הטבח בידוובנה
ב-10 ביולי 1941 נטבחו יהודי העיירה יֶדוַובּנֶה (Jedwabne) הסמוכה לעיר לומז'ה שבמזרח פולין על ידי שכניהם הפולנים. במשך שנים יוחס המעשה לגרמנים, אך בשנת 2001 חשף ההיסטוריון יאן טומאש גרוס כי הפולנים הם שביצעו את הטבח.
החוקר דריוש סטולה מעיר כי בניגוד למעשי טבח קודמים שהיו במזרח אירופה, לדוגמה פוגרומים באוקראינה בשנים 1918-19, הטבח בידוובנה הוא בעל מאפיינים ייחודיים כמו תכנון מראש של השמדת כלל היהודים במקום. בניגוד לפוגרומים רבים של התקפות זועמות שבהן רוב המשפחות לא נפגעו, טבח זה היה אחד המקרים הראשונים שבהם כמעט כל היהודים במקום נרצחו.[1]
הטבח
בסתיו 1939 הפכה ידוובנה לשטח כיבוש סובייטי במסגרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות וכבשה ממנה שטחים נרחבים. יחידות השמדה גרמניות מיוחדות, האיינזצגרופן, החלו לפעול בשטחים אלו, כמו גם בשטחי בלארוס, אוקראינה, רוסיה, ליטא ולטביה. היחידות הללו החלו להשמיד את האוכלוסייה היהודית בכל מקום שאליו הגיעו, ובמסגרת פעולתן, הן הפיצו תעמולה שהציגה את היהודים כמשתפי פעולה עם המשטר הסובייטי השנוא. בשטחי הכיבוש הגרמני נכלל גם אזור מזרח פולין ובו ידוובנה, שהייתה עיירה בת 2,500 תושבים.
פלישת הגרמנים לאזור הטילה אימה על יהודי העיירה. כמה ימים לפני הפוגרום בידוובנה נערכו פוגרומים אכזריים ביהודים בעיירות סמוכות, ובהן וונסוש, סטאוויסקי ורדז'ילוב. כמו כן, בתחילת תקופת הכיבוש הגרמני, החלו הפולנים המקומיים בביצוע מעשי שוד ורצח אקראיים בקרב יהודי העיירה, וביניהם קבורת קבוצת גברים יהודים בחיים והטבעת שתי נשים יהודיות עם תינוקותיהן בזרועותיהן באגם המקומי.
בבוקר הטבח, 10 ביולי 1941, התכנסו גברים פולנים בידוובנה בבית העירייה, והחלו לאסוף את יהודי העיירה לשם בטענה שהם צריכים לעסוק שם בניקיון. מאחר שהיהודים כבר אולצו בעבר לבצע עבודות משפילות ניתן היה לחשוב כי מדובר במעשה השפלה רגיל, אולם במהרה הבינו היהודים כי הפעם מדובר במצב שונה. בתחילת הרצח הובלו הגברים היהודים אל בית הקברות וחפרו בור. עם סיום חפירת הבור נרצחו הגברים והושלכו לבור שחפרו. צעד זה סייע לרוצחים, מכיוון שעם מות הגברים לא נשארו יהודים שיוכלו להתנגד לפולנים בהמשך הרצח.
לאחר מכן נלקחו שאר יהודי העיירה, בעיקר נשים, זקנים וילדים, אל אסם בקצה העיירה. הפולנים המקומיים הציתו את האסם, ורוב הנוכחים באסם נשרפו חיים. הערכות ההיסטוריונים למספר הנרצחים נעות בין 380 ל-1,600. מן הטבח נותרו רק כשבעה ניצולים, ובהם יעקב (פצינוביץ') צופן.
פולנים רבים השתתפו בטבח. חלקם הגדול עמדו והסתכלו מהצד. כמה עשרות פולנים לפחות השתתפו במעשי ההרג עצמם. מספר קטן של פולנים התחבאו ולא השתתפו בטבח כצופים, ואילו מעט מהם הסתירו יהודים. אף פולני לא הביע התנגדות פומבית לרצח - הן מפחד מפני הגרמנים והן מפחד מפני שכניו.[1]
המשפט
בשנת 1949 נערך משפט לעשרים ושניים נאשמים, שמתוכם זוכו שמונה. באותם ימים לא ניתנה לפרשה חשיבות מיוחדת, וחקירתה נמשכה כשבועיים בלבד.
חקר המקרה
ויכוח סטשמבוש-גוטמן
בין ההיסטוריון הפולני פרופ' טומש סטשֶמבּוֹש (Strzembosz) לבין ההיסטוריון הישראלי פרופ' ישראל גוטמן התקיימה מחלוקת בסוגיית הנרטיב הפולני בנוגע לטבח בידוובנה ובעיירות הסמוכות לה בזמן הכיבוש הנאצי על אדמות פולין. ויכוח זה תועד בכתב במאמרים: "זעקה ודממה", "פרופסור גוטמן, לרישום ביומנך!"[2] ו"הם ואנחנו". עיקרו של הוויכוח נסוב סביב הטבח בידוובנה. סטשמבוש וגוטמן מתפלמסים בשאלה מי היו אחראים לשריפת היהודים באסם בידוובנה ב-10 ביולי 1941.
עמדתו של סטשמבוש
סטשמבוש מתאר את היחסים שבין היהודים לפולנים ערב תקרית ידוובנה, ומאשים את היהודים בשיתוף פעולה עם הסובייטים. בכך הצהירו היהודים על עצמם כאויבי פולין.[3] סטשמבוש מונה, מתוך תעודות שנמצאו בארכיונים סובייטיים, 16 עיירות באזור המכונה ביילורוסיה המערבית, ששם לפי עדויות שונות עשו אזרחים פולניים ממוצא יהודי שימוש בנשק נגד אזרחי מדינתם ונגד המדינה הפולנית.
סטשמבוש מציין כי יחידת פולק מספר 110 נשלחה לדכא תקריות קומוניסטיות חתרניות שבהן היו מעורבים כלי נשק כבדים ומרידה עזה, בשטחים שהיו מיושבים ביהודים רבים.[4] לאחר מכן יהודים משטחים אלו סייעו לאויב הסובייטי, "צדו" נערים פולניים וירו בהם למוות.[5] לדברי סטשמבוש, היהודים הפולנים שיתפו פעולה עם הסובייטים, לא רק לפני כיבוש פולין בידי הסובייטים, כמתואר לעיל, אלא אף לאחריו: היהודים, שהיו האוכלוסייה הדומיננטית בערי ביילורוסיה המערבית, הקימו שער ניצחון לכובש ואף נישקו את הטנקים הסובייטיים.[6] פרופ' סטשמבוש כותב על פי דבריו של יאן טומאש גרוס, כי הצבא האדום המתקדם התקבל בשמחה בידי היהודים.[7] בנוסף, סטשמבוש מביא עדויות מחוקרים יהודים כדוגמת תקווה פתל-כנען. פתל-כנען מסבירה כי קבוצות של לוחמים יהודיים שתקפו מרכזי שלטון פולניים ופרצו את בית הכלא בגרודנה,[8] הביאו לתגובה פולנית של פוגרום ביהודים, ומשנענשו "הפוגרומצ'יקים" בידי הסובייטיים, שמחו היהודים על עונשם.[9] בהמשך המאמר מביא סטשמבוש עדויות נוספות לשיתוף פעולה מוגזם של היהודים עם הסובייטים נגד הפולנים, אשר התבטא גם בשיתוף פעולה עם הנ.ק.וו.ד.[10]
עמדתו של גוטמן
גוטמן מתנגד להכללת היהודים כמשתפי פעולה עם הסובייטים, וכופר בעמדתו של סטשמבוש בטענה שהיא שטחית ולא מבוססת. ראשית, גוטמן מסביר כי אומנם היהודים נשאו נשק, אך לא עשו זאת נגד מולדתם, פולין. יהודים רבים אשר נשאו נשק, הוצאו להורג על ידי יחידות פולניות ללא בירור הסיבה לנשיאתו. הייתה זו שעת צרה לעם היהודי, ולפיכך מסתבר, ללא שום הוכחה נגדית, כי נשיאת הנשק הייתה לצורך הגנה עצמית בלבד.[11] לטענה זו מביא גוטמן סימוכין מדברי סטשמבוש עצמו.[12] גוטמן אף מציין כי ישנו חוסר היגיון בקיום אותן מרידות יהודיות שמציג סטשמבוש. לדוגמה, סטשמבוש מתאר את היהודים במרד גרודנה כיורים ללא אבחנה באנשים,[13] ביום שבו נכנס הצבא הסובייטי לפולין, ב-17 בספטמבר. גוטמן שואל בגיחוך איך ידעו היהודים שהסובייטיים יגיעו עד גרודנה כבר ביום שבו נכנסו לפולין, ומדוע ירו ללא אבחנה בעיירה אשר מחצית מתושביה יהודיים?[14] גוטמן רואה בטענות מרידות היהודים כסילופים וכשיבושים של המציאות. היו יהודים מזוינים אשר התאספו, אך דבר זה היה לצורכי הגנה עצמית.
בתגובה לטענות כי היהודים קידמו את הצבא הסובייטי בשמחה,[15] גוטמן טוען בפשטות, כי קבלת פני הצבא הסובייטי בשמחה נבעה מהיסק פשוט ומהעדפת הגרוע על הנורא: הברירה הייתה בין הצבא הסובייטי לצבא הנאצי, ובתנאים אלו ברור איפוא מדוע הועדף הסובייטי. לא הייתה כאן חגיגה, אלא מעין שמחה קלושה אשר ניתן לתארה בבדיחה, "היינו נידונים למוות. זכינו לחנינה... מאסר עולם".[16]
בתגובה לטענה כי היהודים שיתפו פעולה עם הנ.ק.וו.ד טוען גוטמן כי כך פעלו היהודים והפולנים כאחד, ואין ללמוד מכך דבר. גוטמן מותח ביקורת חריפה על תחקירו של סטשמבוש. לטענתו, המאמר חד צדדי ואינו טורח לברר את הנרטיב היהודי כלל.[17] גוטמן טוען כי סטשמבוש אינו מומחה ליחסים שבין היהודים לפולנים במלחמת העולם השנייה, ולכן הוא מותח עליו ביקורת על הפרחת מילים בנושא שבו אינו מתמחה.
"שכנים" מאת יאן טומאש גרוס (2001)
במשך שנים רבות יוחס טבח ידוובנה לאיינזצגרופן. בשנת 2001 פרסם ההיסטוריון האמריקני ממוצא יהודי-פולני יאן טומאש גרוס את ספרו "שכנים". בספרו הוא ייחס את הטבח שבו נרצחו 1,600 יהודים לשכניהם הפולנים. גרוס תיאר כיצד השכנים הפולנים הכו, ביתרו ושרפו את היהודים למוות, ללא כל מעורבות גרמנית.
פרסום הספר עורר סערה בפולין. רבים חלקו על מסקנותיו, בהם ההיסטוריון הפולני פרופ' טומש סטשֶמבּוֹש, שקבע כי אף על פי שמספר פולנים היו מעורבים בטבח, היוזמה לו, ואף רוב ביצועו, היו בידי הגרמנים. לאחר חקירה מקיפה פרסם המכון הפולני לחקר ההיסטוריה דין וחשבון שבו תמך ברוב מממצאיו של גרוס, אם כי קבע כי באירוע נרצחו 380 אנשים, ולא 1,600, כטענת גרוס. כן טענו כי במקום נכחו אנשי משטרה גרמנים, וכי ישנם עדים המאשרים את נוכחותם של חיילים גרמנים במקום, בעוד עדים אחרים טוענים כי גרמנים כלל לא היו במקום.
כיום אין מטילים ספק במעורבותם של פולנים לא-יהודים ברצח בידוובנה, אך שאלת המעורבות הגרמנית ברצח נותרה פתוחה. תושבי העיירה עצמם מכחישים את מעורבותם, אך מרבית הציבור הפולני מקבל את גרסתו של גרוס.
הכרה והנצחה
בשנת 2001 השתתף נשיא פולין אלכסנדר קוואשנייבסקי בטקס לציון 60 שנה לטבח, בנוכחות שגריר ישראל בפולין דאז, הפרופ' שבח וייס. במעמד זה הכיר קוואשנייבסקי באחריות הפולנים לטבח, באמרו:
אנו יודעים בוודאות כי בין הרודפים והרוצחים היו אף פולנים. כאן בידוובנה, אזרחים של הרפובליקה הפולנית מתו בידי אזרחים אחרים (...) בשל פשע זה אנו מתחננים לסליחת צללי הקורבנות ובני משפחותיהם. אני מתנצל כאן כיום, כאזרח וכנשיא של הרפובליקה הפולנית. אני מתנצל בשמי ובשם כל הפולנים שמצפונם נחרד בשל הפשע, המאמינים כי לא ניתן להיות גאה בגדולת ההיסטוריה הפולנית, מבלי להרגיש, בה בעת, בכאב ובבושה על מעשי הרשע אותם ביצעו פולנים כנגד אחרים.
רבים, בעיקר מחוץ לפולין, מתחו ביקורת על קוואשנייבסקי על נאום זה, שכן לטענתם עדיין לא ניתן לדעת מה בדיוק אירע בידוובנה. מנגד, בלחץ תושבי ידוובנה, נאלץ ראש העירייה להתפטר מתפקידו, עקב עצם השתתפותו בטקס.
עד שנת 2001 שבה הושלמה חקירת המכון לזיכרון לאומי את הטבח, הוא יוחס לחיילים נאצים, וכך גם נכתב באנדרטה לזכר הנרצחים אשר הוקמה במקום. בשנת 2001 הוסרה אנדרטה זו, ובמקומה נבנתה אנדרטה אחרת, וחומת אבנים הוצבה כדי לסמן את השטח שבו עמד האסם שבו נרצחו היהודים. על האנדרטה כתובות זיכרון לזכר הנרצחים, בעברית ובפולנית.
העיתונאי חיים הכט יצר את הסרט "שני אסמים" (ישראל, 2014). בסרט מתואר הטבח בידוובנה, עם מעשי טבח רבים הדומים לו בכך שכולם התרחשו ברחבי פולין וביוזמה של פולנים בני אותה תקופה. לעומת מעשה הטבח מן האסם בידוובנה, מתואר מעשה באסם אחר, בעיר בוריסלב, שבו ניצלו חיי שבח וייס ומשפחתו בזכות משפחה פולנית.
בתרבות
- המחזה "הכיתה שלנו" (2008) מאת המחזאי הפולני טדאוש סְלוֹבּוֹדז'אנק (גר')
- מותחן הדרמה "אחרי הקציר" (2012) מאת הבמאי הפולני ולדיסלב פָּשיקובסקי (אנ')
ראו גם
לקריאה נוספת
- יאן טומש גרוס, שכנים - השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, מפולנית: יז'י מיכאלוביץ', יד ושם והוצאת ידיעות אחרונות, 2001
- ספר ידוובנה – היסטוריה וזיכרון, ירושלים: הוצאת ועד יוצאי ידוובנה, 1980
- מירי פז (עורכת ומתרגמת), החשבון הפולני – עימות עם זיכרון: מבחר מאמרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007
- אנה ביקונט, אנחנו מידוובנה - הפשע וההשתקה, תרגם מפולנית: עילי הלפרן, הוצאת כרמל, 2016[18]
קישורים חיצוניים
- "שני אסמים" (ישראל 2014, 62 דק'), סרטו של חיים הכט באתר vimeo.com.
- אנה ביקונט, דברים כפי שהם נראים מידוובנה, בתוך: דוד זילברקלנג (עורך), יד ושם – קובץ מחקרים, ל', ירושלים, תשס"ב, באתר יד ושם
- דניאל בלטמן, חשבון הנפש הפולני והמבט היהודי, בשביל הזיכרון, 43, 2001, עמ' 12–16, באתר יד ושם
- דניאל בלטמן, הם היו פולנים רגילים?, בתוך: דוד זילברקלנג (עורך), יד ושם – קובץ מחקרים, ל', ירושלים, תשס"ב, עמ' 41–54, באתר יד ושם
- נטליה אלקסיון, ההיסטוריה הפולנית ושואת היהודים, בתוך: בשביל הזיכרון, 34, 1999, עמ' 34–42, באתר יד ושם
- ברברה אנגלקינג-בוני, הבדלים פסיכולוגיים בין פולנים ליהודים בתקופת המלחמה: מבט מוורשה הכבושה, בתוך: בשביל הזיכרון, 39, 2000, עמ' 4–9, באתר יד ושם
- דריוש סטולה, מצבה של מלים, בתוך יד ושם: קובץ מחקרים, דוד זילברקלנג (עורך), ירושלים, תשס"ב, עמ' 19–40
- יאן טומאש גרוס, ובכל זאת שכנים, בתוך: בשביל הזיכרון, 2001 ,43, עמ' 31–38, באתר יד ושם
- Andrzej Kaczynski, "Burning Alive", Rzeczpospolita, May 5, 2000 (באנגלית)
- Poles blamed for wartime massacres, BBC, 2 November, 2002 (באנגלית)
- "Two barns" a Haim Hecht documentary (Israel 2014, 62'), vimeo.com
- יאן טומאש גרוס, אח, שכן, קורבן, באתר הארץ, 25 במאי 2002
- ידוואבנה באתר מרכז מורשת יהדות פולין
- שרה בנדר, הארץ, זה לא היה רק בידוובנה(הקישור אינו פעיל), באתר וואלה, 12 ביוני 2001
עופר אדרת, העיתונאית שלא מאפשרת לשלטון הפולני למחוק את העבר האפל, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2016- הטרגדיה בידוובנה (באנגלית)
- שכנים, באתר 'למטייל'
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 מצבה של מילים, דריוש סטולה באתר יד ושם
- ^ טומש סטשמבוש, אל האדון פרופ' גוטמן – לרישום ביומנך, אתר יד ושם
- ^ טומש סטשמבוש, אל האדון פרופ' גוטמן – לרישום ביומנך, 3, 6, אתר יד ושם
- ^ ארכיון יד ושם033.666;03.2782;63/1791
- ^ Chadakiwicez,zydi I policy, p 121
- ^ "אל האדון פרופסור גוטמן, לרישום ביומנך!", 4, 19
- ^ Chadakiwicez,zydi I policy, p 131
- ^ "אל האדון פרופסור גוטמן, לרישום ביומנך!", 5, 5
- ^ "אל האדון פרופסור גוטמן, לרישום ביומנך!", 5, 6
- ^ "הם ואנחנו" 9,2
- ^ "הם ואנחנו - תשובה לפרופ' טומש סטשמבוש, 2, 11, אתר יד ושם
- ^ Czesław Grzelak, Grodno1939 (Warsaw: Instytut Wydawniczy Związków Zawodowych, 1990
- ^ "הם ואנחנו - תשובה לפרופ' טומש סטשמבוש, 9, 10, אתר יד ושם
- ^ תקוה פתל-כנעני, "זו לא אותה גרודנה", יד ושם, ירושלים 2001 עמ' 72–73
- ^ ד"ר מ' קלנבויים (משה סנה), אל ד"ר נ' גולדמן, תזכיר על מצבה של יהדות מזרח אירופה בראשית מלחמת העולם השנייה, גלעד; מאסף לתולדות יהדות פולין, כרך 4 - 5 (1978), עמ' 549–576. התזכיר נכתב בז'נבה, ב-12 במרץ 1940
- ^ Jan Tomasz Gross, “A jednak sąsiedzi,” Rzeczpospolita, April 10, 2001
- ^ "הם ואנחנו - תשובה לפרופ' טומש סטשמבוש, 4, 5, אתר יד ושם
- ^ דניאל בלטמן, בחזרה לפרשה שטילטלה את פולין, באתר הארץ, 1 בפברואר 2017
32648071הטבח בידוובנה