חוק מוות מוחי-נשימתי
חוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008 הוא חוק שקובע את התנאים לקביעת מוות מוחי נשימתי בישראל, שיקבעו על פי מעמדם, זכויותיהם, דתם ואמונתם של המטופל ומשפחתו[1].
החוק אושר בכנסת ב-23 במרץ 2008 ביוזמת חבר הכנסת לשעבר עתניאל שנלר, ונכנס לתוקף בתחילת יוני 2009. בשנת 2009 יצא חוזר מנכ"ל משרד הבריאות, שמפרט את הנהלים בפועל ליישום החוק[1] .
עיקרי החוק
חוק מוות מוחי נשימתי קובע כי עת קביעת מותו של אדם הוא כאשר נקבע מוות מוחי נשימתי או לבבי[2],ומסדיר את התנאים וההוראות לקביעת מוות מוחי נשימתי בישראל תוך התחשבות בדתם, מעמדם, זכויותיהם ואמונותיהם של המטופל ומשפחתו[1].
על פי החוק, קביעת מוות מוחי נשימתי תבוצע בידי שני רופאים מוסמכים שמינתה ועדת הסמכה רפואית מיוחדת שתורכב על ידי מנכ"ל משרד הבריאות, ותכלול רופאים מההסתדרות הרפואית בישראל, רבנים, נציג דעת המיעוט, ונציגים מתחום האתיקה, פילוסופיה ומשפט. על הרופאים החברים בוועדה לא להתערב בטיפול באופן ישיר ולא לעסוק בהשתלת איברים.
כחלק מהנוהל לקביעת מוות מוחי נשימתי, הרופא המטפל יודיע לקרוביו של המטופל כי קיים חשד שהמטופל סובל ממוות מוחי נשימתי. רק לאחר מכן הרופאים שהוסמכו על ידי הוועדה יפעלו לקביעת המוות המוחי נשימתי בתנאי שבני משפחתו של המטופל רוצים בכך[3].
הליך קביעת המוות המוחי נשימתי יבוצע בתנאי שבבית החולים קיים מכשיר לעריכת בדיקות מכשירניות מיוחדות, הקובעות אם תפקוד המוח הופסק באופן מלא ובלתי הפיך, לרבות גזע המוח[2]. במצב כזה, אם הגורם הרפואי למצב ברור לחלוטין ויש עדויות קליניות להפסקת הנשימה העצמאית, ניתן לקבוע כי המצב הוא מוות מוחי נשימתי.
אם נקבע מוות מוחי נשימתי, המשפחה על פי דתה ואמונתה יכולה לקבוע אם להמשיך את הטיפול בחולה או להפסיקו, כלומר, לנתק את המטופל מהמכשירים ולקבל את מסמכיו הרפואיים[3].
יישום החוק והשלכותיו
שינויים בחוק
השינויים של החוק נקבעו על ידי שר הבריאות ובהסכמת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. התוספת הראשונה נמצאת בסעיף 1 והיא הגדרת "מכשיר רפואי" והתוספת השנייה נמצאת בסעיף 3(1) והיא שתחומי המומחיות הרפואית של הרופאים שבחרה ועדת ההסמכה הרפואית המיוחדת הם: הרדמה, טיפול נמרץ כללי, טיפול נמרץ לילדים, נוירולוגיה, נוירוכירורגיה, רפואה דחופה, רפואת ילדים, רפואה פנימית, וקרדיולוגיה.
השלכות החוק
בעקבות החוק, מספר רבנים הסכימו לוותר על העמדת משגיח דת בעת קביעה של מוות מוחי נשימתי בבתי חולים ואנשים מהמגזר הדתי החלו לתמוך בחוק ולהסכים לתרום איברים, למרות זרמים מסוימים שנשארו תקפים בדעתם נגד החוק כמו הזרם הליטאי בציבור החרדי המונהג בידי הרב יוסף שלום אלישיב שמתנגד לחוק בחריפות[2] וחושב כי ניתוק אדם ממכונות כאשר הוא סובל ממוות מוחי נשימתי או לבבי נחשב לרצח[3].
הבדיקה המכשירנית המיוחדת שתתבצע בעקבות החוק הקובעת כי המוח הפסיק לעבוד לרבות גזע המוח, וועדת ההיגוי המסמיכה את הרופאים הקובעים את המוות[2], הם אמצעים שלא בוצע בהם שימוש לפני חקיקת החוק[4].
יחס היהדות
ערך מורחב – מוות מוחי בהלכה
פוסקי ההלכה החרדיים חלוקים בדעתם האם מוות מוחי נחשב מוות או לא. לדעת הסוברים שאין זה מוות, הרי שהוצאת האיברים, ואף ניתוק מכשירי החייאה, נחשב לרצח. לעומתם, אחרים רואים את המוות המוחי כמוות, אולם גם הם בחלקם מפקפקים בכך שהבדיקות שהרופאים מבצעים לשם קביעתו של המוות המוחי די בהם להתרת מעשה שבאדם חי נחשב לרצח. הנושא הזה עורר פולמוסים לא אחת, כאשר הסוגיה נידונה בציבור, בעיקר בשאלה האם ראוי לחתום על כרטיס אדי.
ב-1986 סיימה את עבודתה ועדה מטעם הרבנות הראשית בנושא מוות מוחי. חברי הוועדה היו הרבנים הראשיים אברהם שפירא ומרדכי אליהו, והרבנים שאול ישראלי, זלמן נחמיה גולדברג, ישראל מאיר לאו, דוד חיים שלוש והרופאים ורבנים מרדכי הלפרין ופרופסור אברהם שטינברג. הוועדה המליצה לרבנות הראשית להכיר במוות מוחי בתנאים מסוימים, ולאחר כמה שבועות, ב-3 בנובמבר 1986 (א' בחשוון תשמ"ז), התקבלה החלטה של מועצת הרבנות הראשית לאשר תרומות לב מאנשים שנקבע להם מוות מוחי, בבית החולים הדסה עין-כרם בירושלים בתנאי שיתמלאו ארבעה תנאים אותם הציבו הרבנים בפני משרד הבריאות. אחד מהם היה שבכל הליך קביעת מוות מוחי יקח חלק נציג של הרבנות הראשית שמתמחה בפסיקת הלכה רפואית. משרד הבריאות לא הסכים לתנאי זה ולכן הרבנות לא הכירה במוות מוחי. בשנת 2009, לאחר חקיקת חוק מוות מוחי נשימתי, פורסם שב"ישיבת הכנה מקדמית" נטתה מועצת הרבנות הראשית לחזור על החלטתה מ-1986.[5]
ביוני 1990 הכירה הסתדרות הרבנים דאמריקה (RCA), ארגון אורתודוקסי מודרני, במוות מוחי, ובעקבות זאת מועצת גדולי התורה החרדים בארצות הברית פנתה לפוסקי ההלכה החרדים בארץ ישראל, הרב שלמה זלמן אויערבאך ומחותנו הרב יוסף שלום אלישיב, והשניים פרסמו פסק הלכה ששולל את המוות המוחי:
בס"ד יום ח"י מנ"א תנש"א
נתבקשנו לגלות דעתינו, דעת תורה, בעניין השתלת הלב או שאר איברים לצורך חולה מסוכן בזמן שלב התורם פועם ומוחו כולל גזע המוח אינו מתפקד כלל הנקרא "מיתת המוח" - דעתינו שאין שום היתר להוציא אף אחד מן איבריו ויש בזה משום שפיכת דמים.
שלמה זלמן אויערבאך יוסף שלום אלישיב— [6]
פוסק ההלכה החרדי המפורסם ביותר שנטען בשמו שהכיר במוות מוחי היה הרב משה פיינשטיין, יו"ר מועצת גדולי התורה באמריקה. בימי חייו פורסמו שתי תשובות שלו בנושא בספר השו"ת שלו "אגרות משה" שהביעו התנגדות למוות מוחי, אך בכרך האחרון של ספר השו"ת שיצא לאור על ידי בניו לאחר מותו, הופיעה תשובה נוספת שממנה ניתן להבין כי שינה את דעתו, אך מכיוון שהתפרסמה לאחר מותו הייתה לה השפעה מועטה על הציבור החרדי. הרב אויערבאך הטיל ספק בכך שיש להבין תשובה זו כתומכת במוות מוחי, משום שאילו כך היה הדבר צריך היה לצפות שהרב פיינשטיין יכתוב בזכות תרומת איבריו של החולה הנידון בתשובה בהמשך לתמיכה בקביעת המוות המוחי, אך הדבר לא נעשה. עם זאת, בתכתובת בין הרב פיינשטיין לד"ר ש.ש. בנדי מבהיר הרב את עמדתו שחולה ללא יכולת נשימה עצמאית אכן נחשב כמת: "והנה אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה ימים, מכל מקום כל זמן שאין לחולה כוח נשימה עצמאי, נחשב כמת, וכדבארתי בתשובתי בא"מ יו"ד ג' סימן קל"ב".[7][8]
ביקורות ודיונים שהתעוררו בעקבות החוק
החוק קיבל ביקורות שונות ממספר גורמים ועורר דיונים. על פי דבריו של ח"כ שנלר, החוק קודם במטרה להכניס למעגל תורמי האיברים להשתלה גם את האוכלוסייה הדתית, ויושב ראש המרכז הלאומי להשתלות, פרופ' גבריאל גורמן, ציפה לעלייה במספר התורמים. לדעת איגוד הרופאים לטיפול נמרץ לעומת זאת, החוק עלול דווקא להקטין את מספר השתלות האיברים בגלל המגבלות הקשות שהוא מטיל בדרך לקביעת המוות המוחי-נשימתי[2].
יהדות התורה התנגדה לחוק ואף קבעה כי הוא מהווה סיבה להצבעת אי-אימון בממשלה. לדעתו של משה גפני, חבר כנסת יהדות התורה: "חוק זה הוא בניגוד מוחלט להלכה כאשר ע"פ ההלכה מוות מוחי אינו מוות אלא רק מוות לבבי ואילו ע"פ חוק זה יוכלו לנתק חולה מהמכשירים גם כאשר אירע אצלו מוות מוחי והוא בעצם עדיין חי". בניגוד לכך, הרב שלמה משה עמאר תמך בחוק ובכך גרם גם לתמיכתם של חברי כנסת מש"ס והצבעתם בעד החוק[3].
קישורים חיצוניים
חוק מוות מוחי–נשימתי, התשס״ח–2008, בספר החוקים הפתוח
היסטוריית החקיקה של חוק מוות מוחי-נשימתי, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת- טנדלר, מ. (1996). עמדת הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בעניין מוות מוחי. אתר מכללת הרצוג דעת
- לביא, צ. (1969). לב הבעיה- בראש פתוח. עיתון מעריב
- שטנברג, א. (2006). מות המוח והיעדר נשימה= מות האדם היבטים היסטוריים, רעיוניים, חברתיים והלכתיים. אנציקלופדיה הלכתית רפואית
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 רמות, ש, חוק מוות מוחי נשימתי (חוק), באתר כל זכות, 2013
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 בנדר, א. אבן, ד. הר- נוי, א, הרופאים נגד חוק המוות המוחי, באתר nrg חדשות, 2008
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 מירוני, ש, 'חוק מוות מוחי נשימתי' אושר סופית בכנסת, באתר בחדרי החרדים, 2008
- ^ פלישמן, י, השקפת ההלכה בעניין מוות מוחי, באתר דין, 2012
- ^ http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3780464,00.html
- ^ גילוי דעת תורה בעניין מיתת המוח
- ^ [1], שם מובאות גם עדויות אישיות ממכרי הרב, מאתר "דעת"
- ^ "קביעת רגע המוות - סקירת עמדות", מאתר "דעת"
28287906חוק מוות מוחי-נשימתי