בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קובנט גארדן
(למפת לונדון רגילה)
התיאטרון הראשון, תמונה מ-1808

בית האופרה המלכותית (באנגלית: Royal Opera House) הוא בית אופרה ואתר אמנויות הבמה בלונדון. לפעמים מתייחסים אליו בשם "קובנט גארדן" בלבד, על שם השכונה הלונדונית שבה הוא ממוקם (ראו: קובנט גרדן). הבניין משמש כמשכן לאופרה המלכותית, הבלט המלכותי ותזמורת בית האופרה המלכותית.

המבנה הנוכחי הוא התיאטרון השלישי באתר. החזית, הפואייה והאולם קיימים משנת 1856, אבל כמעט כל שאר היסודות במערך המבנים הנוכחי מקורם בשיחזור שנעשה בשנות ה-90 של המאה ה-20. באולם יש 2,174 מושבים והוא מורכב מארבעה נדבכים של תאים ויציעים והגלריה של האמפיתיאטרון. רוחב הבימה הוא 12.20 מטר וגובהה 14.80 מטר.

היסטוריה

כתב ההרשאה של דאווננט

ייסוד בית האופרה המלכותית מקורו בכתב הרשאה שמסר המלך צ'ארלס השני לסר ויליאם דאווננט בשנת 1660, כתב שאישר לדאווננט להפעיל אחת משתי להקות התיאטרון היחידות ("להקת הדוכס") בלונדון. כתב ההרשאה נשאר ברשות בית האופרה עד זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה, אז נמכר לספרייה של אוניברסיטה בצפון אמריקה.

התיאטרון הראשון

בשנת 1728 הזמין ג'ון ריץ, שחקן ומנהל תיאטרון, את אופרת הקבצנים אצל ג'ון גיי. הצלחת המיזם סיפקה את ההון להקמת התיאטרון המלכותי הראשון (בתכנונו של אדוארד שפרד) באתר, שנפתח ב-7 בדצמבר 1732.

במשך כמאה השנים הראשונות של תולדותיו שימש התיאטרון בעיקר להצגת מחזות; כתב ההרשאה של צ'ארלס השני נתן לקובנט גארדן ולתיאטרון דרורי ליין זכויות בלעדיות, למעשה, להצגת דרמה מדוברת בלונדון.

היצירות המוזיקליות הרציניות הראשונות שהושמעו בקובנט גארדן היו האופרות של הנדל. משנת 1735 עד מותו בשנת 1759 העלה שם עונות אופרה באופן סדיר, ורבות מן האופרות והאורטוריות שלו נכתבו בשביל קובנט גארדן או שהופעתן הראשונה בלונדון נערכה שם. הוא הוריש את העוגב שלו לג'ון ריץ', והוא הוצב במקום בולט על הבימה. העוגב היה בין פריטים יקרי ערך רבים שאבדו בשרפה אשר הרסה את התיאטרון בשנת 1808.

התיאטרון השני

הבנייה החלה בדצמבר של אותה שנה, ובתיאטרון המלכותי השני, קובנט גארדן (תוכנן על ידי רוברט סמירק) נפתח ב-18 ביוני 1809 בהצגת מקבת' ואחריה מופע בידור מוזיקלי בשם "הקווייקר". ההנהלה העלתה את מחירי המושבים כדי לעזור במימון עלות הבניה מחדש, אבל צעד זה לא היה מקובל על הקהל, שחולל מהומה בהצגות - חבט במקלות, שרק, קרא קריאות בוז ויצא במחולות. המהומות להחזרת המחיר הקודם נמשכו מעל חודשיים, ובסופו של דבר נאלצה ההנהלה להיענות לדרישות הקהל.

בזמן זה היו סוגי הבידור מעורבים: היו הצגות אופרה ובלט, אך לא באופן בלעדי. בשנת 1843 בא חוק התיאטראות ושם קץ למונופול התיאטראות על דרמה. אותו זמן היה תיאטרון הוד מלכותה בהיימרקט המרכז הראשי לבלט ואופרה, אולם לאחר סכסוך עם ההנהלה ב-1846 העביר מייקל קוסטה, מנצח בתיאטרון הוד מלכותה, את נאמנותו אל קובנט גארדן, ולקח עמו את מרבית הלהקה. האולם עבר שיפוץ, שבמהלכו שונה כל עיצובו, והתיאטרון נפתח מחדש בשם "האופרה האיטלקית המלכותית" ב-6 באפריל 1847 בהצגת "סמיראמיס" של רוסיני.

התיאטרון השלישי

ב-5 במרץ 1856 שוב כילתה שרפה את התיאטרון. העבודה על התיאטרון השלישי והנוכחי (בעיצובו של אדוארד מידלטון בארי) החלה לבסוף בשנת 1857 והבניין החדש נפתח ב-15 במאי 1858 בהצגת ההוגנוטים של ג'אקומו מאיירבר. התיאטרון היה ל"בית האופרה המלכותית" בשנת 1892 וחלקן של היצירות הצרפתיות והגרמניות ברפרטואר גדל. התקיימו בו עונות חורף וקיץ של אופרה ושל בלט.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוחרם התיאטרון על ידי משרד העבודה לשימוש כמחסן רהיטים. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא היה לאולם ריקודים. הייתה אפשרות, שהוא יישאר כך לאחר המלחמה, אבל לאחר משא ומתן ממושך, רכשה הוצאת המוזיקה בוזי את הוקס את זכויות החכירה של הבניין.

דייוויד וובסטר מונה למנהל הכללי, ובלט סדלרס וולס הוזמן להצטרף כלהקת הבלט של הבית. הוקמה קרן האופרה של קובנט גארדן, שהציגה תוכניות "לבסס את קובנט גארדן כמרכז הלאומי לאופרה ובלט, שיעסיק אמנים בריטיים בכל המחלקות, כל זמן שאין הדבר סותר את קיומן של אמות המידה הגבוהות ביותר האפשריות..." (ציטוט מרוזנטל)

בית האופרה המלכותית נפתח מחדש ב-20 בפברואר 1946 בהצגת היפהפייה הנמה בהפקת פאר חדשה, בעיצובו של אוליבר מסל. ובסטר, עם המנהל המוזיקלי שלו קרל רנקל, התחילו מיד להקים להקה קבועה. בדצמבר, 1946, חלקו את הפקתם הראשונה, "מלכת הפיות" של הנרי פרסל, עם להקת הבלט. ב-14 בינואר 1947, נתנה להקת האופרה קובנט גארדן את ההצגה הראשונה שלה, כרמן של ביזה.

שיפוצים בשנות ה-90 של המאה ה-20

כמה חידושים התרחשו בחלקים מן הבניין בשנות ה-60, ביניהם שיפורים באמפיתיאטרון ושלוחה בירכתיים, אבל יותר ויותר התברר, שבית האופרה זקוק לשיפוץ כללי יסודי.

בשנת 1975 הקצתה ממשלת הלייבור קרקע צמודה לבית האופרה המלכותית לצורך שכלול, שיפוץ והרחבה, שהיו דרושים זה מכבר. עד שנת 1995 הצליחה להקת האופרה לגייס כספים במידה שתאפשר לה להתחיל בעבודות שיפוץ וחידוש מקיפות בבניין. אלה התבצעו בין 1996 ל-2000 והיו כרוכות בהריסת כל האתר כמעט, מלבד האולם עצמו, ועוד כמה מבנים סמוכים, כדי לפנות מקום להרחבה ניכרת של תשלובת הבניינים. במונחי היקף, למעלה ממחצית התשלובת היא בנייה חדשה.

האתר החדש משמר את צורת הפרסה המסורתית של האולם, כמקודם, אבל ברמה משופרת לאין ערוך במתקנים הטכניים, באולמות החזרות, במשרדים ובחדרי ההוראה, עם תיאטרון סטודיו חדש הנקרא, תיאטרון לינברי" ושטחים ציבוריים גדולים פי כמה. הכללתו של שוק הפרחים השכן, שהיה לפנים חלק משוק קובנט גארדן הישן אבל הוזנח במשך שנים רבות, בבית האופרה עצמו יצרה אזור התכנסות ציבורי חדש ורחב ידיים. האתר כיום, לטענת האופרה המלכותית, הוא התיאטרון המודרני ביותר באירופה.

אופרה בבית האופרה המלכותית מאז 1946

האופרה המלכותית היא להקת האופרה העשירה והמפורסמת ביותר בלונדון ובממלכה המאוחדת כולה. ככלל, היא גם החשובה ביותר מבחינה אמנותית, אם כי כמה מהפקותיה מאכזבות ולהקות אופרה בריטיות אחרות זוכות לעיתים לביקורות טובות יותר.

להקת האופרה קובנט גארדן

בשנים הראשונות לאחר המלחמה, להקת האופרה קובנט גארדן (כפי שנקראה במקור) תכננה להציג רק אופרות באנגלית ולהשתמש בכשרונותיהם של זמרים בריטיים ותושבי חבר העמים הבריטי. אך כמה זמרים בעלי שם עולמי, ברמתם של אליזבת שוורצקופף והנס הוטר, גילו נכונות ללמוד את תפקידיהם באנגלית ואכן הופיעו בתפקידי מימי (בלה בוהם) וווטאן בשנת 1948. נוסף לכך, האופרה המלכותית ביצעה יצירות חשובות מאת מלחינים בריטיים כמו בנג'מין בריטן ("בילי באד", דצמבר 1951 ו"גלוריאנה", בשנת 1953 להכתרת המלכה אליזבת השנייה), רייף וון ויליאמס, ארתור בליס ומייקל טיפט.

כמה זמרים בריטיים הופיעו לראשונה בקובנט גארדן בשנים שלפני 1955, ביניהם כאלה שהתפרסמו מאז, כמו ג'ואן סתרלנד, ג'ון ויקרס וג'ריינט אוונס, אבל "פריחה זו של כישרון בריטי החלה בתקופה, שעקרון האופרה באנגלית החל להתערער בהדרגה" (דרוהדה ואחרים), וככל שהתברר בהדרגה, שקובנט גארדן איננה יכולה למשוך כישרון בינלאומי בהיותה להקה אנגלית בלבד, "הנסיגה מלשון המקום, שמעולם לא פורסמה ולא הוכרזה באופן רשמי, עוררה אי-אילו ריטונים בשדולת האופרה-באנגלית..." אבל לא נתקלה בהתנגדות של ממש מכל כיוון אחר, מציין נורמן לברכט. עם זאת, בתקופת כהונתו של רפאל קובליק כמנהל מוזיקלי התגלו לא מעט זמרים בריטיים.

משנת 1958, יובל המאה לתיאטרון הנוכחי, לאחר ההצלחה שקצרה ההפקה הבינלאומית הגדולה של לוקינו ויסקונטי לדון קרלוס של ורדי, עם זמרים ברמתם של טיטו גובי, בוריס כריסטוף ופדורה ברביירי ובניצוחו של קרלו מריה ג'וליני, יש לקובנט גארדן מקום של כבוד בעולם האופרה הבינלאומי. מריה קאלאס הופיעה עוד קודם לכן, אבל חזרה בשנת 1957 בלה טרוויאטה, בשנת 1959 ב "מדיאה" ובשנים 1964 ו-1965 בטוסקה. סתרלנד עשתה לה שם עולמי, וכמוה ויקרס ואוונס.

בשנת 1961, כאשר גאורג שולטי היה למנהל המוזיקלי, הוא טען שאינו יודע דבר על מטרותיה המקוריות של הלהקה ובראיון במגזין "אופרה", פסק, ש"סדלר'ס וולס לקחה על עצמה, לפי כל הסימנים, את המשימה להיות להקת האופרה הלאומית והיא ממלאת תפקיד זה בהצלחה רבה" (מצוטט אצל רוזנטל).

האופרה המלכותית שותפה ל"תזמורת בית האופרה המלכותית", שהיא תזמורת סימפונית מלאה, עם הבלט המלכותי. יש לה מקהלה קבועה עם יותר מארבעים וחמישה זמרים. בקבוצה שלישית של מוזיקאים מקבלי משכורת נמצאים זמרים בתוכנית הכשרה לצעירים, העוברים השתלמות מקצועית מתקדמת. אין מדובר בסטודנטים במובן המקובל של המילה, כיוון שרובם כבר הופיעו באופן מקצועי בבתי אופרה ידועים קודם לכן, אבל התוכנית מכוונת לקדם את הקריירות שלהם על ידי רכישת ניסיון באחת מלהקות האופרה המובילות בעולם. תוכנית ההשתלמות נמשכת שנתיים. רוב המשתתפים הם זמרים, אבל יש ביניהם גם מנצחים, מדריכים ומנהלי במה.

מנהלים מוזיקליים של האופרה המלכותית

עיינו גם בפורטלים:
פורטל לונדון
פורטל האדריכלות

לקריאה נוספת

  • Allen, Mary, A House Divided, Simon & Schuster, 1998
  • Beauvert, Thierry, Opera Houses of the World, The Vendome Press, New York, 1995.
  • Donaldson, Frances, The Royal Opera House in the Twentieth Century, Weidenfeld and Nicholson, London, 1988.
  • Haltrecht, Montague,The Quiet Showman: Sir David Webster and the Royal Opera House, Collins, London, 1975.
  • Lebrecht, Norman, Covent Garden: The Untold Story: Dispatches from the English Culture War, 1945-2000, Northeastern University Press, 2001.
  • Lord Drogheda, et al., The Covent Garden Album, Routledge & Kegan Paul, London, 1981
  • Moss, Kate, The House: Inside the Royal Opera House Covent Garden, BBC Books, London, 1995.
  • Rosenthal, Harold, Opera at Covent Garden, A Short History, Victor Gollancz, London, 1967.
  • Tooley, John, In House: Covent Garden, Fifty Years of Opera and Ballet, Faber and Faber, London, 1999.
  • Thubron, Colin (text) and Boursnell, Clive (photos), The Royal Opera House Covent Garden, Hamish Hamilton, London, 1982.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בוויקישיתוף


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26722594בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בית_האופרה_המלכותית,_קובנט_גארדן&oldid=1526222"