חמש ארובות

חמש ארובות (באנגלית: Five Chimneys) הוא ספר שיצא לאור במקור ב-1946 בצרפתית בשם "זכרונות מאחורי המוות" (בתרגום חופשי) (בצרפתית: Souvenirs de l'au-delà). היצירה היא ספר זיכרונותיה של אולגה לנדייל על התקופה בה הייתה אסירה במחנה הריכוז אושוויץ.

רקע כללי

אולגה לנדייל נולדה ב-19 באוקטובר 1909 בטרנסילבניה, אז חלק מהונגריה. ב-1944 גורשה עם הוריה, בעלה ושני ילדיה לאושוויץ-בירקנאו. כיוון שהייתה אחות חדר ניתוח, בסופו של דבר הוצבה לעבודה במרפאת מחנה ההשמדה, תפקיד שהעלה את סיכויי הישרדותה. אולגה אכן שרדה את אושוויץ, היחידה מכל משפחתה. בעלה, מיקלוש לנדייל, מת בצעדת המוות בפינוי רשת מחנות אושוויץ-בירקנאו שנמשך עד לשבוע האחרון של ינואר 1945.

לאחר המלחמה היגרה אולגה לנדייל לארצות הברית דרך אודסה וצרפת. היא נישאה שם לגוסטב אגייר (Gustav Aguire) ועברה מארצות הברית להוואנה, אך חזרה לניו יורק ב-1962 והקימה את ספריית הזיכרון (Memorial Library) במנהטן. המשימה של ספריית הזיכרון הייתה לתמוך בחינוך של תולדות השואה ולעזור למורים מכל רחבי ארצות הברית וכן ממדינות אחרות לקדם אג'נדה לצדק חברתי. היא מתה ב-15 באפריל 2001 בניו יורק בגיל 92.

סקירת הספר ופרקיו

חייה מוקדמים

בשנת 1944 עבדה אולגה לנדייל כעוזרת כירורגית בקלוז' (השם ההונגרי של העיר קולוז'וואר), "בירת" טרנסילבניה, במרפאה בבעלות בעלה מיקלוש, מנתח בעל השכלה מברלין. כבר ב-1943 שמעו בני הזוג על זוועות הגרמנים נגד אזרחים בשטחים כבושים על ידם. עם זאת, הם סירבו להאמין למה שנחשבו בעיניהם "שמועות פנטסטיות".

במאי 1944 זומן ד"ר לנדייל לתחנת המשטרה בקלוז' (למרות היותו נוצרי) ולא חזר. כשנאמר לאולגה שבעלה יגורש מיד לגרמניה היא התעקשה לאפשר לה ולילדיה להצטרף אליו. כדי שהמשפחה לא תיפרד, הצטרפו גם הוריה של אולגה למיקלוש בתחנת הרכבת למסע לגרמניה. לפתע, התחנה הוקפה בחיילים ומשפחת לנדייל ונוסעים אומללים אחרים אולצו להיכנס לקרונות בקר צפופים. עד שהגיעה הרכבת לאושוויץ, ביום השביעי למסע, מתו רבים מהמגורשים והרכבת נראתה לאולגה "כהרבה ארונות קבורה".

אושוויץ-בירקנאו

עם הגעתם לאושוויץ-בירקנאו נבחרו צעירים, כולל מיקלוש, לעבודות כפייה, ואילו הוריה וילדיה של אולגה נשלחו "לשמאל", כלומר ישירות לתאי הגזים. לאחר שהקבוצה של אולגה הגיעה לתוך המחנה, נאמר לה על ידי אסירים ותיקים שהריח השרוף והמתקתק מגיע מ"מאפיית המחנה". במהלך השבועות הבאים, הנאיביות של אולגה פינתה את מקומה להבנה המפוכחת שאושוויץ-בירקנאו היא מחנה השמדה, שבו נשלחו גם האסירים למות בתאי הגזים ונשרפו במשרפות, כאשר נשפטו כחלשים מדי ולא מועילים עוד לעבודת הכפייה.

התנאים בצריפים היו מתועבים, כאשר 1500 איש אכלו מתוך עשרים הקערות ששימשו כסירי לילה בלילות. את המרק שחולק בצהריים לא ניתן היה לצרוך לעיתים קרובות מבלי להחזיק את האף, בעוד מאתיים גרם הלחם שניתן לכל אסיר בערב הכיל שיעור גבוה של נסורת עץ. אולגה ציינה שהמחנה התנהל בצורה קפריזית, אפילו מנוגדת. נשים משכילות, או במצב פיזי ירוד, קיבלו לעיתים קרובות עבודה פיזית שוברת גב, בעוד שבלתי משכילות לחלוטין עשויות היו לקבל עבודות משרדיות.

לאחר שאולגה שהתה מספר שבועות במחנה, הגיעה קריאה לאסירות בעלות ניסיון רפואי. אולגה הייתה אחת הנשים שגויסו לעבוד במרפאה החדשה, אך הרעועה. עם צוות של חמש עבור כ-35,000 נשים, עומס העבודה היה עצום. מה שהטריד את אולגה יותר מכל היה הטיפול במקרים מדבקים, שנשלחו לבית החולים שם הסלקציות לתאי הגזים היו תכופות.

אולגה עושה הבחנה בין "הארגון" (גניבה מהגרמנים) לבין גניבות נפוצות בין האסירות. חפצים שנגנבו מ"קנדה", שמו של מחסן השירות שבו מוינו ואוחסנו על ידי "קומנדו-קנדה" סחורות שהוחרמו מהיהודים בסלקציות, הופיעו לעיתים קרובות כסחורות חליפין בשוק השחור המשגשג במחנה ובכך הפכו את חייהם של האסירים לנסבלים יותר. באופן זה, "הארגון" הונצח כאקט של סולידריות והתנגדות חברתית.

אולגה ושאר הנשים במרפאה היו אחראיות על לידות היילודים במחנה. עם זאת, אלא אם כן ילד מת, הן האם והן היילוד נשלחו מייד לתאי הגזים. בות הלוויה של אולגה נאבקו בדילמה האתית הזו ובסופו של דבר החליטו להציל את האמהות על ידי גרימת לידות של וולדים מתים. "וכך, הגרמנים הצליחו לגרום לכך, שאפילו אנחנו נהפך לרוצחות", כתבה אולגה.

החיסול ההמוני של יהודי הונגריה בקיץ 1944 היה ללא תקדים אפילו בבירקנאו. עשרה טרנספורטים הגיעו מדי יום ו-400 יהודים יוונים מהגירושים מאתונה ומקורפו נלקחו לזונדרקומנדו. למרבה הפלא, היהודים ההיוונים סירבו לשרוף את גופות את ההונגרים. הם הצהירו שהם מעדיפים למות קודם.

אולגה עבדה עם קומנדו שונים, כולל ה"אסקומנדו" (הקומנדו של שירות המזון) וה"שייסקומנדו" (נקיון בתי השימוש). שני אלה היו עדיפים על עבודה חסרת טעם שדרשה נשיאת אבנים, לבנים או בוץ, ואז החזרתם למקומם המקורי. מטרת עבודה כזו הייתה לשחוק את האסירים פיזית ונפשית ולהפוך אותם למועמדים לסלקציה.

רופאי האס אס

על אף שמפקד המחנה יוזף קרמר, שהכה פעם חולה במרפאה למוות עם האלה שלו לעיני אולגה ובהחלט זכה לתואר "החיה של אושוויץ ובלזן", אולגה ציינה וזיכתה את ד"ר יוזף מנגלה בבוז מיוחד. כסלקטור הראשי של המגיעים החדשים בתחנת בירקנאו, מנגלה היה המפיק הראשי של שליחת הקורבנות לתאי הגזים. עם זאת, בחירות מפתיעות היו המומחיות שלו. הוא היה מופיע במרפאה או בבית החולים לפי גחמתו, שורק אריות אופראיות, ומזמין נשים לימין או לשמאל באדישות. לפעמים לא ניתן היה לדעת מי הקבוצה הנידונה עד שמנגלה מסר את הצהרתו הסופית. "איך שנאנו את השרלטן הזה!", כתבה אולגה.

מנגלה ביצע ניסויים רפואיים באסירים. תשוקתו הייתה לתאומים ולגמדים. כאשר המחנה הצ'כי הושמד, מנגלה הורה לחוס על תריסר קבוצות של תאומים. כשהגיעה משפחה בת חמישה גמדים בטרנספורט אחד, מנגלה היה מאושר ו"יצא מעורו מרוב שמחה".

כמה רופאים נאצים ביצעו ניסויים "מדעיים" באושוויץ לטובת הוורמאכט, כגון לראות כמה זמן אדם יכול לשרוד בתנאים קיצוניים. כך נקבע, בדייקנות מדעית, תוך כמה זמן הגיע המוות לאיש האומלל לאחר צריבות בטמפרטורות שונות. מחקרים אחרים נוצרו בהשראת "מדעי הגזע", כמו ניסיונות לשנות את צבע העיניים והשיער ומחקרים על הזרעה ועיקור מלאכותיים.

סלקציות

הסלקציות במחנה הנשים בוצעו על ידי נשים בשורות הנאצים אליזבט האסה ואירמה גרזה. האחרונה הייתה מרוצה בעליל מהאימה שעוררה בנשים נוכחותה במפקד. הייתה לה נטייה לבחור לא רק את החולים והחלשים, אלא כל אישה ששמרה על שרידי יופיה הקודם.

גרזה עוררה שנאה אלימה באולגה. גרזה הייתה רק בת עשרים ושתיים והיו לה במחנה כמה ידידים בקרב אנשי האס אס, כולל מנגלה. לאחר שאילצה את המנתח האסיר במרפאה לבצע בה הפלה הבלתי חוקית, אירמה חשפה בפניו שהיא מתכננת קריירה בסרטים לאחר המלחמה. אולגה הרגישה שהטיפוח המוקפד של אירמה, הבגדים המותאמים אישית ושימוש יתר בבושם היו חלק ממעשה מכוון של סדיזם כלפי האסירות המרופטות.

מחתרת ומרד אושוויץ

כחברה בצוות המרפאה, לאולגה הייתה גישה בלתי מוגבלת יחסית לאזורים השונים באושוויץ-בירקנאו והיא גויסה על ידי ארגון המחתרת של אושוויץ. היא השתתפה בפעילות התנגדות חשאית, כולל הברחת חומרי נפץ. דרך הקשרים המחתרתיים שלה למדה פרטים על תאי הגזים והמשרפות. היא אפילו השיגה סטטיסטיקות השמדה מרופא צרפתי שהיה מסונף לזונדרקומנדו ....1,314,000 הושמדו ונשרפו באושוויץ-בירקנאו בחודשים מאי-יולי, 1944 לפי מה שכתבה בספרה (מספר מדהים למשך שלושה חודשים בלבד, שליש מהם יהודי הונגריה). ב-7 באוקטובר 1944 התמרדו אנשי הזונדרקומנדו, ופוצץ את אחת המשרפות בחומרי נפץ שסיפקה המחתרת. הזונדרקומנדו של אחת המשרפות השתמש בבלבול הכללי כדי לחתוך את התיל ולברוח. עם דיכוי המרד, תוך שימוש בחיילי הוורמאכט עם נשק אוטומטי, הוצאו להורג 430 חברי הזונדרקומנדו המורדים.

פינוי וצעדת המוות

לאחר חצות ב-17 בינואר 1945 נשרפו כל רישומי החולים מבית החולים, ואולגה ואנשי בית החולים האחרים התבשרו על פינוי אושוויץ בקרוב. עם זאת, החולים היו צריכים להישאר מאחור. בבהלה על הסבירות להוצאה להורג אם יישארו מאחור, חולים גררו את עצמם ממיטותיהם עטופים בשמיכות. אולם אנשי האס אס רדפו אחר כל החולים והחלשים והחזירו אותם אל הצריפים. אולגה, בעזרת כמה חברים, פרצה למחסן ושחררה כיכרות לחם למסע. הנשים, כ-6,000 נפשות, היו מסודרות בקבוצות של חמש. "עזבנו את בירקנאו עדיין בחיים!" התפלאה אולגה בספרה.

במהלך היום הראשון של הצעדה ספרה אולגה 119 גופות, על העמודים שהם חלפו לאורך הכביש בפרק זמן של 20 דקות. היה ברור שהאס אס הוציאו להורג חלשים חולים ומפגרים בצעידה. המידע הזה הגביר את נחישותה של אולגה להימלט. היא וחברותיה מגדה ולואיזה ניסו להישאר בקדמת טור הצועדים כדי שאם יצטרכו לעצור לזמן קצר, הן לא יצנחו לעורף הטור במקום בו שומרי האס אס דאגו שלא 'יינצלו' על ידי היהודים הבולשביקים משחררי המחנה והיו יורים בהם.

בריחה ושחרור

את הלילה הראשון בילתה אולגה ברפת, והיא וחברותיה קמו מוקדם כי רצו להיות בחזית הטור. קבוצה של 25 אסירים שהובלו על ידי אנשי אס אס הייתה חסרת סבלנות והחלה לצעוד מוקדם, כך שנוצר פער גדול בין הקבוצה המובילה לשאר הנשים. אולגה וחברותיה רצו אחרי הקבוצה המובילה והתעלמו מקריאות "Stehen bleiben!" ("עצור!") ומהכדורים ששרקו מעל ראשיהן, הן נעלמו בחושך ולמעשה ברחו. שלוש הנשים שברחו בילו את הלילה ברפת ולאחר מכן בביתם של פולנים מסבירי פנים. כשהגרמנים האחרונים כברו דרך הכפר, לפני הצבא האדום, הם לקחו מספר גדול של נשים פולניות מהכפר כבנות ערובה ולרוע מזלה אולגה הייתה אחת מאלה. היא נקשרה בידיה לעגלה ונאלצה לצאת לצעדה כפויה נוספת. אולגה כרסמה את החבלים בהם נקשרו ידיה, ובלילה השלישי הצליחה להשתחרר לבסוף. בלילה שלאחר מכן הכוחות הרוסים שיחררו את האזור ואולגה ניצלה.

ניתוח הספר

חמש ארובות פורסם כאמור במקור ב-1946 בצרפתית, הוא אחד הדיווחים האישיים המפורטים ביותר על מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אולגה הייתה אסירה בצריף הנשים בבירקנאו במשך שבעה חודשים בשנים 1944–1945 והנרטיב שלה מדגיש נושאים בעלי חשיבות מיוחדת לנשים. במובן זה, ניתן לראות בחמש ארובות כהשלמה לספרם של פרימו לוי הזהו אדם – הישרדות באושוויץ ולהלילה של אלי ויזל.

קישורים חיצוניים

• "Obituary of Olga Lengyel". The New York Times.

לקריאה נוספת

• הלילה (ספר). Hill and Wang. 1958–2006. ISBN 0-553-27253-5. (Personal account of the Holocaust)
• Müller, Filip (1999). Eyewitness Auschwitz: Three Years in the Gas Chambers. trans. Routledge & Kegan Paul Ltd. and Susanne Flatauer. Chicago: Ivan R. Dee & in association with the United States Holocaust Memorial Museum. p. 180. ISBN 1-56663-271-4.
• Fink, Ida (1987). A Scrap of Time and Other Stories. 1987 translation by Madeline Levine. New York: Schocken Books. p. 165. ISBN 0-8052-0869-0.
• Stephen Nasser (2003). My Brother's Voice: how a young Hungarian boy survived the Holocaust: a true story. Stephens Press. pp. 001–232. ISBN 1-932173-10-2.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34608087חמש ארובות