יעקב נמרי
יעקב נמרי (ט"ו בכסלו ה'תרע"ב, 6 בדצמבר 1911 – י"ט בטבת ה'תשמ"ב, 14 בינואר 1982) היה מפקד תחנת הנוטרים וההגנה בקריית ים ומראשוני התושבים בעיר.
ילדותו ונעוריו
נולד לינטה ונחום למפרט בעיירה סקידל בפלך גרודנה בפולין (מאז 1991 שייכת לבלארוס). עד מלחמת העולם השנייה הייתה בסקידל קהילה יהודית גדולה (כ-80 אחוז מהתושבים) ופעילות ציונית ענפה. האב נחום היה בין ראשי ההגנה העצמית היהודית בעיר ובסליק בחצר ביתו הטמין נשק. הבית היה בית יהודי ציוני חם בו גדלו 4 הילדים, בת ושלושה בנים, באווירה המחנכת אותם לאהבת ארץ ישראל ולכן היו חברים בתנועות נוער ציוניות.
"מאותו גיל שילד יכול לזכור, זוכר אני את אבא ציוני ומטיף לציונות. השפעתו הייתה על כל בני המשפחה. בעזבנו את הבית בדרך לארץ ליווה אותנו בשמחה ובגאון, אף על פי שהרבה משפחות בעיירה לא התייחסו לעליית בניהם לארץ בחיוב, ולו יכלו למנוע זאת ודאי היו מונעים. בעלייתנו לארץ ראה אבא התגשמות חלומות של שנים רבות." יעקב, צעיר הילדים, היה חבר בקן השומר הצעיר בסקידל, הדריך בתנועה, היה המנהלן של הקן ועסק בגיוס כספים לקן באמצעות תיקוני אופניים, מכירת ירקות מגן הירק בקן ומגביות שונות. יחד עם חבריו לתנועת הנוער השתתף במחנה הכשרה באוליבאצ'י הסמוכה לסקידל, לקראת העלייה לארץ. ב-17 בדצמבר 1932, בעקבות שני אחיו הגדולים, עלה ארצה עם חבריו לתנועה באוניה "קרנארו". אוניה זו הייתה אחת מאמצעי התחבורה העיקריים בין ארץ ישראל לאירופה ובעיתוני התקופה התפרסמו בקביעות לוחות הזמנים של הפלגות האוניה. האוניה הגיעה לחוף שמן בחיפה ומשם יצאו החברים העולים להקים את קיבוץ השומר הצעיר ברחובות.
בהגנה ובנוטרות
ב-1938, התנדב לנוטרות. על כך סיפר: "כשפרצו המאורעות נקראנו פעם למפקד, שבו נפגשנו עם אליהו גולומב ומפקד העיר תל אביב דאז. גולומב הסביר לנו כי מגמת המוסדות היא להקים גדוד עברי כשם שהיה במלחמת העולם הראשונה, ואז כ-70 אחוז מאנשי הפלוגה צעדו קדימה והביעו נכונות להצטרף לכוח החדש. יצאנו לקורס הכנה להקמת החייל שנערך במרחב התערוכה בצפון תל אביב... לאחר זמן מה נקראנו להתנדב למשמר הרכבות".
יעקב עבר קורס סרג'נטים במחנה ג'וערה ושירת במשמר הרכבות בקו טול-כרם, קאקון, ראש העין: "בתחילה לא היינו מאומנים די צרכנו ולא היו לנו עמדות נאותות. לאחר זמן מה התחלנו מסיירים ברגל וברכב, לאורך המסילה. מאז הוצבנו בטירה, חדלו הפגיעות בקו מסילה זה. כל בוקר סיירנו את המסילה לפני בוא הרכבת, ושמרנו על חיי המקום. כשם שאנו בצענו את תפקידנו, היו עוד מספר רב של נקודות לאורך המסילה. פרט לכך ליד כל גשר הייתה עמדה בה התחלפה כיתת נוטרים כל 24 שעות...תכנון המשמרות בפילבוקסים היו לזמנים קצובים וחשיבות מורלית גדולה הייתה לקשר של הנוטרים עם היישובים השכנים".
בסוף 1938 הועבר לתחנת חדרה שם הדריך טירונים לפני שיבוצם לתחנות. רוב האימונים נערכו בחורשות האקליפטוסים הסובבות את חדרה, שם רבים מהמתאמנים, כולל יעקב נמרי, חלו בקדחת.
ב-1940 הוצב בתחנת הנוטרים בקריית מוצקין ומונה למפקד תחנת הנוטרים בקריית ים. בקריית ים המוקמת הוצבו 70 נוטרים שתפקידם היה שמירה על הבסיסים הצבאיים הבריטים באזור. הבסיס הצבאי הבריטי הגדול בקרית מוצקין שימש מחסן ראשי של חיל ההנדסה הבריטי ובחולות קריית ים היה בית הספר המרכזי לתותחנים של הצבא הבריטי בארץ. בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר הצבא הגרמני הגיע עד מצרים, שרר חשש הכבד של הבריטים ושל היישוב העברי בארץ מפלישת הצבא הגרמני הנאצי ממצרים לארץ ישראל. תקופה זו מכונה: "מאתיים ימי חרדה". בשל כך עלתה חשיבותו הצבאית והאסטרטגית של מפרץ חיפה וכחלק מההכנות הוקמה תחנת הנוטרים הגדולה.
מגורי הנוטרים היו בין בתי התושבים בקריית ים א'. בינואר 1941 הגיעו המתיישבים הראשונים לקריית ים, בתחילה 10 משפחות ובהמשך מתיישבים נוספים. בהתאם למסורת הנוטרות היו נוטרי קריית ים שותפים בבניית היישוב וחלקם, כולל יעקב, בחרו להתגורר בקריה ולבנות בה את ביתם.
ב-1942 מונה יעקב נמרי גם למפקד ההגנה באזור קריית ים בנוסף לפיקוד על הנוטרים.
כחלק מפעילות הרכש של ההגנה, הגיעה בתחילת 1947 אוניה עמוסה בנשק ותחמושת לחוף גליה בקריית ים במטרה להעביר את הנשק להגנה באזור. המפקד יעקב נמרי דאג להסב את תשומת לבם של החיילים הבריטיים ולהעסיקם בשתיית אלכוהול בבית הקפה גליה, כאשר באותו זמן, תחת עיניהם הסומות מאלכוהול, הורידו חברי ההגנה את כל הנשק והתחמושת מהאוניה והעבירו לסליקים באזור. בנוסף, היו פעמים שפעילי ההגנה מוניה מרדור ופיניק וזה, יחד עם יעקב נמרי ופיקודיו, הוציאו בחשאי נשק מבסיסים בריטיים באזור הקריות והמפרץ והעבירו להגנה.
במלחמת העצמאות מונה יעקב נמרי ליושב ראש ועדת המצב בקריית ים. שניים מנוטרי קריית ים נפלו במלחמת העצמאות: שאול וסרצוג נפל בטבח בבתי הזיקוק ומשולם שור נפל בקרב ברמות נפתלי. מפקדם יעקב נמרי פעל ודאג להנצחתם. בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים פנה בנימין אפרת ראש מועצת קריית ים ליעקב נמרי וביקש את עזרתו באיתור בונקרים גדולים מבטון שהיו במחנה הצבאי הבריטי בקריה אך כוסו עם השנים בחול. בארץ שררה חרדה מהמלחמה הקרבה וברוב היישובים לא היו מקלטים. הבונקרים אותרו ובנו של מפקד ההגנה והנוטרים, החייל בן ה-21 דוד נמרי, התגייס למשימה. הוא קיבל מ"קבוצת חול", טרקטור מסוג יעה זחלילי (שופלדוזר) 955, ומשך לילה שלם, לאור פנסי הטרקטור בלבד כאשר בארץ כבר שררה האפלה, פינה את החול שכיסה את הבונקרים הבריטיים. הבונקרים הוכשרו לקליטת התושבים ולשמחת הכל בזכות הניצחון במלחמת ששת הימים לא היה בהם שימוש.
ב-1946 נבנה חוף גליה בקריית ים בשם "מפעל מרחצאות עברי של חיילים משוחררים, קריית ים - מפרץ חיפה". היזמים היו משוחררי הצבא הבריטי והנוטרות. יעקב נמרי מונה למנהל החוף. חוף גליה פעל עד אמצע שנות הששים והיה מרכז בילוי רב תכליתי מרכזי באזור. בקיץ היו מגיעים לחוף נופשים רבים מכל האזור, גם בקווי אוטובוס מחיפה, ליהנות משירותי הצלה, מלתחות, מסעדה ותזמורת ריקודים. בחורף הייתה המלתחה למועדון ריקודים לצעירים. חוף גליה היה גם מרכז אירועים בו נערכו טקסי בר מצווה, חתונות, נשפים ומחנות נופש ליחידות צה"ל מפיקוד צפון. גם עירית תל אביב - יפו ערכה מחנות קיץ לנוער באוהלים שהוקמו לשם כך בחלקו הצפוני של חוף גליה.
ישיבתה הראשונה של מועצת קריית ים, עשר שנים אחרי תחילת הקמת היישוב, נערכה בקפה גליה ב-6.3.1951 בהשתתפות נציגי משרד הפנים.
בכניסה לאתר חוף גליה הוצב, במאי 2016, שלט של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, המספר את סיפור המקום.
עם הקמת מלון דן כרמל בחיפה ב-1961, עבר יעקב נמרי להיות חלק מצוות ההקמה של המלון והתמנה לקניין והמחסנאי הראשי, תפקיד בו החזיק עד יציאתו לגמלאות.
האותות והעיטורים אותם זכה לענוד: אות המשמר, אות ההגנה, עיטור על"ה, אות הקוממיות, אות סיני ועיטור תיירן מצטיין. היה פעיל בוועדת הביטחון בקריית ים ובארגון חברי ההגנה בחיפה.
כך תיארה אותו המורה שרה יעקבי: "לפתע עלתה דמותו השקטה והצנועה - כאילו רק אתמול פגשנוהו ברחוב בקרית ים, כשחיוכו משרה תמיד אוירה של ביטחון ואופטימיות."
נפטר בחיפה ב-1982 והובא למנוחת עולמים בצור שלום שבקריית ביאליק.
על שמו רחוב בעירו קריית ים.
משפחתו
רעייתו: חנה לבית טבצ'ניק (1913-2011) נולדה בבר (פלך ויניצה) אוקראינה, עלתה ארצה עם הוריה, אחיותיה ואחיה ב-1925, בוגרת גימנסיה נורדיה בתל אביב-יפו, חברת פלוגת האתתים בהגנה בתל אביב-יפו, פעילת ארגון אמהות עובדות בקריית ים ומתנדבת בארגון י.ע.ל. שני בניהם: דוד - מהנדס רכב ויוסי - מורה דרך.
הוריו ינטה ונחום למפרט עלו ארצה ב-1934 והתיישבו בגשר, שלימים עברה לאשדות יעקב, ליד שני בניהם הגדולים.
אחותו הבכורה צפורה באבקס (1900-1942) נשארה בבית המשפחה בסקידל ונספתה בשואה עם בעלה וילדתה, אחיו קדיש (1904-1979) עלה ארצה עם תנועת החלוץ ב-1925, היה ממייסדי קיבוץ אשדות יעקב ומנהל בית החרושת אשד בקיבוץ, אחיו דוד נמרי (1908-1966), עלה ארצה עם תנועת החלוץ ב-1926, היה ממייסדי קיבוץ אשדות יעקב, סגן מפקד הפלמ"ח, סגן מפקד המוסד לעליה ב' ומנכ"ל משרד התחבורה.
לקריאה נוספת
- גרשון ריבלין (עורך), לאש ולמגן - תולדות הנוטרות העברית, הוצאת מערכות, 1964, עמודים: 263, 271
- עדות יעקב נמרי, ארכיון תולדות ההגנה, תיק 185/37
- אסתר זנדברג, "בתים קטנים בדיונות הנודדות" - סיפורה של קריית ים א', הארץ - מוסף יום העצמאות, 11 במאי 1997
- משה אדלר ויוסי נמרי, בראשית היו חולות... סיפור יסודה של קריית ים, הוצאת עירית קריית ים, יובל ה 50 לעיר, 1992
- יוסי נמרי, חוף גליה - פנינת הקריות, עת-מול 245, אפריל 2016, עמודים: 32-33
- פנחס (פיניק) וזה, המשימה - רכש, הוצאת מערכות, 1966, עמודים: 19-21
- מאיר (מוניה) מרדור, שליחות עלומה, הוצאת מערכות, 1957, עמודים: 115-116
- שלמה אברמוביץ, השומרים התעלמו והקיבוצניקים גנבו נשק - נוסטלגיה בקרית ים, הד הקריות, 7.9.79
- שלמה אברמוביץ, "היה היה חוף...", הד הקריות, 26 בנובמבר 1982
- יומן אשדות יעקב מאוחד, מספר 221, 20 בספטמבר 1957: דוד נמרי: לזכרו של אבא נחום נמרי
- אברהם יבין ושלמה דרך (עורכים), סיפורו של דוידקה: דוד נמרי - מפיו ועליו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד
- קדיש נמרי, אשדות יעקב מאוחד, 1980 (חוברת לזכרו)
