יוסף זליקוביץ'
יוסף זליקוביץ' (ביידיש: iusf zelikovitsh; באנגלית: Yosef Zalkowitz; קונסטנטינוב 1897 - 1944 , אושוויץ'), סופר ועיתונאי פולני יהודי, מחברי צוות ארכיון מחברי הכרוניקה היומית של גטו לודז'.
תולדות חייו
זלקוביץ נולד בקונסטנטינוב שליד לודז' למשפחה חסידית אמידה. ב-1929 זליקוביץ' הצטרף לסניף "יווא" (המכון המדעי היהודי) ושימש כחבר ההנהלה. בחורף 1940, נכנס יחד עם משפחתו לגטו לודז', שם עסק בפעילותו התרבותית והספרותית. זליקוביץ' היה מחברי צוות ארכיון הגטו וממחברי הכרוניקה היומית של גטו לודז'. כשהיה בן 18 הוסמך זלקוביץ' לרבנות ועסק בהוראה. מאמצע שנות ה-20 החל לפרסם סיפורים ומאמרים שעסקו בפולקלור יהודי ובהיסטוריה היהודית, וכן חיבר יומן על שגרת החיים הכואבת בגטו לודז' שנקרא "בימים הנוראים ההם".
כמו כן, כתב יומן אישי שנקרא " בימים הנוראים ההם" ושחלקו הגדול שרד לאחר השואה. ביומן זה תיאר את שגרת החיים הכואבת בגטו לודז' ואת הגזרות קשות מאוד שנגזרו על תושביו.
יוסף זלקוביץ השתתף בחוג של סופרים ומשוררים יהודים, דבר שהיה לא חוקי , יחד עם מרים אולינובר ,ישעיהו שפיגל המשורר ש"ב שייביץ, המשוררת והסופרת חוה רוזנפרב, המשוררת והסופרת רבקה קוויאטקובסקי ואחרים. החוג המשיך בפעילותו בבית של מרים אולינובר שברח' רמברנדט 13 בכל שנות קיום הגטו, עד להשמדה הסופית בשנת 1944.[1]
בגטו לודז'
גטו לודז' היה אחד מן הגטאות הגדולים והקשים בפולין, כמות הנפטרים בגטו הייתה עלתה ל-70-80 אנשים ביום, בגלל הרעב והעבדה הקשה. זה היה הגטו השני שהוקם, לאחר גטו פיוטרקוב, והאחרון שחוסל ב-1944. הוא נכלל בשטח שסופח לגרמניה והיה קרוב למחנה ההשמדה חלמנו, בעיר לודז', גרו 672,000 מתוכם כ-233,000 יהודים ולמעלה מ-60,000 גרמנים.
הגירושים התחילו עקב הצפיפות בגטו שהייתה משמעותית, והחמירה כש-40,000 אנשים מגרמניה, לוקסמבורג, צ'כיה הכבושה בעיקר ממטרזינשטט הושבו מחדש בגטו לודז'. ב-20 בדצמבר 1941 הודיע רומקובסקי, שהיה ראש היודנראט בגטו לודז', כי 20,000 יהודים יגורשו מהגטו ויבחרו על ידי היודנראט מבין האנשים שסירבו לעבוד, פושעים, וכו'. ועדת הפינוי הוקמה כדי למקד את בחירת המגורשים. המגורשים נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה חלמנו. ב-15 במאי 1942 עוד כ-55,000 אנשים נוספים גורשו מלודז'.
עד ספטמבר 1942 יהודי לודז' הבינו כי "גירוש" פירושו השמדה ומוות, לאחר שראו שרכושם של המגורשים הוחזר לגטו לעיבוד מחדש, יהודי לודז' היו עדים לפשיטה הגרמנית על בית החולים לילדים, שבה כל החולים נלכדו, הוכנסו למשאיות ולא נראו שוב. אנשים החלו לחשוד בגורלם של חבריהם שגורשו. פקודה גרמנית חדשה דרשה כי 20,000 ילדים יהודים יימסרו לגירוש. הייתה מהומה קשה בגטו, המצב היה קשה מתמיד. היהודים התנגדו לעבודה של ועדת פינוי של רומקובסקי.[2]
על רקע זה, כתב יוסף זלקוביץ ב-4 בספטמבר 1942: "נמצאו בגטו אנשים שנכפהגלנץעליהם או שנטלו על עצמם מרצונם הטוב את התפקיד של הסנהדרין הגדולה לדון בדיני נפשות. הורכבה ועדה שמשתתפים בה האדונים יעקובסון, בלמר, רוזנבלט, נפתלין וגרינברג, והם ינהלו את השילוח של 20,000 זקנים וילדים. הם יהיו אלה שיוטל עליהם לכרות איברים חיים מן הגוף ולחצות משפחות יהודיות."[3]
יוסף זלקוביץ השתתף באחת הקבוצות של מאזינים לרדיו, פעילות שהייתה מסוכנת ובלתי חוקית, בה נהגו לקלוט בסתר את השידורים ולהפיצם בחוגים שונים. הוא סיפר שהאזנה לרדיו היתה מסוכנת ביותר, אך בגטו שהיה סגור ומנותק מהעולם שבחוץ, זה היה קשרו היחיד עם העולם שבחוץ ותרם רבות למורל הציבור בגטו. ב-7 ביוני 1944, יוסף זלקוביץ נתפס על ידי קבוצת הגסטפו , נעצר ונרצח יחד עם חברי קבוצתו.[3]
קטעים מתוך יומנו "בימים הנוראים ההם"
ביומנו, זלקוביץ סיפר על החיים הקשים של הילדים העובדים בגטו: "שכרם מגיע לעשרה פניג לשעה… קטן מדי וחסר ערך הזה אילו העבודה קשה מדי בשבילם…[3] הוא הוסיף על מצבם הקשה של האנשים המבוגרים שעבדו במקום כעובדים לא מקצועיים: ".. סביב שולחנות ארוכים יושבים על פי רוב האנשים שהיו, זקנים וזקנות וסתם אנשים שנראים כמו מודעות אבל… רועדות הידיים… הסכין החד פוגע באצבעות… הזקן ממשיך… ולקבל את מעט המזון ולהמשיך כמה זמן שניתן …"[4]
כישרונו הספרותי ויכולתו להעביר זאת בלשון עשירה את אשר רואות עיניו ברחובות הגטו לצד רגישותו החברתית מגלים לנו את המתרחש בגטו, דרך עיניו של זלקוביץ: ״ הרגילי את עיניך שבגטו אין די להביט ולראות! בגטו חייבים לחדד את המבט, בגטו חייבים לחדור עמוק! בגטו חייבות העיניים, כפי שנוהגים לומר לקרוא בין השיטין…״.[4]
הערות שוליים
33339365יוסף זליקוביץ'