יחס הרזרבה
יחס הרזרבה הוא מונח במקרו כלכלה המתאר את היחס בין כמות הנכסים הנזילים (בעיקר מזומנים) שבידי הבנקים לבין גובה ההתחייבויות שלהם לציבור. (כמות הכסף הרשום בחשבונות לקוחותיהם) יחס זה נתון לפיקוחו של הבנק המרכזי באותה המדינה, והוא ניתן לשינוי כחלק מהמדיניות המוניטרית של אותה המדינה.
מקובל כי התחייבויות הבנקים לציבור גבוהות בהרבה מכמות המזומנים שבידיהם. משמעות הדבר היא כי במקרה התאורטי בו כל לקוחות הבנק יבואו בבת-אחת למשוך את התחייבויות הבנק כלפיהם, יפשטו הבנקים רגל, אך משיקולים סטטיסטיים ניתן להניח באופן סביר כי הלקוחות שומרים על קצב משיכה מסוים הקטן בהרבה מפוטנציאל המשיכה המקסימלי. יתר על כן, לעיתים קרובות מממשים הלקוחות את פיקדונותיהם שלא באמצעות מזומן אלא באמצעות העברה של התחייבות בנקאית לבנק אחד העובד באותו המטבע. (למשל, שני אזרחי מדינה המעבירים ביניהם המחאה) לכן, שהבנקים יכולים להתחייב לשלם הרבה יותר מכמות המזומן שבפועל נמצאת בידיהם.
הבנק המרכזי מגביל פעילות זו של הבנקים, וקובע יחס מרבי בין כמות הכסף המלווה על ידי הבנקים ובין כמות המזומנים ושווי המזומנים שבידיהם, על מנת לשמור על סיכון אי נזילות הבנק נמוך דיו. קיים מנעד, ובצידו האחד יחס רזרבה של 1:1, אשר מונע לחלוטין את אפשרות קריסת בנק בשל בעיות נזילות, אך מצמצם דרמטית את כמות הכסף הזמינה להשקעות במדינה, ולחלופין יחס של 1:∞ אשר לא מגביל את הבנקים ומאפשר להם לחלק כסף ללא הגבלה, וללא קשר לכמות המזומנים בידיהם. מאחר שבממוצע, הבנקים מרוויחים מהלוואת כספים, יהיו הבנקים רווחיים יותר ככל שיחס הרזרבה יהיה גבוה יותר.
לעיתים נדירות הנחת העבודה בבסיס יחס הרזרבה קורסת, כמו למשל במצב של מלחמה, חשד להונאה בבנק או משבר כלכלי קשה. במצבים כאלה עלולים להגיע לקוחות הבנקים בהמוניהם אל הבנק למשיכת כספיהם והבנק צפוי לקרוס. על-אף שאלו מקרים נדירים, הם מזעזעים את הכלכלה באופן חמור לאורך טווח. דוגמה בולטת לאירוע כזה היה המשבר הכלכלי העולמי של 1929.
ע"פ פרסום של קרן המטבע הבינלאומית משנת 2011, במרבית המדינות קבוע יחס רזרבה. יש 8 מדינות בלבד בהן לא נקבע יחס רזרבה (אנגליה, קנדה, ניו זילנד, אוסטרליה, מקסיקו, שוודיה, דנמרק, נורווגיה וכן הונג קונג, שאיננה מדינה)
נכון לשנת 2015, יחסי הרזרבה בעולם נעים בין 1:1 (רזרבה מלאה) ובין 1:30. (בלבנון למשל)
בישראל, ע"פ הוראות בנק ישראל, יחס הרזרבה של הבנקים המסחריים נחלק ל-3 - 6% על פקדונות עו"ש, 3% על פקדונות עד שנה. על פקדונות מעל שנה לא קיימת בישראל חובת נזילות. להשוואה, במהלך 2008 העלתה סין את יחס הרזרבה במדינה ל-17.5%[1].
חובת הנזילות בישראל
הוראת חובת הנזילות היא אחת ההוראות הבודדות אשר מפורסמות בחוק בנק ישראל[2] (סעיף 38) אך חלות על בנק מסחרי שכן ההוראות החלות על בנק מסחרי מפורסמות בהוראות "ניהול בנקאי תקין" ולא בחוק בנק ישראל. מכאן ניתן ללמוד על חשיבותה של ההוראה מצד בנק ישראל. בישראל קיימת חובת נזילות של 6% על פיקדונות עו"ש ופיקדונות הסגורים עד שבוע. חובת נזילות של 3% מחויבת על פיקדונות של שבוע ועד שנה. בישראל אין חובת נזילות על פיקדונות בני שנה ומעלה. כמו כן בין 2011 ל 2014 התקיימה גם חובת נזילות על פעילויות בנגזרים של תושבי חוץ בת 10%. חובת נזילות זו לא הייתה חובת נזילות קלאסית אלא סנקציה אשר בנק ישראל קבע כדי להתמודד עם כניסות מאסיביות וספקולטיביות של כספים במטבע חוץ מצד משקיעי חוץ.
כדי להתמודד עם מורכבות הוראות חובת הנזילות קבע בנק ישראל כי עמידה בחובת הנזילות תחושב על בסיס חודשי. כלומר ניתנת האפשרות לבנק מסחרי לעמוד בחלק מהימים בחודש הנזילות בגירעון ובחלק אחר בעודפים כך שבממוצע יעמוד באותה חובה. אי עמידה בחובת הנזילות גוררת קנסות על הבנק המסחרי ועל נושאי משרה בכירים ונחשבת עבירה רגולטורית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אסף צימרינג, מאחורי מסך הז'רגון - על ההבדל בין יחס הרזרבה לבין יחס הלימות ההון, העין השביעית
הערות שוליים
- ^ דו"ח האינפלציה של בנק ישראל, 2008, עמ' 10
- ^ חוק בנק ישראל, התש"ע-2010, באתר הכנסת
