יוז'ף פצ'י
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. יוז'ף פצ'י (במקור גולדברגר, בהונגרית: Pécsi József; בודפשט, 1 באפריל 1889[1] – בודפשט, 7 באוקטובר 1956) היה צלם, יהודי-הונגרי מומחה טכני לכתיבה בתחום הצילום ומורה בתחום. יוז'ף פצ'י היה באדם אחד צלם, צלם אמן מוכתר ב"זר זהב", סופר, מורה מומחה ואספן אמנות – והוא היה הטוב בכולם. מה שנגע בו הפך לזהב בידיו.
לימודיו
הוא גדל והתגבש בסגנון הצילום שהתפתח סביב תחילת המאה ה-20. זהו הפיקטוריאליזם: תמונות ציוריות ורכות, תהליכים אצילים, קווי מתאר רכים. בגיל צעיר למד את מסתרי מקצוע הצילום באקדמיה לצילום במינכן. לראשונה הבחינו בו בחו"ל בשנת 1911, כאשר סיים את לימודיו בהצטיינות באקדמיה לצילום וקיבל את מדליית הצילום המקצועי הגרמני הגבוה ביותר, את מדליית דירקופ. מכאן ואילך הגיעו לכתובת שלו הכרות ופרסים יוקרתיים יותר.
ביוגרפיה
בשנות ה-20 של המאה ה-20 הצילום הנופי הלך ודעך ונראה שנשחק. גם פצ'י היה חבר בקבוצה שתירגלה סגנון חדש לגמרי ורצתה "לאקלם" אותו. זה היה האוונגרד. פצ'י היה חבר פעיל בקבוצה זו, ייסד ועיצב את טרנד הסגנון הזה. בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20 הפך לצלם פורטרטים מפורסם ומבוקש וכן לדמות מכוננת בחיי הציבור.
בשנת 1913 ייסד את תוכנית הצילום הממלכתית והרשמית הראשונה ואת החינוך המשני של בית הספר לציור תעשייתי בבודפשט. כיום זהו בית הספר הגבוה לאמנויות יפות, שנוסד על ידי מריה תרזה וממוקם ברחוב פאל טרק. זהו בית ספר מוכוון לאמנות עם עבר מפואר. בשנות העשרים של המאה ה-20, פצ'י נדחה מההוראה בבית הספר, אך לאחר מכן נזכרו בו בשנות ה-40 של המאה ה-20. במהלך עבודתו החל גם בצילום פרסומת, הוא פישט את הנושא עד מאוד, עד שנותר רק אובייקט הפרסומת. התמונות האלה היו מאוד חדות תמיד וקלות לקריאה במהירות. אובייקט הצילום עצמו הופיע בתמונה, החזותיות ומה שהיה לומר היה חשוב מאוד להניע את הלקוח לבחור מבין המוצרים הרבים. הוא עסק במספר ז'אנרים, למשל: פרסומות, פורטרטים (מפורסמים), טבע דומם, נופים (בסגנון אוונגרדי, שתכונותיו העיקריות הן: חדות כתער, חומריות, קומפוזיציות של אור וצל).
ספרו אמנות הצלום פורסם במהדורת כתב העת "האור" בשנת 1916 ופורסם גם בשתי מהדורות נוספות. ספר הפרסום שלו Photo und Publizität יצא לאור בשנת 1930.
בשל יהדותו הוא נאלץ להסתתר במהלך מלחמת העולם השנייה והצליח לשרוד את השואה. אחרי שנת 1945 לא מצא את מקומו במשטר החדש. הוא התרושש לחלוטין. בשנות ה-50 של המאה ה-20 נאלץ לעסוק בצילום תמונות לתעודות זהות של עובדי משרד הפנים (ושל כוחות הביטחון שהשתייכו אליו). הוא נפטר בשנת 1956 ממחלה.
חידושיו
הוא דיבר היטב בשפות רבות, היה בעל השכלה רבה, וייצג את תפיסת העולם הבורגנית (משפחה טובה, אורח חיים טוב). הצמא שלו לידע היה לאין שיעור, הוא ספג הכל, הוא התעניין בהכל. הוא פיתח תהליך אצילי משלו, זה היה PEJO. תהליך אצילי להדפסה ה-19 המיוחד. ברוח סגנון הצילום החדש, הוא עשה תמונות נהדרות, וטיפח את כל התהליכים האציליים כאמן. הם מפורסמים בזכות צילומי הדיוקנאות שלו של אנשים מפורסמים: בלה בארטוק, הסופר ומשורר לאיוש קשאק, דז'ה קוסטולאני, הצייר יוז'ף אגרי, הצ'לן פבלו קזאלס, רקדנית הבלט אנה פבלובה, הכוריאוגרף ורקדן ואצלב ניז'ינסקי. הוא נקרא גם לצלם את המדינאי הקומוניסטי היהודי-הונגרי, רודן הונגריה בין השנים 1945 לבין 1956 מתיאש ראקושי בן ה-60. עבודותיו פורסמו על ידי ה"דויטשה קונסט" (Deutsche Kunst) ו"הסטודיו האנגלי".
הוא היה גם מומחה אנין טעם מוכר מאוד של חפצי אמנות. נסע למקומות רבים ואסף רהיטים, ציורים וטקסטיל צרפתיים מהמאה ה-18 במומחיות אמיתית. הוא גם החזיק בשני נבלים עתיקים (נבל הולצמן), האחד הפך רכוש המוזיאון לאמנות שימושית והשני של המוזיאון להיסטוריה של המוזיקה של האקדמיה ההונגרית למדעים.
משפחתו
אביו היה שמואל גולדברגר, רואה חשבון יליד פץ', ואמו תרז שומאכר. ב-2 בנובמבר 1929, בבודפשט, ברובע 5, התחתן עם בתם של מארטון באלאז' ושל שרולטה גולדשטיין, עם האמנית היישומית רוזה רוז'ה.[2] אשתו, רוזיקה, תמיד הייתה לצידו, וכדי להמשיך את עבודות בעלה, ייסדה את מלגת הצילום יוז'ף פצ'י, הניתנת לכישרונות צעירים מדי שנה. פצ'י הובא למנוחת עולמים בבית הקברות היהודי ברחוב קוזמה בבודפשט.
לקריאה נוספת
- חייו של יוז'ף פצ'י (בהונגרית)
- ביוגרפיה של יוז'ף פצ'י (באנגלית)
- יוז'ף פצ'י, באתר moma (באנגלית)
- יוז'ף פצ'י, באתר artnet
- יוז'ף פצ'י, באתר Budapest Poster Galery (באנגלית)
- József Pécsi Photography Scholarship
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
34488825יוז'ף פצ'י