ימת קאווייה
 | |
| קו החוף העתיק של ימת קאווייה, הרי סנטה רוזה בסמוך לימת סלטון | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מיקום | שקע סלטון בקליפורניה שבארצות הברית |
| סוג | אגם יבש |
| מידות | |
| שטח | 5,500 קמ"ר |
| גובה | 12 מטר מעל לפני הים |
| אורך מרבי | 180 ק"מ |
| רוחב מרבי | 50 ק"מ |
| עומק מרבי | 90 מטר |
| מידע נוסף | |
| נהר מזין | קולורדו |
| מקור לנהר | הארדי |
| מדינות באגן הניקוז | ארצות הברית ומקסיקו |
| אורך קו החוף | 40 ק"מ |
| קואורדינטות | 33°37′59″N 116°16′30″W / 33.633°N 116.275°W |
ימת קאווייה (באנגלית: Lake Cahuilla) הפרהיסטורית (ידועה גם בכינויים "ימת לה קונטה" (Lake LeConte) ו"ים בלייק"(Blake Sea)) הייתה ימת מים מתוקים גדולה שמילאה את העמקים קואצ'לה, אימפריאל ומקסיקלי של דרום-מזרח מדינת קליפורניה בארצות הברית ומדינת באחה קליפורניה במקסיקו של ימינו במהלך מאות שנים, קודם להגעת הספרדים לאזור. הימה הנוכחית באזור, ימת סלטון, שנוצרה עקב תאונה ב-1905, קטנה בהרבה מקודמתה הפרהיסטורית. אורכה 55 קילומטרים, רוחבה 25 קילומטרים והיא שוכנת כ-69 מטרים מתחת לפני הים. לעומתה, אורכה של ימת קאווייה בשיאה היה 180 קילומטרים, רוחבה 50 קילומטרים, והיא הגיעה לגובה של 12 מטרים מעל פני הים. בין השאר היא הציפה שטחים שבהם שוכנות כיום הערים מקסיקלי בבאחה קליפורניה, ואל סנטרו (El Centro), ואינדיו בקליפורניה. הימה קרויה על שם הקבוצה האתנית של אינדיאנים שבניה התגוררו באזור.
היסטוריה
ימת קאווייה נוצרה כאשר נהר קולורדו התחתון שינה את מסלולו בתוך הדלתה שלו. במקום לזרום ישירות דרומה לקצה הצפוני של מפרץ קליפורניה, הוטו מי הנהר לצפון מערב לתוך שקע סלטון, שהמקום הנמוך ביותר בו נמצא כ-80 מטרים מתחת לפני הים. תחת תנאי אקלים דומים לאלו של תחילת המאה ה-20, נדרשו כ-20 שנים של זרימה רצופה של הנהר כדי למלא את השקע עד גובה 12 מטרים מעל פני הים. בגובה זה גלשו מי הימה דרומה, כשמחצית ממי הימה זרמו דרך ערוץ הנהר הארדי למפרץ, ומחצית מהמים התאדו. כאשר הנהר שינה מסלולו שוב דרומה, נדרשו לפחות חמישים שנים נוספות עד שהימה תתייבש לחלוטין.
הסיפורים על הימה הגדולה הקדומה עברו בעל פה והתושבים הילידים של האזור: הקאווייה (Cahuilla) והקומאיי (Kumeyaay) ידעו לספר על קיומה בתקופה ההיסטורית. באמצע המאה ה-19 זיהו מבקרים אירופאים ובהם הגאולוג ויליאם פיפס בלייק (William Phipps Blake) שביקר במקום ב-1858 את העקבות לקיום הימה, כולל משקעי טופה[א] לאורך קו החוף המקסימלי, חופים, ומשקעים של קונכיות של רכיכות של מים מתוקים.
הארכאולוג מלקולם ג'נינגס רוג'רס (Malcolm Jennings Rogers), בחן ב-1945 חרסים שנותרו באתרים שעל קו החוף של הימה והגיע למסקנה שהימה הייתה קיימת בין שנת 1000 לשנת 1500. מחקרים מאוחרים יותר קבעו שהימה נוצרה כמה פעמים לפני שנת 1000 ואחרי שנת 1500, כולל אירוע במאה ה-17, כשהחוקרים הספרדים כבר הגיעו לנהר קולורדו התחתון, אף שהם לא נכנסו לאגן סלטון.
העמים הילידים ניצלו מגוון של משאבים שמקורם בימת קאווייה השוכנת באזור הכה שונה והצחיח של מדבר קולורדו, שכללו: דגי מים מתוקים, בעיקר Gila elegans (באנגלית Gila bonytail) ו-Xyrauchen texanus (באנגלית razorback sucker), צדפות של מים מתוקים (Anodonta dejecta), עופות מים (בייחוד אגמית אמריקנית), וצמחי ביצה (סוף, אגמון וקנה). החוקרים חלוקים בשאלת חשיבות המשאבים של ימת קאווייה לאסטרטגיות הקיום של הילידים, ועקב כך מה הייתה מידת ההשפעה של יצירת הימה והיעלמותה על הפרהיסטוריה של האזור. יש שדמיינו יישובי קבע או יישובי קבע למחצה רבים על חופי הימה, ולכן התחוללו בהם תהפוכות חמורות כאשר נעלמו המשאבים שתמכו בקיומם, בעוד שחוקרים אחרים מתייחסים לימה כאל תופעה חולפת במסגרת אורח החיים האזורי היציב.
ימת קאווייה המודרנית בלה קינטה (La Quinta) בקליפורניה נבנתה כמאגר מים ב-1969.[1]
קישורים חיצוניים
ביאורים
- ^ tufa או גם "נטף מעיינות" הוא משקע גירי במים קרים בקרבת נביעתם, בדרך כלל בקרבת מעיינות
הערות שוליים
29220147ימת קאווייה