יחידת המלב"ח
יחידת המלב"ח (מפקדה לטיפול בחללים) היא חטיבת מילואים בצה"ל של חיל הרבנות הצבאית, שאמונה על טיפול בחללי צה"ל, החל מרגע נפילתם ועד להבאתם לקבורה. בראש החטיבה ניצב אל"ם במילואים, ותחתיו נמצאים מספר גדודים, שלכל אחד תחום פעילות אחרת. על אף שמדובר ביחידת מילואים, היא פועלת גם בימי שגרה בשעת הצורך במסגרת ענף זיהוי וקבורה (זו"ק) של חיל הרבנות הצבאית. מי שעומד כיום בראש היחידה הוא אל"ם (במיל') הרב אייל מורדוך. על מנת להביא לזיהויו המהיר של החלל, במיוחד בשעת מלחמה, יחידות המלב"ח נדרשות לבצע את פעילותן במהירות מוגברת. כל זה על מנת לצמצם מקרים בהם משפחות החללים ישמעו באמצעי התקשורת על מותו של בן משפחתם, בטרם יקבלו הודעה מסודרת מקציני הנפגעים של צה"ל. וכן כדי לאפשר את קיומן של לוויות החללים במהירות האפשרית.
היסטוריה
קודם למלחמת ששת הימים החזיקו הפיקודים השונים ביחידות קבורה פיקודיות (יק"פ), שהיו תחת פיקודו של הרב הפיקודי, והיו אמונים על כלל הליכי קבורתם. צוותים אלה כללו שלושה קצינים בשירות קבע. במקביל אליהם הפעיל מטה הרבנות הצבאית צוות קברנים מטכ"לי נוסף.
לאחר מלחמת ששת הימים: במהלך המלחמה, ובעקבות מספר הנופלים הגבוה שעמד על 779 חללים משורות הצבא, הבינו בצה"ל שאין בכוח היק"פים היכולת לעמוד באירועים בעלי חללים ורבים, וכמו כן עלתה שאלת הסמכות בסוגיית הטיפול בחללים בצה"ל. בלב השאלה עלתה סוגיית התרת העגונות, מה שמצריך מעורבות מלאה של גורמים הלכתיים בהליך הזיהוי. כחודשיים לאחר המלחמה נחקק בכנסת חוק רישום פטירת חיילים. במסגרת החוק, ניתנה הסמכות הבלעדית לקביעת מותו של חייל לידיו של הרב הראשי לצה"ל, האלוף הרב שלמה גורן, שכיהן באותם ימים כרב הצבאי הראשי, החליט בעקבות החוק לגבש נהלים להכשרת כוח אדם שיטפל בחללי צה"ל ובוידוא זיהוים.
המגויסים הראשונים למערך החדש, שרק החל להתגבש, הגיעו משורות יוצאי החברא קדישא הצבאית, וכן מעורכי דין כדוגמת עו"ד מנחם נאמן (לימים סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה) ועו"ד יעקב נאמן (לימים שר המשפטים). זמן קצר לאחר גיבוש הצוות הוחלט להפוך את המערך כולו לכוח מטכ"לי. כחלק מבניית הכוח המטכ"לי, הוקמה פלוגה ט' שמנתה 160 חיילים. מפקדו הראשון של הכוח המטכ"לי היה סרן שמואל אפל, עו"ד צעיר אשר שימש בזמן המלחמה כמפקד בית הקברות הארעי בקיבוץ בארי. סגנו של אפל היה רס"ר רפי לוי, אשר עסק בפינוי חללים מזירות מלחמה כבר במהלך מבצע קדש. ניסיונם של השניים בטיפול בחללי צה"ל עמד מאחורי ההחלטה למנותם לפקד על הפלוגה החדשה.
במקביל להקמת פלוגה ט', הוחלט למסד את מערך הזיהוי שהחל להתגבש תוך כדי המלחמה ובעיקר לאחר העברת חוק רישום פטירת חיילים. כחלק ממיסודו, שונה שמו של מערך הזיהוי למדור המטכ"לי לזיהוי חללים. מי שהופקד על ניהולו של המדור היה סא"ל (במיל') נתן הלוי, שבמהלך המלחמה שימש כמפקד צוות הקבורה המטכ"לי. תפקידו של המדור היה לרכז את כל הנתונים שנאספו על החלל ולגבש המלצת זיהוי סופית לרב הראשי לצה"ל.
מלחמת יום הכיפורים
למרות שהוכשרה לבצע סריקות לאיתור ואיסוף נתונים על חללים, לא היה לפלוגה ט' את היכולת לתת מענה להמוני החללים של מלחמת יום הכיפורים. כתוצאה מכך, חללים רבים הושארו על ידי יחידותיהם בשטחי הלחימה. תוך כדי הלחימה הקימו מספר אוגדות צוותי סריקה מאולתרים. הפלוגה עצמה לשניים, כאשר שתי מחלקות נשלחו לזירה הדרומית ושתיים נוספות נשלחו לחזק את יק"פ צפון. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוחלט, כחלק מהמסקנות מהמלחמה, לגבש צוותי סריקה שזאת תהיה מומחיותם. הצוותים הללו, שלימים יהפכו ליחידות סריקה (יס"ר), שובצו בתוך הפיקודים השונים ולעיתים אף באוגדות.
עם פרוץ המלחמה הוקמו ברחבי ישראל מספר בתי עלמין ארעיים, חלקם היו בשימוש גם במהלך מלחמת ששת הימים, ואפילו בזמן מבצע קדש: בארי ומשמר הנגב בדרום, עפולה ונהריה בצפון, וחלקות ארעיות בתוך החלקות הצבאיות בבית העלמין בקריית שאול שבתל אביב ובהר הרצל בירושלים. בכל אחד מבתי העלמין הארעיים הופעלו שתי מחלקות: מחלקת איסוף נתוני חלל ומחלקת קבורה. מחלקות איסוף הנתונים ריכזו את כל המידע שהיה קיים על החללים שהובאו לקבורה. ממצאים אלה סייעו רבות לזיהויים של החללים וקביעת גורלם של חלק מהנעדרים.
בתחילת המלחמה התקבלה ההחלטה שכל החללים יקברו קודם לכן בקבורה זמנית, אלא אם זיהויים הודאי היה חלוט כבר בשעת הקבורה הראשונית. הסיבה לכך היה הקושי הגדול בזיהויים של חלק לא מבוטל מהחללים במלחמה, וכן מצב החירום שהקשה על קיומם של לוויות סדירות בזמן הלחימה. החללים נקברו בטקס הלכתי מלא, כאשר על הקברים הזמניים לא הוצבו שמות, אלא רק מספרי חללים. כחודש לאחר המלחמה נפתחו בתי העלמין הארעיים לביקורי משפחות. תוך כשנה לאחר המלחמה הובאו כלל החללים לקבורת קבע.
בחודשים שלפני פרוץ המלחמה הוחלט בצה"ל להקים יחידה חדשה שתפקידה לנהל את חקירות זיהוי החללים. לימים תקרא יחידה זו יחידת חקירות זיהוי (יחק"ז). מי שאיישו את התפקידים ביחידה היו אנשי מילואים של הרבנות הצבאית, קצינים בעלי ניסיון ביחידות הקבורה ועורכי דין בעלי ידע רלוונטי. איוש היחידה הושלם ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה. בימי המלחמה הראשונים הסתייעה יחידת חקירות הזיהוי בניסיונם של ותיקי יחידות הקבורה מימי מבצע קדש, וכן בגורמים שונים שסופחו ליחידה, כדוגמת חוקרי מז"פ, רופאי שיניים מחיל הרפואה, אנתרופולוגים ומומחי המכון לרפואה משפטית.
לאחר המלחמה, וכאחד הלקחים ממנה, הוחלט להרחיב את מאגר הנתונים שצה"ל אוסף מכל מתגייס חדש, כך שיכלול גם טביעות אצבע. זאת במטרה להוסיף סימנים שבאמצעותם ניתן לזהות חללים, לצד DNA וצילומי שיניים. ב־1994 הוקם מאגר טביעות האצבע של צה"ל הפועל בבסיס תל השומר. לאחר המלחמה הוחלט לייצר נוהלי עבודה ברורים שעל פיהם יופעלו מעתה והלאה הליכי חילוץ החללים, איסוף הנתונים והבאתם לקבורה.
מלחמת לבנון הראשונה
במהלך מלחמת לבנון הראשונה שקלו בצה"ל לפתוח שוב בתי עלמין ארעיים לאור מספרם הרב של החללים. הרב הראשי לצה"ל באותה העת, האלוף הרב גד נבון, התנגד לכך בתוקף, ואמר שמערכת הזיהוי של הרבנות הצבאית תוכל לתת מענה, כך שניתן יהיה לזהות את הנופלים במהירות ולהביאם לקבורת קבע. התנגדותו נולדה כחלק מהליך הסקת המסקנות ממשבר האמון שנוצר בין משפחות החללים לבין צה"ל בזמן אירועי מלחמת יום הכיפורים.
מלחמת לבנון השנייה
החל מתחילת שנות האלפיים ביצע חיל הרבנות הצבאית ארגון מחדש של כל מערך זיהוי החללים, במטרה להוביל אותה לעצמאות מלאה כך שצה"ל יוכל לזהות את הנופלים מבלי להזדקק לשירותיהם של גופים אזרחיים כדוגמת המכון לרפואה משפטית. שם הפרויקט היה מרח"ב- מערך רבצ"ר חללים בחירום. במטרה לעמוד ביעד זה החל צה"ל בהליך רכש נרחב של שורה של מערכות שנועדו לאפשר לרבנות הצבאית וליחידת הזיהוי של חיל הרפואה לבצע את כל הליכי הזיהוי בעצמם. בין היתר נרכשו והושמשו בצה"ל מערכות כדוגמת מערכת AFIS שמאפשרת זיהוי באמצעות טביעות אצבע, מערכות רנטגן דיגיטליות לזיהוי באמצעות צילומי שיניים ובניית מעבדת ה־D.N.A של הרבנות הצבאית. המערך הופעל לראשונה במלחמת לבנון השנייה. ההנחיה להפעיל את מערך הזיהוי ניתנה ב-8 באוגוסט 2006 על ידי הרבצ"ר דאז תא"ל הרב ישראל וייס. מהלך ההפעלה התרחש לאחר דיון ארוך בדבר כשירותו המבצעית של המערך, ולאחר שבתחילת המלחמה הוחלט כי המערכות עדיין אינן יציבות מספיק כדי להסתמך עליהם לראשונה דווקא בזמן מלחמה.
ב-11 באוגוסט 2006, לאחר סיור במתקן החללים בבסיס צריפין, הודיע ראש אכ"א דאז כי במידה ויהיו חללים נוספים הם יועברו למתקן החללים, או בשמו הרשמי מתקן איסוף נתוני חלל (מאנ"ח). למחרת, ב־12 באוגוסט, התרחש יום האבדות הקשה ביותר במלחמה, בו נפלו 24 חללים. עוד באותו היום נפתח מתקן החללים. ראשוני החללים מאותה שבת, שהועברו בתחילה למכון לרפואה משפטית, נשלחו למתקן החללים בצריפין בעקבות הנחייתו של ראש המכון לרפואה משפטית באותם ימים, פרופ' יהודה היס.
הפיכת מערך זיהוי החללים לחטיבת המלב"ח: בשנת 2008, וכחלק מתהליכי בניית מערך זיהוי החללים ולאור המסקנות משלל מלחמות ישראל עד אותה עת, הוחלט בחיל הרבנות הצבאית להרחיב דרמטית את המערך, ולאגד אותו לחטיבה מבצעית שקיבלה את השם מלב"ח.
מבצע צוק איתן
מלחמת חרבות ברזל
ב-7 באוקטובר 2023, הגיעו חיילי המלב"ח לבסיס הרבנות הצבאית בשורה והחלו מייד בקבלת הגופות הרבות שנאספו בדרום. אנשי היס"ר המטכ"לי (יחידת סריקת חללים של המלב"ח), נעו דרומה ואספו גופות של חללים רבים. לאחר מכן ועד ימים אלו, היס"ר המטכ"לי עוסק במיון גופות מחבלים וחיפוש נעדרים ישראלים בניהם וכן בחיפוש אחר נעדרים באזור המסיבה ברעים.
במקביל, שאר יחידות המלב"ח קיבלו למחנה שורה מאות רבות של גופות וחלקי גופות. לצד המלב"ח הוקם התר"ח (תחנת איסוף חללים) אשר שימש מנהלת לזיהוי חללים אזרחים שאינם בין כוחות הביטחון. התר"ח פעל לצד המלב"ח במחנה שורה ומורכב מאשי מז"פ, משרד הדתות ומשרד הבריאות לצד אנשי רבנות צבאית. אנשי המלב"ח עסקו בזיהוי החללים מכוחות הביטחון והבאתם לקבר ישראל בתוך ימים ספורים. לאחר המתקפה וכאשר צה"ל החל בתמרון קרקעי, המלב"ח החל לעסוק בזיהוי חללים שנפלו כתוצאה מהתמרון הקרקעי ובאיתור וזיהוי נעדרים וחטופים.
גדודי המלב"ח
יחידת סריקה מטכ"לית (יס"ר מטכ"לי)
גדוד סיור שתפקידו הוא לבצע סריקות באזורי קרב בהן ידוע שיש חללים על מנת לחלצם להמשך טיפול בישראל. היחידות מיומנות לטיפול בכל מצבי החללים, החל מגופות שלמות, ואף לשרידי גופות בעקבות הפצצות או נזקים אחרים שנוצרו תוך כדי מלחמה. חיל הרבנות מפעיל גדודים מקבילים שנמצאים תחת שליטת פיקוד צפון, פיקוד דרום ופיקוד מרכז. יחידה מקבילה נוספת של חיל הרבנות הצבאית, יחידת אנו"ח, מופעלת תחת פיקוד העורף ומתמחה באזורים מוכי אסון.
נקודת מעבר חללים (נמ"ח)
יחידה האמונה על העברת החללים משדה הקרב למתקן החללים במחנה שורה, וממתקן החללים לבתי החולים השונים במידת הצורך. כמו כן, אחראית היחידה על תפעול אכסונם של החללים לקראת זיהויים והכנתם לקבורה.
מתקן איסוף נתוני חלל (מאנ"ח)
תפקידה של יחידה זו הוא לאסוף את נתוני החללים על מנת לזהותם. בין היתר מתמחה היחידה באיסוף טביעות אצבע, דגימות DNA, צילומי שיניים ודגימות נוספות. מתקן איסוף הנתונים מחובר למאגרי המידע הצה"ליים שנאספים מהחיילים בשעת גיוסם. ביחידה זו משולבים גורמי רפואה של חיל הרפואה, וכן גורמים אזרחיים במידת הצורך. מבנה המאנ"ח מכונה גם "מתקן הצבי". במתקן קיים חדר פרידה עבור המשפחות המעוניינות להיפרד מיקיריהן בטרם יובאו לקבורה.
יחידת חקירות זיהוי (יחק"ז)
יחידה האמונה על חקירות הזיהוי, שמטרתן לוודא את זהותם של החללים. החקירות מתבצעות בעזרת הנתונים שנאספו במתקן איסוף הנתונים, וכן על בסיס ממצאים וראיות שנמצאו בשטח האירוע. בסוף החקירה, היחידה מגבשת המלצה שעוברת לרב הראשי לצה"ל לחתימה, ובה מוחלטת זהותו של החלל.
ביצוע לוויות קבע (בל"ק)
יחידה זו אחראית על ביצוע הלוויות בפועל, וכמו כן היא אמונה על תפעולן של הפרידות והאזכרות בסוף ימי השבעה וסוף ימי "השלושים", חודש האבל הראשון על המת. תחת יחידה זו פועלים נהגי הלוויות של צה"ל, החזנים הצבאיים והקברנים, שאחראים על ביצוע טקסי הקבורה האזכרות, ממתקן החללים, שם החלל מוכן לקבורה, ועד לבתי העלמין הצבאיים.
לקריאה נוספת
- שמעון פרצ'יק, "זיהוי החללים בצבא הגנה לישראל", המעין, גיליון 247, תשרי תשפ"ד, עמ' 187-223.[1]
הערות שוליים
- ^ אל"מ (מיל.) שמעון פרצ'יק (שפר), זיהוי החללים בצבא הגנה לישראל, המעין באתר "מכון שלמה אומן"
