כפייה בכריתת חוזה
כפייה היא אחת מן העילות המאפשרות לבטל את החוזה, בשל פגם בכריתת חוזה. במקרה בו צד כופה על צד אחד להתקשר עמו בחוזה, קמה זכות ביטול לצד שהתקשר בחוזה מחמת הכפייה.
עילת הכפייה מנויה בפרק ב' בחוק החוזים הישראלי:[1]
17. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
- (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה.
עקרונות בסיסיים
עילת הביטול בשל פגם הכפייה מוצדקת משום שבמצב בו נכפה על אדם לכרות חוזה, רצונו החופשי פגום. אמנם יש פה רצון חלקי ובחירה כלשהי, היות שאותו אדם בחר באפשרות כריתת החוזה אל מול האפשרות של מימוש האיום. אך הואיל ואותה בחירה נעשתה מתוך כפייה ולא מתוך רצון מלא ושלם, המחוקק מאפשר את ביטולו של חוזה זה. זאת מכח עקרון חופש החוזים, המשמש עקרון על בדיני החוזים[2].
הוכחת הפגם
- חוזה- לשון החוק היא: " מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה...". על כן, יש להוכיח תחילה קיומו של חוזה תקף על פי המבחנים הקבועים בפרק א' לחוק החוזים.
- כפייה- יש להוכיח כפייה שנעשתה על ידי הצד השני לחוזה או על ידי מישהו מטעמו. על הכפייה להיות בכח או באיום.
- הגדרתה המדויקת של כפייה איננה מוחלטת, כי אם משתרעת על הטווח שבין חסר מוחלט ברצון ובבחירה, אשר מביא לביטול אוטומטי של החוזה, על פי דוקטרינת "לא נעשה דבר". לבין פגיעה מינורית ברצונו ובבחירתו של המתקשר אשר איננה עולה כדי כפייה, כגון: לחץ חברתי, לחצים מסחריים רגילים וכדומה[3].
- בדרך כלל, נגדיר כפייה בכח כהתנהגותית, כלומר, לחץ ממשי ואקטיבי המופעל על אדם באלימות ובכל שימוש אחר בכח על מנת להכריחו לחתום על חוזה. ואילו כפייה באיום, נגדיר ככפייה מילולית, קרי, אמירה של צד אחד לחוזה לצד השני במסגרתה הוא מאיים בדברים שונים כדי לגרום לצד המאוים להיקשר בחוזה[4].
- למרות זאת, כסייג לנאמר עד כה, מבהיר החוק כי איום שהוא "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות" איננו בגדר איום לעניין פגם זה.
אזהרה על הפעלת זכות שתחשב לכזו שנעשתה בתום לב:
- כשהמזהיר בטוח שהזכות שהוא מאיים בהפעלתה אכן קיימת במציאות. אזהרה בדבר זכות שלא קיימת היא אזהרה שלא בתום לב ולא חוסה תחת הסייג הנ"ל.
- כשהזכות שמאיימים בהפעלתה היא זכות חוקית, כגון: פניה לעורך דין, מימוש ערבויות בנקאיות וכדומה. אזהרה בדבר זכות שאיננה חוקית היא אזהרה שלא בתום לב, לדוגמה: אזהרה לפרסם ברבים שהנאשם אינו פורע את חובותיו, אזהרה מפני מימוש הזכות באלימות וכן הלאה[5].
- כשהשימוש בזכות נעשה לשם הגשמתה, בשונה מניצול זכות שנעשה בנסיבות ובמועד שנועד לגרום נזק לצד השני גרידא[6].
- קשר סיבתי- יש להוכיח קשר סיבתי בין הכפייה לבין כריתת החוזה, כפי שכתוב בחוק: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה...". הקשר הסיבתי הנדרש סובייקטיבי, כלומר, אין צורך בכך שהכיפיה תהיה הסיבה הבלעדית להתקשרות בחוזה, אלא די בכך שהיא השפיעה על רצונו של הצד התם בהטילה בו חששות ופחד[7].
כפייה כלכלית
כפייה כלכלית היא סוג ספציפי של פגם הכפייה אשר דרכי הוכחתו שונות במקצת.
על מנת להוכיח כפייה כלכלית יש להראות שהתקיימו התנאים הבאים (זאת בנוסף למבחני הכפייה הרגילים):
- צד אחד איים על הצד השני באיום מפתיע, כאשר הנזק הצפוי לצד המאוים במימושו הוא חמור ביותר ובלתי הפיך[8].
- עיתוי האיום צריך להיות כזה שדווקא בו יהיה הצד השני חשוף ופגיע ביותר[9].
- איכות הלחץ הכלכלי- יש להוכיח כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי־חברתי־כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. זאת להבדיל מלחצים עסקיים רגילים הקיימים בעולם המסחר והעסקים[10].
- עוצמת הלחץ הכלכלי- השופט חשין מגדיר את עוצמת הלחץ הנדרשת: "אותו לחץ חייב שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל". כלומר, לחץ חזק מאוד על הצד המאוים. המבחן המקובל לקביעת עוצמת הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד הנכפה חלופה שלא להיכנע לאותו לחץ[11].
- בעניין החלופה ישנו וויכוח בין השופטים חשין ושמגר. השופט חשין טוען שעל מנת שתקום עילת הכפייה הכלכלית יש להוכיח שלא הייתה בפני הצד הנכפה אף חלופה "סבירה ומעשית שלא להיכנע לאותו לחץ". כלומר, אילו יוכח שהייתה בפני הצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע ללחץ הכלכלי- לא תקום עילת הכפייה הכלכלית. לעומתו, השופט שמגר מדבר על חלופה סבירה, אשר אף אם איננה מעשית לחלוטין- קיומה איננו מאפשר לטעון לכפייה כלכלית[12].
תוצאות
אדם אשר נכפה עליו לכרות חוזה רשאי לבטל חוזה זה בהודעה לצד השני תוך זמן סביר מאז שנודע לו שפסקה הכפייה.
במקרה שאותו אדם אכן בחר לבטל את החוזה, חלה חובת השבה הדדית של התמורות שהחולפו עד לאותו רגע במסגרת היחסים החוזיים שבין הצדדים, ובמצב שבו השבה של דבר כלשהו איננה אפשרית- יש להשיב את שוויו.
כן, במקרה בו החוזה ניתן להפרדה לחלקים והכפייה נוגעת רק בחלק אחד מהם, ניתן לבטל את אותו חלק בלבד. אולם, אם הצד הנכפה לא היה מתקשר בחוזה כלל אילולא נכפה עליו לעשות כן- הוא רשאי לבחור בין ביטול מלא או חלקי של החוזה.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1972, ס"ח 118.
- ^ גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי (התשס"ה) 325-327.
- ^ דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 897-898 (1991).
- ^ שלו, בעמ' 332.
- ^ שלו, בעמ' 337-338.
- ^ פרידמן וכהן, בעמ' 949.
- ^ ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4) 149, 153 (1985).
- ^ ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95, 99 (1989) - להלן: פרשת אקספומדיה.
- ^ פרשת אקספומדיה, בעמ' 99.
- ^ ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 719 (1994) - להלן: פרשת מאיה.
- ^ פרשת מאיה, בעמ' 721.
- ^ פרשת מאיה, בעמ' 740.
| דיני חוזים | ||
|---|---|---|
| עקרונות יסוד | חופש החוזים • חוזים יש לקיים • תום לב | |
| סוגי חוזים | חוזה אחיד • חוזה יחס • חוזה לטובת אדם שלישי • חוזה אופציה | |
| פגמים בכריתת חוזה | חוזה למראית עין • טעות • טעות בחוזה (משפט עברי) • הטעיה • כפייה • עושק | |
| מונחים נוספים | הצעה • זיכרון דברים • הסכם מכללא • הסכם ג'נטלמני • טעות סופר • כוח עליון | |
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
31190428כפייה בכריתת חוזה