יוסף עוזיאל

יוסף פנחס עוזיאל

תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

יוסף בן פנחס עוזיאל (31 במאי 1888, סלוניקי – 21 בפברואר 1968, תל אביב) היה עיתונאי ציוני וסופר יהודי.

קורות חיים

יוסף בן פנחס עוזיאל נולד בשנת 1888 בסלוניקי שתחת שלטון האימפריה העות'מאנית. מצד אמו היה נצר למשפחת רבנים מפורסמים, משפחת ארדיטי. התחנך בבית הספר היסודי "תלמוד תורה קטן" בשכונת קאלאמריה, ואחר-כך למד בבית הספר האיטלקי, שבו רכש את השכלתו הכללית הרחבה.

בהתבגרותו נפגש עם המנהיג הציוני דוד פלורנטין. הלה, שהיה לרבו לעניין הציוני והשפיע על דרכו הספרותית והעיתונאית, צירפו למערכת העיתון בלדינו "איל אב'יניר" ("El Avenir"; 'העתיד'), עיתון ציוני שנמנה עם העיתונים היהודיים החשובים והנפוצים בסלוניקי. עוזיאל פרסם בו מאמרים, רשימות וסיפורים קצרים, בעיקר בנושאי חגים, ועליהם חתם בשם העט "נער עברי". כן פרסם רומן בהמשכים מחיי יהודי איטליה בשם "לה פרינג'יפיסה אינקארסיליאדה" ('הנסיכה הכלואה') ותרגם ללאדינו ב-1914 את הרומן של בנימין זאב הרצל "אלטנוילנד", והוציאו לאור כספר ("בייז'ה-נואיב'ה טיירה"). הרומן של הרצל היה מהיצירות הראשונות שתורגמו ללאדינו,^{[דרושה הבהרה]} ופרסומו שיקף את התגברות ההתעניינות ברעיון הציוני בקהילה. הוא כתב בשבועונים הציוניים "לה טריבונה ליבירה" ו"רב'יסטה פופולארה", ובמשך זמן קצר ערך את ביטאון הפדרציה הציונית "לה איספיראנסה" ('התקווה'). העיתונות הייתה עבורו כלי להפצת הציונות ובמה לוויכוחים עם מתנגדיה.

ביחד עם פלורנטין הקים עוזיאל כמה אגודות ציוניות, כשהבולטת ביניהן הייתה אגודת בני ציון, שאספה לחיקה תומכים רבים שתרמו גם בכספם לטובת העשייה הציונית ואף הקימה סניפים נוספים ברחבי יוון.

בשנת 1920 עלה עוזיאל לארץ ישראל, והגשים בכך את הרעיון הציוני שעליו חלם, דיבר ואותו הפיץ בקרב יהודי סלוניקי, שכן הוא האמין שמקומו של היהודי הוא במולדת, ארץ ישראל. לפרנסתו פתח בית מסחר לחומרי בניין בתל אביב, ועם זאת המשיך בארץ בפעילותו הציבורית והעיתונאית. הוא שלח מאמרים לעיתונות היהודית בסלוניקי על אודות המתרחש בארץ, במטרה לשכנע את קוראיו לעלות לארץ ישראל.

שישה כותבים בלטו בניסיונותיהם להשפיע על עליית יהודי סלוניקי לארץ מעל דפי 'איל מכביאו': רקנטי, 'חובב ציון', עוזיאל, פלורנטין, סימן טוב יקואל וחיים לוי.^{[דרושה הבהרה]} כל אחד בדרכו סָקר, התריע, דרש בלהט, שכנע, השיב על טענות והפנה את כל מרצו לכתיבה אוהדת בדבר עלייה לארץ ישראל.

בכרך של 1922 התפרסם מכתבו של עוזיאל, שעלה זה לא כבר לארץ ישראל: ”העבודה החשובה ביותר היא העבודה אשר אתם יכולים לעשות ישירות. רוצה לומר: לעלות, לגרום לאחרים לעלות... במקום לבקש תרומות מאנשים”. קריאה זו באה, כפי הנראה, בעקבות המצב החברתי, הדמוגרפי והדתי המעורער של היהודים באותה עת בסלוניקי – בעקבות מלחמת יוון–טורקיה (1919–1922).

ב-1929 פרסם את ספרו "המגדל הלבן". באותה שנה התמנה למזכיר הרבנות הראשית בתל אביב, ושימש בתפקיד זה עד צאתו לגמלאות.

בספטמבר 1931 הקים יחד עם שישה נוספים את הסתדרות עולי סלוניקי (שלימים נקראה "התאחדות עולי יוון") ושימש כיושב הראש שלה. הארגון שתי מטרות הציב לעצמו: ביסוסם של עולי סלוניקי, וקידום עליה מאורגנת מסלוניקי לארץ ישראל. ארגון זה הוליד מאוחר יותר את ארגון לשדה בראשות יוסף עוזיאל וליאון רקנאטי, ומטרתו הייתה סיוע באיסוף כספים לטובת התיישבות ארגון קופינאס.

כשפרש יוסף עוזיאל לגמלאות, ב-1953, המשיך בפעילות ספרותית: אז פרסם את ספריו: "בציר אביעזר" ו"שלשלת הזהב", שבהם סיפורים בסגנון תנ"כי המיועדים לנוער, מתוך מגמה לקרב את מאורעות התנ"ך ללב התלמיד ואף ללב הקורא המבוגר. הוא פרסם גם את הרומן "ז'אק פריירה", העוסק בתולדותיה של משפחת בנקאים יהודית מסלוניקי. כמו כן הקדיש את מיטב זמנו ל"מכון לחקר יהדות סלוניקי", שכיהן כיושב ראש שלו, ואף השתתף בעריכת הספר "סלוניקי עיר ואם בישראל", המקים יד ומצבה לעירו, שיהודיה נספו בשואה.

יוסף עוזיאל נפטר בראשית שנת 1968, בסמוך למלאת לו 80. נקבר לצד אשתו יפה (1895–1964) בבית העלמין נחלת יצחק.

הספר "המגדל הלבן"

הספר המגדל הלבן: רשמים, זכרונות וספורים מחיי עיר עברית בגולה הוא ראשיתה של יצירה עברית-תיעודית על אודות עולמם של היהודים-הספרדים דוברי לדינו מסלוניקי. היה סנונית ראשונה של יצירה ספרותית-תיעודית בשפה העברית – יצירה המבקשת לתעד את הווי חייהם של יהודי סלוניקי. עוזיאל היה לחלוץ המספרים בעברית שהעמיד במרכז יצירתו קהילה מקהילות היהודים-הספרדים דוברי הלדינו, וניתן לומר כי לפניו לא נכתב, אף לא ספר אחד, על חיי קהילה יהודית-ספרדית כלשהי, גם לא על סלוניקי.

בספר הביא עוזיאל רשמים, זיכרונות וסיפורים המציירים תמונת חיים של עיר ואם בישראל – סלוניקי. שמו של הספר קרוי על שמו של המגדל הלבן בסלוניקי (לה טור בלאנש) - מגדל עגול בנמל סלוניקי וסמל העיר, שצילומו מופיע גם על עטיפת הספר.

לספר פרולוג ושלושה חלקים: בפרולוג מובאים התרשמויותיו של אלכסנדר קיילנד, סופר נורווגי, ששהה ימים אחדים בשנת 1890 בסלוניקי ופרסם את רשמי נסיעתו בעיתון "אפטנפוסט". הוא מלא התפעלות מהקהילה היהודית ומביע את הערכתו הרבה בראותו את התנהגותם ועבודתם של היהודים.

בחלק הראשון של הספר – רשמי מסע – מוצגת התכתבות בין גוסטב ויבורג, הנוסע הדני ממוצא יהודי, לידידו אלברט ורמונד בשנת 1900, שבה מספר העיתונאי על נסיעתו לסלוניקי, על רשמיו מקהילת סלוניקי ועל ייחודה לעומת קהילות אחרות. אנו עדים לחוויה הנפשית שהוא חווה, המזכירה לו את היותו יהודי וגורמת לו להיות גאה ביהדותו. סלוניקי היהודית עושה עליו רושם חזק, והוא מדגיש כיצד קיבוץ מרוכז של יהודים מטביע את חותמו על העיר כולה, והוא מציין את ההשפעה הרבה של יהודי סלוניקי על כל חיי עירם. בעיקר, הוא מתאר את הווי חייהם של היהודים, ומדגיש את תכונות המשפחות המאחדות בקרבן: צביון יהודי ודרך ארץ, מוסריות, מעשיות ושאיפות רוחניות, עדינות ויושר טבעי, כבוד עצמי, לפעמים מופרז, וביחד עם זה גם פשטות הטבע, כובד ראש, ומעל הכול לב רך ורחמן ומזג נוח. בפרט השתמרה בהן מסורת שלמה של נימוסים יפים, וביניהם הבולטים ביותר – הסדר והניקיון, והמעלה אשר יותר מכל מציינת את היהודים האלה ונותנת זיו לחיי המשפחה בסלוניקי זאת היא הצניעות. המכתב האחרון והיחידי נשלח מאלברט ורמונד אל גוסטב ויבורג, ובו הוא מציין את העניין הרב שגילה במכתבי חברו. כמו כן הוא כותב במכתב על החלום של מדינה יהודית בארץ ישראל.

בחלק השני של הספר – זיכרונות – תיאור אישים מהקהילה היהודית, שבלטו בהתנהגותם, באהבת האדם שבהם ובתרומתם למען רווחת יהודי סלוניקי שהתבטאה בעזרה לנצרכים, בהקלה במיסים, בהקמת בית-חולים ועוד. בזכות תכונותיהם הנאצלות ומעשיהם הפכו למושא הערצה על בני הקהילה. בחלק זה יש גם תיאור דמויותיהם של גויים שכונו בפי יהודי סלוניקי "חסידי אומות העולם" שראויים, לדעת יוסף עוזיאל, למצבת זיכרון.

בחלק השלישי של הספר – סיפורים – שמונה במספר, מפרי עטו של יוסף בן פנחס עוזיאל. שלושה מהסיפורים הופיעו כבר בשנת 1906 בעיתון הלדינו הסלוניקאי "איל אב'יניר" בחתימת "נער עברי", כינויו הספרותי של המחבר בימי נעוריו. כותרתם בעברית, לאחר שעובדו ותורגמו על ידי יוסף עוזיאל היא "מגילת הפלא", האפרסק" ו"על יד הגשר". נושאיהם של הסיפורים הם חגי ישראל או ענייני חברה שהעסיקו את החברה היהודית בסלוניקי באותה תקופה. הגיבורים מתלבטים בין ה"עולם הישן" לעולם המשתנה מול עיניהם, ופרסומם של שלושת הסיפורים: "מגילת הפלא", "האפרסק – סיפור לט"ו בשבט" ו"על יד הגשר" בעיתון הציוני "איל אב'יניר" מבליטה את השקפת העולם של עורך העיתון והכותבים בו שראו לנכון, ואולי גם לחיוני, להקדיש מקום לקירוב המסורת היהודית אל הקוראים, כסכר מפני פיתויי ההתמערבות המובילה להתנתקות ממסורת זו ולהתבטלות מפני ה"עולם החדש".

בחמשת הסיפורים הנוספים: "ל"ו הצדיקים", שלושה דורות", "מתנתו של 'סינייור דה-אליהו'", "ערב-כיפור" ו"לבבות" מתעד המחבר את החיים של יהודי סלוניקי. וגם מתוכם עולה נשמתה של קהילה מפוארת, שטיפחה את מסורת ישראל וטוהר המשפחה. את כל היופי, התמימות והכנות המאפיינים את יהודי סלוניקי, השכיל המספר להעלות בפשטות, בחן רב ובעניין. בין הנושאים; הכמיהה לעלייה לארץ-ישראל, והכאב על מצבה של עיר הקודש ועל גורל תושביה היהודים יחד עם התחושה שהגאולה קרובה. דור הזקנים החולמים אוחד עם דור התקווה הרץ לקראת העתיד. נושא נוסף שבא לידי ביטוי הוא יחסי אנוש; תחושת אחדות, אהבת הבריות, היכולת להבין את מצוקתו של הזולת ולהושיט לו יד בעת צרה. בעיצוב הדמויות בולטת האמונה התמימה בבורא העולם, והשילוב במילים, בביטויים ובמטבעות לשון בשפת הלדינו מוסיפים צבע לשוני ונעימה מיוחדת המקרבים את הקורא למתואר. כמו כן, משקפים הסיפורים את עולמו של יוסף עוזיאל השומר על מסורת ישראל. הציוני המשכיל הרואה בכתיבתו שליחות חברתית: הנצחת אורחותיה, הווייתה וייחודה של קהילת סלוניקי שברובה ככולה נכחדה בשואה.

יוסף עוזיאל כתב את הספר כשעדיין חיו בסלוניקי למעלה מחמש רבבות יהודים. ייתכן, שחש שהנה מתחיל תהליך שיוליך, אם לא לחיסולה של הקהילה, לירידת מעמדה והשפעתה, אף כי איש לא יכול היה להעלות על הדעת שהקץ יהיה כל כך מהיר, טרגי ומחריד כפי שהיה. בוודאי לא עלה על דעתו של יוסף עוזיאל, שכמה שנים לאחר הוצאת הספר לאור הוא יהיה מצבה לזכר הקהילה. קהילת סלוניקי, על יהודיה הגאים, נכחדה בשואה. יוסף עוזיאל ניבא, אף כי לא ידע את אשר ניבא. הסיפורים השונים מלמדים על מה שראה הכותב כמייצג את המורשת הסלוניקאית שרצה לתעד ולהנציח בספר זה.

הרומן "ז'אק פריירה"

ברומן ז'אק פריירה מתאר הכותב את פרשת חייה של משפחה סלוניקאית עשירה בשלהי המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים, אשר אירע סכסוך בין ענפיה. גיבור הרומן הוא ז'אק פריירה, בחור צעיר בעל מזג סוער שנדד מקושטא לדרום אמריקה תוך שניתק בהדרגה את קשריו עם משפחתו שנשארה בקושטא. הרומן נפתח בהגיעו לסלוניקי, עיר הולדתו, כדי לברר מה עלה בגורלו של מגרש שהיה שייך לאביו.

סלוניקי היא מקום ההתרחשות של הרומן ז'אק פריירה – יצירתו הספרותית של יוסף בן פנחס עוזיאל, ומשתקפים בה מאפיינים של החברה היהודית בעיר זו. כמו כן, באים לידי ביטוי תהליכים חברתיים ושינויים שעברו על החברה בסלוניקי ובמקומות נוספים במרחב הבלקן במהלך הרומן.

אמנם יוסף עוזיאל בפנייתו אל הקורא מציין, שהרומן בא לתאר דרמה אנושית ולא יהודית בלבד. אבל אנו רואים בצירוף הרקע שבו מתפתחת העלילה הסובבת סביב היחסים במשפחה סלוניקאית טיפוסית מהשדרות הגבוהות, ואורח החיים של בניה כטיפוסיים לבני קהילה זו בראשית המאה העשרים. מדפי הספר מבצבצת גם האווירה המיוחדת של קהילת סלוניקי, שורשיותה והמשך הדורות שבה. בשיחה בין הסב וז'אק פריירה בא לידי ביטוי יחסו של הסב לבנקאות ולאורח החיים החדש של צאצאיו.

כמו כן, עדים אנו להיחשפות של יהודי הבלקן לשאלות הלאומיות והכלליות שעלו על סדר היום היהודי; התעוררות הסוציאליזם, התעוררות הציונות ופרשת דרייפוס. עניינים אלה זכו לתגובות ולהתייחסויות בעיתונות ובתיאטרון בקהילות היהודיות בבלקן, והן באות לידי ביטוי בתיאור קורותיו של ז'אק פריירה, גיבור הרומן.

ברומן משתקף גם הפער בין הדורות: הדור הישן, המסורתי, לעומת הדור החדש העשיר יותר, המתגאה בגינוני המערב והמתרחק מהמסורת ומהלבוש המסורתי. מובא תיאור מפי המספר על לבושו של סבא רבא בבגדים המסורתיים:

הוא לבש "אנטארי" צהבהב מרוצע פסים שחורים, ועליו "ג'ובה" כחולה דקה כמנהג הזקנים השאלוניקאים מהדור העבר. על ראשו חבש מעין כמתה לבנה, שמתחתה נראו שערות לבנות [...] למרות היותו כפוף ושוקע בכורסא, קל היה לראות שהוא אדם גבה-קומה.

— ז'אק פריירה, עמ' 104

בתיאור הבגד המסורתי שלבשו יהודי סלוניקי בעבר, ושנזנח לטובת הבגדים האירופאיים יחד עם השינויים האחרים שהתרחשו בעקבות ההתמערבות, מצליח המספר לבטא את אהדתו ואפילו כמיהתו אל הישן והמסורתי המייצג והמייחד את יהודי סלוניקי. יש בקטע זה גם התייחסות לשינוי הפיזי שחל בבני פריירה בעקבות השינויים באורח החיים.

לאורך הרומן כולו משתקפים השינויים שעברו הקהילות היהודיות בבלקן עם ההיפתחות למערב, אשר האיצה את תהליכי החילון, יצרה פער בין הדורות ועוררה חשש מהתרחקות מהיהדות ומהתבוללות. ישנה ביקורת על ההתמערבות ולעג כלפי המתמערבים. ברומן מובא יחסו השלילי של הסב אל המתמערבים:

"דע לך כי לא אסבול שפנינה יקרה זו [הכוונה לנכדתו] תיפול לידי "פראנקיטו".

— ז'אק פריירה, עמ' 195

גם שמותיהם של הגיבורים ממחישים את הנטייה לתרבות המערב: לדור ההורים שמות עבריים כמו דוד, אליהו ושלמה, ואילו לדור הצעיר שמות אירופיים כמו סטלה, ז'אנה, מוריס וז'אק. אנו רואים שהגיבורים ברומן מתלבטים בין "העולם הישן" לעולם המשתנה מול עיניהם.

הנצחה

על שמו של יוסף בן פנחס עוזיאל נקראה גינה עירונית ברחוב טולדנו, בשכונת בבלי שבתל אביב.

המרכז לחקר הלדינו ע"ש נעימה ויהושע סלטי נתמך על ידי קרן על שם יוסף בן פנחס עוזיאל למלגות, מיסוד המכון לחקר יהדות שאלוניקי בתל אביב.

מקורות

• דבורה רוט, העיצוב הספרותי של תרבות הלאדינו ועולמה בפרוזה העברית העכשווית, תוכן עניינים ופרק על יוסף בן פנחס עוזיאל

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של יוסף עוזיאל, בקטלוג הספרייה הלאומית
• דוד תדהר (עורך), "יוסף עוזיאל", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 882

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27623687יוסף עוזיאל