מסורתיות, אבל הרפרטואר כלל כמה אופרות שלא היו שכיחות בביצוע, כמו "מאנון לסקו" של פוצ'יני ו"בנבוונוטו צ'ליני"של ברליוז.[9]
אנט פיליפס פרשה מתפקידה כמנהלת הלהקה ב-1957 ובמקומה בא פרופסור האמפרי פרוקטר-גרג.[10] בו בזמן הגיש הוועד המנהל של האופרה של סדלר'ס ולס הצעה למיזוג שתי להקות האופרה.[11] הצעה זו חוללה סערה בכמה חוגים אופראיים, והמנהל המוזיקלי של סדלר'ס ולס, אלכסנדר גיבסון והמנהלים האדמיניסטרטיביים נורמן טאקר וסטיבן ארלן התפטרו במחאה.[12] בתגובה למהומה שקמה, ניסתה גם האופרה הלאומית של ויילס להתמזג עם האופרה של קארל רוזה.[13] גלי הזעם שחולל ניסיון זה הביאו להתפטרותם של פרוקטר-גרג, יו"ר קרן קארל רוזה, דונלד וולפיט ושניים מנאמני הקרן. המועצה לאמנויות, שהואשמה בבית הלורדים בכך ש"עשו כמיטב יכולתם לחסל סופית את להקת קארל רוזה",[14] משכו את המענק שהובטח ללהקה..[15]קרן קארל רוזה גייסה כספים באופן פרטי וקידמה עונה בת חודש אחד בתיאטרון הנסיכה ב-1960, אבל המסך האחרון ירד על הלהקה אחרי דון ג'ובאני ב-17 בספטמבר 1960. סדלר'ס ולס סיפחה אליה כמה מחברי הלהקה ורבים ממועדי הסיורים שלה.[16]
הלהקה החדשה, האופרה של קארל רוזה בע"מ, החלה לפעול בשנת 1997, בניהולו האמנותי של פיטר מולוי.[17] מאז היא מופיעה בתיאטרון וסט אנד ויוצאת לסיורי הופעות באנגליה וברחבי העולם, ברפרטואר חדש הכולל אופרטות של גילברט וסאליבן.[18] ואפילו אופרות רציניות כמו לה בוהם, לעיתים קרובות בשפות המקור. המנצחים בתקופה האחרונה היו דייוויד ראסל האלם ומרטין הנדלי. המנהל הוא מרטין וסט.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של להקת האופרה של קארל רוזה
הערות שוליים
- ^ Legge, R. H., rev. John Rosselli. "Rosa, Carl August Nicholas (1842–1889)", Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University Press, 2004, accessed 14 October 2009
- ^ קרול רוזן, הערך "להקת האופרה של קארל רוזה" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
- ^ קרול רוזן
- ^ קרול רוזן
- ^ קרול רוזן
- ^ Stone, David. "Hamilton Clarke", Who Was Who in the D'Oyly Carte Opera Company, 15 October 2001
- ^ "Theatre Royal", The Manchester Guardian, 23 April 1897, p. 6. The work in its English translation was entitled "The Bohemians".
- ^ "On the Foreign Stage:Carl Rosa Opera Company Has a Successful Run at Covent Garden", The New York Times, 31 October 1897, p. 11, accessed 14 October 2009
- ^ Hope-Wallace, Philip. "Manon Lescaut", The Manchester Guardian, 23 April 1958, p. 5; and "A Neglected Masterpiece," The Manchester Guardian, 10 April 1957, p. 7
- ^ The Times, 20 September 1957, p. 5
- ^ The Times, 28 October 1957, p. 8
- ^ The Times, 1 March 1958, p. 6
- ^ The Times, 11 March 1958, p. 3
- ^ The Manchester Guardian, 28 November 1958, p. 2
- ^ The Times, 26 September 1958, p. 4
- ^ Goodman and Harewood, pp. 11–12
- ^ "A Brief History", carlrosaopera.co.uk, 2009
- ^ Shepherd, Marc. Carl Rosa at A Gilbert and Sullivan Discography, accessed 14 October 2009
32631295להקת האופרה של קארל רוזה