כפר הנוער ניצנים
כפר הנוער ניצנים, היה כפר נוער ישראלי שפעל משנת 1949 ועד שנת 1989.
ההקמה
"כפר הנוער ניצנים" יושב בשטח שאוכלס קודם לכן על ידי קיבוץ ניצנים שבמהלך מלחמת השחרור נכבש ונהרס ידי הצבא המצרי. לאחר שצה"ל שב וכבש את אזור ניצנים הוקם הקיבוץ מחדש במרחק של 4 קילומטרים דרום מזרחית מהמקום בו שכן. המחלקה לעליית הנוער של הסוכנות היהודית החליטה להחיות את היישוב, ועל הריסות הקיבוץ שחרב הקימה בשנת תש"ט (1949) את "כפר הנוער ניצנים". תנועת הנוער הציוני שיגרה למקום צוות מחנכים שהתמקם בתחילה במבנה שנותר במקום לאחר מלחמת העצמאות : "בית השייח'" או בית "הארמון" ולימים גם "המצודה" - מבנה דו קומתי עתיר חדרים ומרפסות שנרכש בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 על ידי המתיישבים הראשונים של קיבוץ ניצנים. כעבור זמן קצר הגיעו למקום ראשוני התלמידים והחניכים והחלה פעילות חינוכית ולימודית[1].
בקרבת המקום נותרו גם בניינים הרוסים של מחנה בריטי גדול, וחלק מכפר הנוער התבסס על כניסה למבנים משופצים של אותו מחנה. בסיוע הסוכנות היהודית בנו ושיפצו המתיישבים הראשונים וקבוצת החניכים הראשונה את המבנים במקום, תוך הוספת מבנה חדר אוכל ואירועים, רפת, לול, מוסך לכלים חקלאיים, נגריה, מסגריה, מכבסה עצמאית ועוד מבני שירותים ומנהלה. במשך הזמן נוספו מבנים נוספים, ביניהם בית ספר ומבני פנימיה, נחפרה באר שהעבירה מים למגדל המים שנותר עוד מימי המחנה הבריטי. כמו כן הותקן גנרטור שסיפק חשמל לזמן מוגבל בשעות הלילה.
האוכלוסייה
צוות העובדים במקום מנה בעלי מקצוע בתחום ההדרכה והחינוך, מדריכים מקצועיים בתחומי החקלאות (גן ירק, גן נוי, פלחה, רפת ולול), הנגרות, האגרומכניקה ומאוחר יותר תחומי מקצוע ימיים. במקום עבדו גם אנשי מנהלה בתחום שירותי הסעדה וניהול חדר האוכל, מסגריה, חשמלאות, מכבסה מקומית, מרפאה עם רופא ואחות, מזכירות ועוד.
קבוצת הנוער הראשונה הייתה מורכבת בעיקר מנערים ונערות ניצולי השואה ממזרח אירופה. במהרה הצטרפה אליה קבוצת נוער מטורקיה. באותה שנה (1949) הגיעו לניצנים מאה יתומי מלחמה מבלגיה שעלו ארצה עם כל הציוד של בית היתומים שלהם. בראשם עמדו המנהלת שלהם, עדה וינטראוב, וחלק ממחנכיהם מבלגיה.
במהלך השנים קלט הכפר צעירים מצפון אפריקה, עיראק, הודו, מזרח אירופה וממדינות רבות אחרות. משנת 1970 נקלטו בכפר גם ילידי הארץ. בראש צוות העובדים המקימים עמד מנהל כפר הנוער דב שיבר (נפטר בשנת 1962 בשיא פעילותו בכפר). יחד עמו ניהלו את הכפר צוות ההנהלה שכלל את מנהל בית הספר הראשון פרופ' אריה לוי - לימים, חתן פרס ישראל תשנ"ח בחקר החינוך, מרכז ההדרכה רפאל בלומנפלד ואם הבית המרכזית (עדה ויינטראוב). בעלי תפקידים נוספים בכפר היו: מרכז המשק, גזבר, מנהלי ענפים חקלאיים, מדריכי קבוצות נוער ואמהות בית.
לאחר מותו של מנהל הכפר דב שיבר, מונה במקומו רפאל בלומנפלד. מאוחר יותר מונה אהרון ויינטראוב (בנה של עדה ויינטראוב) לתפקיד מנהל בית הספר, וזאת לאחר שפרופסור אריה לוי עבר לתחום האקדמיה והמחקר. הצוות המחליף אימץ גישות חינוכיות מתקדמות תוך שילוב רב-תרבותי מוצלח בקרב בני הנוער וחניכי הכפר.
הפעילות
אתר כפר הנוער שוקם אט אט. הבתים ההרוסים תוקנו, מבנים חדשים הוקמו ואלפי עצים ניטעו באזור, שהנהפך לגן פורח.
כפר הנוער התפתח בראשיתו כבית ספר חקלאי. חניכיו למדו ועבדו בכל ענפי המשק המגוון והעשיר. בשנות השישים נפתחה בכפר גם מגמה ימית על שתי מחלקותיה, סיפון ומכונאות ימית. בוגרי המגמה הימית שירתו בחיל הים, שתמך בכפר בציוד ובמדריכים.
סגל כפר הנוער ניצנים אימץ מדיניות ייחודית של חינוך, שהתבססה על מודל בית הספר החם והתומך (בניגוד למודל בית הספר האינסטרומנטלי הקר), תוך יישום גישה אמפאטית כלפי התלמידים והחניכים. חניכים אלה באו מכל קצוות תבל, עזבו משפחות בהן גדלו בחו"ל, נמצאו בתהליכי גיל ההתבגרות, וחלק לא קטן מהם חווה חוויות טראומטיות במקומות מוצאם. החניכים אוגדו במסגרות של קבוצות הדרכה וחניכה לפי קבוצות גיל, וקיבלו באמצעות סוכני חיברות ( מדריכים צמודים, מטפלות ואימהות בית ומדריכים מקצועיים של ענפי המשק) תשומת לב מרבית. סדר היום בכפר התבסס על חלוקת הפעילות לשתי משמרות שפעלו במקביל: בראשונה עסקו התלמידים בלימודים בבית הספר ובמקביל קבוצה אחרת עבדה בענפים המגוונים שהיו בכפר. לאחר ארוחת הצהריים התחלפו הקבוצות ביניהן והמשיכו בפעילות . לאחר שעות הפעילות נכנסו לתמונה המדריכים ואמהות הבית שביצעו פעולות חברתיות להנחלת ערכים, וסיוע בהכנת שיעורי בית בשעות הערב והלילה.
על רקע המדיניות החינוכית שנסקרה לעיל, אימץ הצוות החינוכי תלמידים חלשים ונתן להם ליווי צמוד וסיוע רב בתחום הלימודי, האישי והחברתי על מנת לשפר הישגים ולהקל על ההסתגלות החברתית בחברה ממוצא רב תרבותי. לגישה זו יצא מוניטין בקרב גורמי חינוך ואקדמיה והיא הוכיחה עצמה כמוצלחת מאד לאור ההישגים שאליהם הגיעו הרבה בוגרים של כפר הנוער, שתפסו עמדות מכובדות בחברה הישראלית - במוסדות הרוח, התרבות והשלטון.
הנחלת ערכי ציונות והכנה לחיי חברה בוגרים במדינת ישראל התבצעה בכפר הנוער ניצנים גם באמצעות קיום טקסים רבים עם מסרים ברורים: בכל יום שישי לאחר הפעילות התבצעה הכנה לקראת כניסת השבת, החניכים היו ממרקים ומנקים את חדריהם, התלבשו בבגדים חגיגיים, וקיבלו בשעות הערב את צוות ההנהלה שעבר בכל חדר, שאל לשלומם והתעניין במצבם. לאחר מכן התכנסו כל החניכים בבית הכנסת לתפילת השבת ולאחר מכן עברו לחדר האוכל לארוחת שבת חגיגית שכללה סקירה אודות פרשת השבוע והעברת מסרים חינוכיים עם תוכני אקטואליה. למחרת בבוקר הייתה פעילות חברתית במגרשי הספורט או בריכת השחיה ולקראת ערב קוימה בחדר האוכל סעודה שלישית שבמהלכה סופרו מדרשים, אגדות וסיפורי יהדות.
לקראת כל חג שהיה מתקרב בוצעו הדרכות ופעילויות עניפות, לרבות קיום טקס מרכזי לקבלת החג, שהיה עשיר בתכנים חינוכיים וערכיים. אחד הטקסים המעניינים ביותר בו הונחלו ערכים דמוקרטים היה טקס חג הפורים : חודש לפני שהחג הגיע נחלקו החניכים לשתי מפלגות שהתחרו זו בזו על תואר מלך הפורים. מדי ערב ניהלו המפלגות היריבות, שהוקמו על ידי שתי השכבות הבוגרות, תעמולה מפלגתית שהתבססה בעיקר על מערכונים מחיי הכפר וחוויות שבני הנוער חוו, מודעות היתוליות, ופעילות מצחיקה. שבוע לפני חגיגת הפורים המרכזית התקיימו בניצנים בחירות דמוקרטיות לכל דבר ועניין, עם קלפיות ופתקי הצבעה. המפלגה המנצחת המליכה את מלך הפורים אשר במהלך מסיבת הפורים ישב על הבמה, וסקר מצעד תחפושות מפואר והצגה מצחיקה של החוג הדרמטי.
מודל טקסים דומה איפיין גם את יתר החגים בכפר. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נערך טקס משותף עם חברי קיבוץ ניצנים שכלל עליה לקברי חללי ניצנים והנחת זרים, ולאחר מכן כניסה לחגיגת יום העצמאות שכללו הדלקת משואה באמצעות לפיד שהוצת בקיבוץ ונישא על ידי רצים אל כפר הנוער. בחג השבועות נערך טקס הבאת הביכורים, גם הוא בשיתוף עם קיבוץ ניצנים.
"כפר הנוער ניצנים" היה ידוע במופעיו האמנותיים, בהצגות התיאטרון שלו ובחוגים הרבים שהתקיימו בו ובהם החוגים לארכאולוגיה ולטבע שהתבססו על חולות ניצנים העשירים בממצאים. המוזיאון הארכאולוגי שהוקם בבית הספר הוכר על ידי המוסדות הרשמיים.
סגירת הכפר
בעקבות צמצום מספר החניכים בעליית הנוער, סגר כפר הנוער את שעריו בשנת 1989 לאחר ארבעים שנות פעילות חינוכית. יתרת הילדים שלמדו בכפר הועברו לפנימיות אחרות בארץ. במהלך השנים התחנכו בו כעשרת אלפים נערים ונערות.
האתר והמבנים בו הוכרז כאתר לשימור ובמבנה ה"ארמון" הוקם בית ספר שדה "שקמים". במקום הופעלה פנימיית דתית של בנות ובסוף שנות ה-90 הוקם היישוב הקהילתי הדתי "ניצן". בסמוך פועל כיום גם בית ספר שדה שקמים.
במתחם נמצאות כיום אנדרטאות ללוחמי מלחמת השחרור, בהן אנדרטת "יד לאישה הלוחמת" וכן עמדות משוחזרות מן המלחמה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ מ. מייזלס, ניצנים קמה מאפרה והריסותיה, מעריב, 6 באפריל 1950