חינוך מיוחד בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

החינוך המיוחד בישראל חל על ילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים בגילאי 3 עד 21. לפי חוק חינוך מיוחד, שנחקק ב-1988, הם זכאים לשירותי חינוך מיוחדים חינם.

מטרות החינוך המיוחד בישראל

המטרות מוגדרות בחוק חינוך מיוחד:

מטרות שירותי החינוך המיוחדים הן –

(1) לקדם ולפתח את הלמידה, הכישורים והיכולות של התלמיד עם הצרכים המיוחדים ואת תפקודו הגופני, השכלי, הנפשי, החברתי וההתנהגותי ולהקנות לו ידע, מיומנויות, כישורי חיים וכישורים חברתיים;
(2) לעגן את זכותו של התלמיד עם הצרכים המיוחדים להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה, בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי יכולותיו;
(3) לקדם את שילובם של תלמידים עם צרכים מיוחדים במוסדות חינוך רגילים.

ההנחה המקובלת היא שיש לשאוף להשאיר את הילד החריג בחברת ילדים רגילים בני גילו בסביבתו המוכרת ולסייע לו באמצעי חינוך שונים (כמו שיעורי עזר וטיפול פרטני). שילוב זה תורם לילד החריג בכך שהוא ממריץ את תהליכי הלמידה שלו. הוא גם תורם לילד הרגיל משום שהוא מחנך אותו לפתיחות ולסובלנות כלפי השונה ומטפח בו הרגלי סיוע ועזרה הדדית[1].

חקיקה ופסיקה

ועדת כהן רז

בשנת 1976 החליטה ועדה בראשות חוקר החינוך המיוחד ראובן כהן רז כי יש למיין תלמידים עם לקות למסגרות חינוך שונות בהתאם למה שמומחים קובעים שיכול לסייע לכל תלמיד באופן אישי. זאת, בניגוד למקובל לפני כן - מיון תלמידים על פי שם הלקות שלהם (כל מי שיש לו לקות ראייה קשה הלך אז לבית ספר לעיוורים, כל מי שיש לו שיתוק מוחין למד במקום המתמחה בשיתוק מוחין וכיוצא בזה).

חוק חינוך מיוחד

החינוך המיוחד בישראל מוסדר בחוק חינוך מיוחד, התשמ"ח-1988. לפי החוק, זכאי כל ילד בישראל בגילאים 3–21 שאובחנה אצלו מוגבלות כלשהי לטיפולים מיוחדים במימון המדינה. בנוסף לטיפולים שונים, קובעת ועדת השמה האם על הילד ללמוד במסגרת חינוך מיוחד או להיות משולב במסגרת של חינוך כללי.

ועדת השמה מורכבת ממספר בעלי תפקידים (פסיכולוג, מפקח על החינוך המיוחד, עובד סוציאלי, נציג הורים לגבי החינוך המיוחד, נציג בית הספר בו לומד התלמיד, יושב ראש ועדת השמה והורי התלמיד). בוועדה מתאר בית הספר ומעלה את תפקוד התלמיד, ואת התכנית הלימודית-טיפולית בה עבדו עמו, וכן נמסר דו"ח חינוכי. הפסיכולוג מסכם בקצרה את האבחון הפסיכולוגי שנערך לתלמיד ואת המלצותיו לגבי המשך לימודיו. ההורים מתארים את תפקוד הילד ואת ציפיותיהם לקידומו בהמשך. הוועדה דנה ומחליטה כיצד לסייע לתלמיד, ובהתאם לצורך ניתן לו אישור זכאות ללמוד במסגרת החינוך המיוחד (כיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל, בית ספר לחינוך מיוחד וכו').

ועדת מרגלית

בשנת 2000 מינה שר החינוך, יוסי שריד, ועדה לבדיקת מצב החינוך המיוחד. הוועדה ביקרה את מצב החינוך המיוחד בארץ באותה התקופה, בטענה שחוק החינוך המיוחד אינו ממומש כראוי, והציעה מספר רב של שינויים, ביניהם שינויים רבים בפעילות ועדות ההשמה.

עתירות לבג"ץ

ערך מורחב – בג"ץ ית"ד

בשנת 2002 עתר ארגון ית"ד (ילדי תסמונת דאון) לבג"ץ בעניין החינוך המיוחד. בית המשפט, בראשות השופטים תיאודור אור, דליה דורנר ואדמונד לוי, קבע שילדים בעלי צרכים מיוחדים שלומדים בבתי ספר רגילים יהיו זכאים לאותם תנאים ותקציבים שלהם זכאים תלמידי בתי ספר ייעודיים לחינוך מיוחד. בעקבות הפסיקה תוקן חוק החינוך המיוחד (תיקון מספר 7), אולם לא הועבר תקציב למימון התיקון עד שבשנת 2003 חייב בג"ץ את המדינה לתקצב את החוק.

שיטות לחינוך מיוחד הנהוגות בישראל

תוכניות לימוד אישיות (תל"א)

תוכנית לימוד אישית היא תוכנית עבודה רב תחומית המתוכננת עבור ילד מסוים בחינוך המיוחד באופן אישי. התכנית כוללת עבודה עם הילד בתחומי לימוד שונים במקביל לתחומים טיפוליים. תוכנית לימוד אישית, לדוגמה, יכולה לכלול תגבור לימודי מתמטיקה, טיפול בריפוי בעיסוק ושיחה שבועית עם יועץ בית הספר.

את התוכנית מתכננים עבור הילד כל אנשי המקצוע המעורבים בטיפול בו - מחנך/ת, מורים, יועצים, מטפלים ועוד, עם מעורבות של הורי הילד ובמידת האפשר גם הילד עצמו.

בנוסף, קיימת תח"י- תוכנית חינוכית יחידנית, אשר מיועדת לתלמידים בעלי קשיי למידה מאובחנים אשר לומדים בבי"ס רגיל וזקוקים לשעות שילוב (על ידי מורת סל שילוב מטעם המתי"א). את התח"י בונות יחד מורת השילוב ומחנכת הכיתה של התלמיד.

מתי"אות

מתי"א (מרכז תמיכה אזורי) או מת"י (מרכז תמיכה יישובי) הוא מרכז חינוכי-מקצועי האחראי על ריכוז התמיכה בתלמידים בעלי צרכים מיוחדים במוסדות החינוך השונים. כחלק מתפקיד זה אחראי המרכז ליזום פרויקטים של חינוך מיוחד באזורו ולהקצות משאבי הוראה וטיפול, הדרכות מקצועיות והשתלמויות לצוותי ההוראה והטיפול. המתי"א אמור לתמוך בפרויקטים שונים של חינוך מיוחד בבתי הספר ובגני ילדים באזור או להקים פרויקטים כאלה בעצמו. פעילות המתי"אות כוללת:

  • קיום פעילויות מיוחדות עבור תלמידים משולבים במסגרת חינוך רגילות.
  • ביצוע התאמות של חומרי למידה וסביבת למידה על ידי עובדי הוראה מומחים לתחום.
  • שירות מערכתי למוסדות חינוך רגילים הכוללים תגבור המסגרות בעת הצורך בהתאם להיקף התמיכות וההתאמות המקצועיות הנדרשות.
  • הנחיית המורים והגננות בגני-הילדים ובבתי-הספר במיפוי הצרכים של התלמידים המשולבים בכיתות הרגילות ושל תלמידים בכיתות חינוך מיוחד, ביצירת תוכניות שילוב ותוכניות חינוכיות-טיפוליות.
  • סיוע למנהלי המוסדות בפיקוח על מורי השילוב ובביצוע התוכניות.
  • הפעלה וביצוע של יזמות על-פי הנחיות הביצוע של מפקח החינוך המיוחד על המתי"א.
  • עבודה משותפת עם מרכזים טיפוליים.
  • ריכוז עבודתה של ועדת השילוב הישובית וביצוע החלטותיה.
  • ייזום וריכוז יזמות לשילוב חלקי או הדרגתי של תלמידים (יחידים וקבוצות) הלומדים במסגרות לחינוך מיוחד - במסגרות החינוך הרגיל ובמסגרות החינוך הלא פורמלי בקהילה[2].

ארגוני סיוע בישראל

בנוסף לממשלה ולרשויות המקומיות קיימים בישראל ארגונים שנועדו לסייע בדרכים שונות לאוכלוסיית החינוך המיוחד[1]. למשל: אקים, אלו"ט, אגודת ניצן, שיח סוד, אלי"ע ועוד.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 יואב בן-דב, אילנה שמיר וזהבה כנען (2004). אביב חדש: האנציקלופדיה הישראלית לנוער. הוצאת אנציקלופדיה אביב בע"מ.
  2. ^ מתוך חוזר מנכ"ל משרד החינוך סח/3(ד), נובמבר 2007
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34917686חינוך מיוחד בישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=חינוך_מיוחד_בישראל&oldid=2154063"