יבחושים אדומים
| משנה | משנה, מסכת מקואות, פרק ו' |
|---|---|
| ברייתא | תוספתא ידיים ב' |
| תלמוד בבלי | מסכת זבחים, דף כ"ב , מסכת חולין, דף ס"ז , מסכת נדה, דף כ"א |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"ח, סעיף ה' |
יבחושים אדומים הוא סוג של זחל בעל גוון אדמדם, שהוזכר בהלכה כמין חרק החי במקווי מים, ונחשב כמים לגבי חלק מהלכות טומאה וטהרה.
טבילה ונטילת ידיים
בתלמוד מובא כי היבחושים האדומים הם שרצים שנבראים מן המים, וכלשון חז"ל[1] "שתחילת ברייתו מן המים", ולכן הם מוגדרים בהגדרות הלכתיות מסויימות כמים כמעט לכל דבר וענין. במסכת זבחים[2] מובא כי ניתן אף ליצור מקווה שלם שיהיה מורכב רק מגופם של היבחושים, ולטבול בו כפי שטובלים במים.
יש מפרשים שהכוונה היא באופן שריסקם עד שנעשו מים[3], ויש מתירין לטבול במקווה כזה אפילו בלא ריסוק[4]. בשולחן ערוך הרב[5] פוסק כי בשעת הדחק יש לסמוך להקל ולטבול גם אם לא ריסקם, במקרה שחיוב הטבילה הוא מדרבנן. לעומת זאת החזון איש[6] מכריע בהחלט כפי הדיעה הראשונה שלא ניתן לייחס ליבחושים אדומים דין מקווה אם לא נתרסקו, בנמקו שהתורה קוראת ל"טבילה" בשם רחיצה, ורחיצה היא בחומר נוזלי בלבד.
לעומת זאת לענין נטילת ידיים קיימת הסכמה בין המפרשים, כי רק אם ריסק את היבחושין עד שנהפכו לחומר נוזלי כעין מים, ניתן לצאת בהם ידי חובת נטילת ידיים[7].
כשרותם
אף לענין איסור אכילת שרצים קובעת הגמרא[8] כי אם היבחושים מעורבים במים שבהם נוצרו ועדיין לא פירשו מהמים, הם מותרים לשתייה כיון שהם מוגדרים כמים. יבחושים אלו לא מכונים בלשון הגמרא "יבחושים אדומים" ולא ברור אם מדובר באותם יבחושים[9].
בהלכות טומאה וטהרה
אף שלעניין טבילה ונטילת ידיים היבחושים נחשבים כמים, לענין הכשר לקבל טומאה קובע רבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק[10] שאין להם דין משקה, משום ששבעת המשקים נחשבים כמשקה רק כאשר הם במצב נוזל[11] ולא כאשר הם קרושים.
באופן דומה נחלקו רבי שמעון בן גמליאל וחכמים במסכת מקוואות[12] אודות חור שמחבר בין שני מקוואות שעל פי ההלכה עליו להיות לפחות בגודל של שפופרת הנוד, וקיימים יבחושים אדומים באותם חור. רשב"ג סובר כי גופם של היבחושים אינו ממעט מגודל החור מכיון שדינם כמים, וחכמים סוברים שגם היבחושים חוצצים בין מקווה למקווה, אם עומדים בחור שבין שניהם. בעלי התוספות מסבירים, כי אין די בהיותם של היבחושים חלק מגוף המים, שכן כל דבר שהוא גוש, גם אם הוא מים סותר את המעבר והחיבור של שני המקוואות זה לזה, באותו גודל של שפופרת הנוד[13].
כך גם מסביר רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק[10] את מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים לענין חציצה בנטילת ידיים, אודות קביעתו של רשב"ג "כל שהוא מבריית המים טהור"[14]. לדבריו, שיטת הר"ש בפירוש דברי המשנה היא, כי למרות שהיבחושים נחשבים כמים לכל דבר, אין בעובדה זאת להאפיל על המציאות שהם חוצצים בין ידו של האדם לבין המים. הוא מסביר שגם מים היו נחשבים כחציצה אם היו גושיים, וממילא אין בהיות דין היבחושים כמים כדי למנוע את היותם חציצה. לעומת זאת לפי פירוש הרמב"ם המחלוקת בין רשב"ג לחכמים היא שאלה כללית לגבי דין נטילת ידיים - אם ניתן ליטול ידיים ביבחושים אלו[15]. לעומת זאת החזון איש[16] מסביר את דעת הרמב"ם בכך שגם אם דין היבחושים כמים, אין זה אלא לענין שלא יהיו חציצה, אבל בוודאי שגם לפי דעת הרמב"ם אי אפשר ליטול את הידיים ביבחושים אם לא ריסקם.
בהלכות נדה
במסכת נדה קובעת המשנה כי אם יצאו מגופה של האשה חתיכות דם יבישות הנראות כעין יבחושים אדומים, ואינן נמסים במים, האשה אסורה לבעלה. [17].
לאיסור זה קיים סייג במשנה הקובעת כי ישנה בדיקה שעל ידה ניתן לוודא אם חתיכות אלו הם אכן דם או שמא מדובר בחומר אחר מגופה. צורת הבדיקה מבוארת בשולחן ערוך[18]: 1. משרים את החומר במשך יממה במים פושרים. בהגדרת חמימות "פושרים" קובעת ההלכה: ” ושיעור החימום, כמו מים ששאבו בקיץ מהנהר או מהמעין, ועמדו בבית, שחום הבית מחממתן. וכחימום של אלו כך הוא שיעור פושרין בימות החורף”. בדברי הרמ"א מובא גם כי שיעור פושרים הוא לא יותר מחמימות הרוק[19]. 2. אם הם קשים כל כך, שאינם נמוחים במשך יממה שלימה שעמדו במים כאלו, האשה טהורה[20].
זיהויו
מנחם דור[21] מזהה את היבחוש עם הימשוש שם מדעי: Chironomus) העונה על סימני הזיהוי של רש"י. זחלי מין זה, מתפתחים בסביבה מימית כמו שלוליות ואגמים, והם קיימים גם בארץ ישראל, מקום כתיבת המשנה. מין זה הנפוץ בישראל הוא בעל זחלים אדומים ומכונה Chironomus plumosus, הזחלים מתאימים ללשון רש"י ”כמין יתושים בלא כנפיים”, סיבת הצבע האדום הוא ההמוגלובין המומס בדמם.
זיהוי נוסף ניתן על ידי יהודה פליקס[22] ולפיו היבחוש הוא התסיסנית (או "זבוב הפירות"; שם מדעי - Drosophila). לדעתו תיאור צבעם האדום של היבחושים מתייחס לעיניה האדומות של התסיסנית.
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ"ב עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ"ב עמוד א'
- ^ ש"ך ביו"ד סי' רא ס"ק עא. לפירוש המ"א שם (משא"כ לפירוש האליה רבה ס"ק כב. - הערת הרבי מליובאוויטש המובאת במהדורת קה"ת)
- ^ מגן אברהם סימן קס"ב ס"ק י"ז
- ^ סימן קס סעיף יד
- ^ על הרמב"ם במקוואות פ"ח ה"ה
- ^ שו"ע הרב שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס"ז עמוד א'
- ^ אם היבחוש הוא הימשוש, יתכן שהתואר אדומים מוענק ליבחושים רק במצב שהם זחלים, שהם עדיין אדומים
- ^ 10.0 10.1 חדושי הגרי"ז על זבחים כב א
- ^ ראו משנה ברורה, סימן קנ"ח, סעיף קטן י"ד.
- ^ משנה, מסכת מקואות, פרק ו'
- ^ כמוסבר בחידושי הגרי"ז שם
- ^ תוספתא מסכת ידים פרק ב: רשב"ג אומר נטל את הראשונים ואח"כ נמצא על ידיו יבחוש וכל שברייתו מן המים ידיו טהורות
- ^ והוא נשאר בצריך עיון מדוע פוסק הרמב"ם כתנא קמא שהיבחושים אינם כמים, בניגוד לכלל המוסכם בכל הש"ס, כמו במסכת זבחים כב א, שדין היבחושין כמים
- ^ שם חזוא
- ^ נדה דף כא א: המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומים, תטיל למים אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה
- ^ יו"ד סימן קפח סעיף ה
- ^ בית יוסף בשם ריטב"א פ' המפלת
- ^ אפילו הם נמוחים על ידי מיעוך שממעכן בצפרניו. - שו"ע שם. וברמ"א: ואם מעכבן בצפרניו ולא נימוחו, טהורה ואין צריך לבדוק ע"י שריה. (המ"מ פ"ה וכ"כ הב"י בשם הרשב"א)
- ^ החי בימי המקרא המשנה והתלמוד, עמ' 203.
- ^ הצומח החי וכלי החקלאות במשנה, עמ' 237.