טריפוליטניה האיטלקית
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| עיר בירה | טריפולי | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | המלחמה האיטלקית–עות'מאנית | ||
| תאריך | 1911 | ||
| פירוק | הקמת לוב האיטלקית | ||
| תאריך | 1934 | ||
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} טריפוליטניה העות'מאנית | ||
| ישות יורשת |
 לוב האיטלקית | ||
_crowned.svg)
טריפוליטניה האיטלקית הייתה מושבה איטלקית, הממוקמת במערב לוב של ימינו, שהייתה קיימת בין השנים 1911–1934. זה היה חלק מהשטח שנכבש מהאימפריה העות'מאנית לאחר המלחמה האיטלקית–עות'מאנית בשנת 1911. טריפוליטניה האיטלקית כללה את המחצית הצפונית המערבית של לוב, עם טריפולי כעיר העיקרית שלה. בשנת 1934 היא אוחדה עם קירנאיקה למושבת לוב האיטלקית.
היסטוריה
כיבוש והתיישבות
טריפוליטניה האיטלקית וקירנאיקה האיטלקית הוקמו בשנת 1911, במהלך כיבוש טריפוליטניה העות'מאנית במהלך המלחמה האיטלקית–עות'מאנית.
למרות מרד גדול של הערבים, הסולטאן העות'מאני מסר את לוב לאיטלקים על ידי חתימתו על חוזה לוזאן מ-1912. האיטלקים עשו שימוש נרחב של Savari, פרשים קולוניאליים שגויסו בדצמבר 1912. יחידות אלה גויסו מאוכלוסיית הערבים-ברברים בלוב בעקבות הכיבוש האיטלקי הראשוני בשנים 1911–1912. הסאווארי, כמו הספאחי או המשטרה הלובית הרכובה, היוו חלק מ"Regio Corpo Truppe Coloniali della Libia" (חיל המלוכה של כוחות המושבות הלוביות).
השייח' סידי אידריס אל-מהדי א-סנוסי (לימים המלך אידריס הראשון), מהסנוסים, הוביל את ההתנגדות הלובית בצורות שונות ואף במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר שצבא איטליה פלש לקירנאיקה בשנת 1913 כחלק מפלישתם ללוב, נלחם המסדר הסנוסי נגדם. [1] כאשר מנהיג המסדר, אחמד שריף א-סנוסי, ויתר על תפקידו, הוא הוחלף על ידי אידריס, שהיה בן דודו. בשל לחץ של האימפריה העות'מאנית, אחמד המשיך בהתקפות מזוינות נגד כוחות צבא בריטיים שהוצבו במצרים השכנה. בהשתלטותו, אולם אידריס עצר את ההתקפות הללו.
במקום זאת הוא כרת ברית שבשתיקה עם הבריטים, שנמשכה כחצי מאה ויקנה את מעמדו הדיפלומטי של המסדר בפועל. [2] שימוש הבריטים כמתווכים, הוביל את אידריס להזמין למשא ומתן עם האיטלקים ביולי 1916. אלו הביאו שני הסכמים, באל-זוואייטינה באפריל 1916 ובאקרמה באפריל 1917. האחרונה מאמנות אלו הותירו את מרבית קירנאיקה היבשתית בשליטת המסדר הסנוסי. היחסים בין המסדר הסנוסי לרפובליקה הטריפוליטאית שזה עתה הוקמו היו קשים. [2] הסנוסים ניסו להרחיב את כוחם מבחינה צבאית למזרח טריפוליטניה, וכתוצאה מכך נלחמו בקרב בבני וואליד ובו נאלצו הסנוסים לסגת חזרה לקירנאיקה.
בסוף מלחמת העולם הראשונה חתמה האימפריה העות'מאנית על הסכם שביתת-נשק במסגרתו הם מסרו את טענותיהם על לוב לאיטליה. [3] אולם איטליה עמדה בפני בעיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות חמורות מבית, ולא הייתה מוכנה להשיק מחדש את פעילותה הצבאית בלוב. [3] היא הוציאה חוקים המכונים Legge Fondamentale הן עם הרפובליקה הטריפוליטאית ביוני 1919 והן בקירנאיקה באוקטובר 1919. אלה הביאו לפשרה לפיה לכל לוב הוקנתה הזכות לאזרחות לובית-איטלקית משותפת בזמן שלכל מחוז היה אמור להיות יש פרלמנט ומועצה ממשלתית משלו. [3] הסנוסים היו מרוצים במידה רבה מההסדר הזה ואידריס ביקר ברומא במסגרת החגיגות לציון פרסום היישוב. [3]
בחודש אוקטובר 1920, משא ומתן נוסף בין איטליה וקירנאיקה הביא האקורד של אל-Rajma, שבו אידריס קיבל את התואר אמיר קירנאיקה ורשאי לנהל את נאות המדבר באופן אוטונומי סביב אל-כופרה, Jalu, ג'אגבוב, Awjila, ואג'דאביא. במסגרת ההסכם הוענקה לו קצבה חודשית על ידי ממשלת איטליה, שהסכימה לקחת אחריות על השיטור והניהול של אזורים בשליטת הסנוסים. [3] ההסכם קבע גם כי על אידריס למלא את דרישות ה- Legge Fondamentale על ידי פירוק היחידות הצבאיות הקירנאיות, אולם הוא לא עמד בזה. [3] בסוף שנת 1921 היחסים בין המסדר הסנוסי לממשלת איטליה שוב התדרדרו. [3]
לאחר מותו של המנהיג הטריפוליטני רמדאן אסוולי באוגוסט 1920, הרפובליקה נגררה למלחמת אזרחים. מנהיגי שבטים רבים באזור הכירו בכך שסכסוך זה מחליש את סיכויי האזור להשיג אוטונומיה מלאה מאיטליה, ובנובמבר 1920 הם נפגשו בגריאן כדי להביא לסיום האלימות. [4] בינואר 1922 הם הסכימו לבקש מאידריס להרחיב את אמירות קירנאיקה לטריפוליטניה במטרה להביא ליציבות; הם הציגו מסמך רשמי עם בקשה זו ב-28 ביולי 1922. [4] יועציו של אידריס היו חלוקים בשאלה האם עליו לקבל את ההצעה או לא, מאחר שפעולה זו תפר את הסכם אל-רג'מה ותפגע ביחסים עם ממשלת איטליה, שהתנגדה לאיחודם הפוליטי של קירנאיקה וטריפוליטניה שהיה מנוגד לאינטרסים שלה. [4] אף על פי כן, בנובמבר 1922 הסכים אידריס להצעה. [4] בעקבות ההסכם, אידריס חשש שאיטליה - תחת מנהיגה הפשיסטי החדש בניטו מוסוליני - תביס באופן צבאי את המסדר הסנוסי, ולכן הוא יצא לגלות במצרים בדצמבר 1922.
הלחימה התגברה לאחר עלייתו לשלטון באיטליה של הדיקטטור בניטו מוסוליני. בשל ההתנגדות האפקטיבית של העם הלובי כנגד מה שמכונה " מסע ההרגעה", הקולוניזציה האיטלקית של המחוזות העות'מאניים טריפוליטניה וקירנאיקה לא הצליחה בתחילה ורק בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים הצליחה ממלכת איטליה לבסס שליטה מלאה על האזור. [5]
כמה ארגונים מחדש של הרשות הקולוניאלית הוחרגו בגלל התנגדות ערבית חמושה, בעיקר בקירנאיקה. בין השנים 1919–1929 שמרה ממשלת איטליה על שני המחוזות המסורתיים, עם ממשלות קולוניאליות נפרדות. הוקמה מערכת של אסיפות מקומיות מבוקרות עם סמכות מקומית מוגבלת, אך היא בוטלה ב-9 במרץ 1927. בשנת 1929 אוחדו טריפוליטניה וקירנאיקה כפרובינציה קולוניאלית אחת. בין השנים 1931–1932 ניהלו הכוחות האיטלקיים בפיקודו של הגנרל בדוגליו מסע עונשין. יורשו של בדוגליו באזור, הגנרל רודולפו גרציאני, קיבל את השליטה באזור ממוסוליני בתנאי שיורשה לו למחוץ את ההתנגדות הלובית ללא חשש ממעבר על החוק האיטלקי או הבינלאומי. מוסוליני על פי הדיווחים הסכים מיד וגרציאני הגביר את הדיכוי.
כמה מהלובים המשיכו להתגונן, כאשר אזורי ההתנגדות הגדולים ביותר היו בירנאיקה. החל מימיה הראשונים של הקולוניזציה האיטלקית, עומר אל-מוח'תאר, שייח' סנוסי, ארגן ובמשך קרוב לעשרים שנה הוביל את מאמצי ההתנגדות הלובית. הדוגמה שלו המשיכה לעורר התנגדות גם לאחר לכידתו והוצאתו להורג ב-16 בספטמבר 1931. פניו מודפסות כיום על פתק עשרת הדינרים הלובי לזכר ולהכרה בפטריוטיותו.
בשנת 1934 נמחצה למעשה ההתנגדות הילידית הלובית. המושל האיטלקי החדש איטלו בלבו יצר בקיץ אותה שנה את הישות הפוליטית לוב האיטלקית. השם הקלאסי "לוב" התחדש כשמה הרשמי של המושבה המאוחדת. ואז בשנת 1937 המושבה חולקה מינהלית לארבע פרובינציות: טריפולי, מיסרטה, בנגאזי ודרנה. אזור פזאן נקרא Territorio Sahara Libico וניהל צבאית.
איחוד עם קירנאיקה
טריפוליטניה האיטלקית וקירנאיקה האיטלקית הוקמו בשנת 1911, במהלך כיבוש טריפוליטניה העות'מאנית במלחמת המלחמה האיטלקית–עות'מאנית. בשנת 1934, טריפוליטניה האיטלקית הפכה לחלק מלוב האיטלקית.
בחודש דצמבר 1934, זכויות מסוימות הובטחו עבור הלובים (שנקראו מאוחר יותר על ידי בניטו מוסוליני "מוסלמים איטלקים" [6]) כולל חופש הפרט, קדושת הבית והרכוש, הזכות להצטרף לממשלים הצבאיים או האזרחים, ואת הזכות להמשיך בקריירה או בעבודה.
בשנת 1937 פוצלה צפון טריפוליטניה למחוז טריפולי ומחוז מיסראתה. בשנת 1939 נכללה טריפוליטניה בחוף הרביעי של ממלכת איטליה.
בתחילת 1943 פלשו לאזור בעלות הברית; זה היה סוף הנוכחות הקולוניאלית האיטלקית.
איטליה ניסתה לשמור על המושבה טריפוליטניה ללא הצלחה לאחר מלחמת העולם השנייה, אך בפברואר 1947 ויתרה על כל המושבות האיטלקיות בהסכם שלום.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Vandewalle 2006, p. 26.
- ^ 2.0 2.1 Vandewalle 2006, p. 27.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 Vandewalle 2006, p. 28.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Vandewalle 2006, p. 29.
- ^ Chapin Metz, Hellen. Libya: A Country Study. First Chapter
- ^ Sarti. The Ax within p 190
31619459טריפוליטניה האיטלקית