לבבות דקל
לבבות דקל הוא השם שניתן לחלק בעצי דקל מסוימים, הנמצא במרכז תחתית הגזע של העץ, ומשמש במטבחה של אמריקה המרכזית, כמרכיב בהכנת סלטים. בארצות המערב, מוכָּרים לבבות הדקל, בצורתם המשומרת. טעמם של לבבות הדקל, מזכיר שילוב של ארטישוק (חֻרְשָׁף) ואספרגוס.
סוגי הדקלים, מהם ניתן להפיק את הלבבות הם: דקל הקוקוס, דקל ג'קארה, דקל אסאי, דקל סבאל, ודקל פופוניה. הלבבות נכרתים מגזע הדקל, או מהחוטרים הצומחים בצד הגזע. כריתת הגזע מביאה למותו של הדקל, בעוד שכריתה מבוקרת של החוטרים, מאפשרת את המשך גידולו של העץ, והפקת לבבות נוספים.
מינים מתורבתים
_3.jpg)
עם התפתחות השימוש בלבבות הדקל למאכל, ושימורם לשם יצוא, נוצר הצורך למצוא מינים, אשר אחזקתם תהיה נוחה יותר, והטיפול בהם יהיה יותר קל. החוקרים חיפשו מין שניתן יהיה לגדלו בצפיפות, שהוא יוציא חוטרים רבים מגזעו, כדי להאריך את חיי הדקל, ולהרבות את התפוקה, ושעליו יהיו פחות קוצניים ודוקרניים, כדי להקל על מלאכת הקטיף.
המין שהגיב לתירבות בצורה הטובה ביותר, היה דקל הפופוניה (שם מדעי: Bactris gasipaes). בניגוד למין הפראי, המין המתורבת הוא חסר קוצים, ניתן לשתול אותו בצפיפות, מגזעו יוצאים עד 40 חוטרים, וקציר סלקטיבי שלהם, שומר על חיי הדקל.
את דקל הפופוניה מגדלים בעיקר בברזיל, ובקוסטה ריקה, בהן יש ללבבות הדקל, ביקוש מקומי, ואף חלק נכבד מהיבול, משווק לחו"ל.
התייחסות בהלכה
נזכר בתלמוד ובפוסקים בשם קוֹר או קוֹרָא, ”קור הוא ראש הדקל ונקרא "אלג'מאר" (الجمار[1] והוא עץ לבן רך נחתך מעליונו של דקל כמו הגבנה היבשה ובני אדם אוכלין אותו והוא עץ לבן רך נחתך מעליונו של דקל כמו הגבנה היבשה ובני אדם אוכלין אותו” (פיהמ"ש לרמב"ם עוקצין).
עוד מתואר כי הוא גדל בדקל עד הימות הגשמים ואחר כך מתקשה והופך לחלק מהעץ.
התלמוד מתייחס לדינו לגבי ארבעה דברים[2]:
א. האם נחשב כאוכל לקבל טומאת אוכלים - להלכה אינו מקבל טומאה אלא אם שלקו או טגנו לאכילה[3].
ב. לקנותו בכסף מעשר שני - ההלכה שנחשב כאוכל[4].
ג. דינו בקדושת פירות שביעית - להלכה נחשב כפרי וקדוש[5].
ד. מהי ברכתו - בתלמוד נחלקו אמוראים[6] האם ברכתו בורא פרי האדמה כיון שכעת הוא ראוי לאכילה (אבל לא בורא פרי העץ כיון שאינו עיקר פרי הדקל). או שברכת שהכל כיון שאינו נשאר ראוי לאכילה ומתקשה כעץ ולא נוטעים את הדקל בשביל אכילת הקורא. והלכה שברכתו שהכל[7]
אמנם בזמנינו הדין שונה, כיון שהמציאות שלבבות הדקל הם מאכל נחשב, ומגדלים את עצי הדקל בשבילם, ולכן דנו הפוסקים[8] אם לברך בורא פרי העץ אך למעשה הכריעו לברך 'אדמה' ולא 'העץ' מכמה נימוקים א. כי (לעיתים) כשחותכים את לבבות הדקל העץ מת וא"כ כלפי פרי כזה אינו נחשב עץ אלא שיח ב. על פי סברת הרמב"ם שהסוכר אינו נקרא פרי ג. כי לא נוטעים את כלל מין הדקלים לזה אלא רק את חלקם ד. כיון שברכת אדמה פוטרת בדיעבד את העץ ולא להיפך.
מכל מקום, כדי לא להיכנס לספקות, מומלץ לא לאכול לבבות דקל באופן עצמאי, אלא בתוך הארוחה, כדי לצאת חובת הברכה בברכת המוציא לחם מן הארץ או לפטור על ידי אכילת שני דברים אחד שברכתו בורא פרי האדמה ואחד שברכתו שהכל.
יש מהראשונים שכתבו שהקורא גדל על הלולבין (ענפי הדקל) הרכים[9] אך אינו מדויק[דרוש מקור]. כיום נהוג לכנות בשם קוֹרָא מעטה דק בצבע חום הגדל על לולבי הדקל כשהם סגורים[10].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ זהו השם גם היום בערבית
- ^ אמנם יש השלכות לדינים נוספים כמו ערלה
- ^ רמב"ם טומא"א פ"א בשונה ממאכלים שראויין למתקם בקלות שמקבלים טומאה גם כשהם קשים. וראו משנה עוקצין פ"ג, בבלי עירובין כ"ח ע"ב ובראשונים
- ^ רמב"ם מעש"ש פ"ז, משנה ותוספתא בעוקצין לכל הדיעות כיון שראוי קצת לאכילה ואפשר לבשלו
- ^ רמב"ם שמיטה ויובל פ"ה. בירושלמי פ"ד ה"ו נחלקו בזה תנאים, ובאחרונים הסבירו שאינו סתירה לדין טומאת אוכלים
- ^ בבבלי ברכות ל"ז, ולדעת רבא בעירובין כ"ח זוהי אף מחלוקת תנאים
- ^ הכרעת התלמוד וכך פסק השו"ע
- ^ וזאת הברכה עמ' 298 הביא תשובה מהרב אברהם איליאוויטש ברזיל ששם מצויים מאוד ונקראים פאלמיטו או palmkraut
- ^ רש"י, רבינו ירוחם
- ^ לא קיים במקורות. יתכן ששם זה השתרבב על פי פירוש רש"י הנ"ל
23507354לבבות דקל