מוות מוחי בהלכה

מוות מוחי (באנגלית: Brain death) הוא הפסקה בלתי-הפיכה של כל הפעילות המוחית ובכלל זה הפעילות המוחית הלא רצונית ההכרחית לקיום החיים, כגון נשימה. המוות המוחי הוא תוצאה של נמק תאי עצב בגזע המוח.

רוב פוסקי ההלכה קובעים שמוות מוחי לא נחשב מוות ןלפי זה הרי שהוצאת האיברים, ואף ניתוק מכשירי החייאה, נחשב לרצח. לעומתם, יש אחרים רואים את המוות המוחי כמוות, אולם חלקם מפקפקים בכך שהבדיקות שהרופאים מבצעים לשם קביעתו, די בהם להתרת מעשה שבאדם חי נחשב לרצח. הנושא הזה עורר פולמוסים לא אחת, כאשר הסוגיה נידונה בציבור, בעיקר בשאלה האם ראוי לחתום על כרטיס אדי.

ערך מורחב – מוות מוחי

רקע

בתלמוד הבבלי במסכת יומא בסוגיית "מפקחין עליו את הגל", מתואר מקרה בו אם נפל על אדם גל אבנים בשבת והוא קבור תחתיהם וספק מת, מתחילים להסיר מעליו את האבנים, אם הגיעו קודם כול לחזהו וראו שלבו לא פועם וחזהו לא עולה ויורד- חייבים להמשיך להסיר מעליו את האבנים עד שיגיעו לחוטמו ויראו גם שאינו נושם. מצד שני, אם הגיעו קודם כול לחוטמו וראו שאינו נושם- "מניחין אותו", כלומר לא ממשיכים לחלל עליו את השבת כיוון שהוא מת בוודאות.

נימוק אחד^{[דרוש מקור]} להתייחסות למוות המוחי כמוות הוא מכיוון שזו מצביעה על הדמיון האטימולוגי בין המילים "נשמה" ו-"נשימה" (ללא נשימה, לא תיתכן נשמה – ולכן האדם מת. כמו כן היא מתבססת על הפסוק "כל אשר נשמת רוח חיים באפו", ומכאן מצביעה על כך שקיום נשימה עצמאית היא הקובעת אם האדם חי או מת.

ב-1986 סיימה את עבודתה ועדה מטעם הרבנות הראשית בנושא מוות מוחי. חברי הוועדה היו הרבנים הראשיים אברהם שפירא ומרדכי אליהו, והרבנים שאול ישראלי, זלמן נחמיה גולדברג, ישראל מאיר לאו, דוד חיים שלוש והרופאים ורבנים מרדכי הלפרין ופרופסור אברהם שטינברג. הוועדה המליצה לרבנות הראשית להכיר במוות מוחי בתנאים מסוימים, ולאחר כמה שבועות, ב-3 בנובמבר 1986 (א' בחשוון תשמ"ז), התקבלה החלטה של מועצת הרבנות הראשית לאשר תרומות לב מאנשים שנקבע להם מוות מוחי, בבית החולים הדסה עין-כרם בירושלים בתנאי שיתמלאו ארבעה תנאים אותם הציבו הרבנים בפני משרד הבריאות. אחד מהם היה שבכל הליך קביעת מוות מוחי יקח חלק נציג של הרבנות הראשית שמתמחה בפסיקת הלכה רפואית. משרד הבריאות לא הסכים לתנאי זה ולכן הרבנות לא הכירה במוות מוחי. בשנת 2009, לאחר חקיקת חוק מוות מוחי נשימתי, פורסם שב"ישיבת הכנה מקדמית" נטתה מועצת הרבנות הראשית לחזור על החלטתה מ-1986.

ביוני 1990 הכירה הסתדרות הרבנים דאמריקה (RCA), ארגון אורתודוקסי מודרני, במוות מוחי, ובעקבות זאת מועצת גדולי התורה החרדים בארצות הברית פנתה לפוסקי ההלכה החרדים בארץ ישראל, הרבנים שלמה זלמן אויערבאך ומחותנו יוסף שלום אלישיב, והשניים פרסמו פסק הלכה ששולל את המוות המוחי:

בס"ד יום ח"י מנ"א תנש"א

נתבקשנו לגלות דעתינו, דעת תורה, בעניין השתלת הלב או שאר איברים לצורך חולה מסוכן בזמן שלב התורם פועם ומוחו כולל גזע המוח אינו מתפקד כלל הנקרא "מיתת המוח" - דעתינו שאין שום היתר להוציא אף אחד מן איבריו ויש בזה משום שפיכת דמים.

שלמה זלמן אויערבאך יוסף שלום אלישיב

—

כמו כן כתב על זה בעל המנחת יצחק לאחר שנשאל מאדם שהוזמן מטעם משרד הבריאות הבריטי להשתתף בועידה של אנשי רפואה, משפט ודת לדון בבעיות החוקיות והמוסריות הנובעות מטיפולי השתלת אברים. ושם כתב באופן חד משמעי שדעתו היא שמעשה זה אסור לחלוטין

“תוכן השאלה הוא אם מעשה הרופאים בזה יש להקרא רפואה או רצח, ולדעתי הדבר פשוט דיש לזה דין רצח”.

— מנחת יצחק (ח”ה סי’ ז’)

לאחר חצי שנה התפרסם פסק נוסף:

בס"ד ד' אייר תשנ"ב

נתבקשנו לגלות דעתינו, דעת תורה, בעניין השתלת הלב לצורך חולה מסוכן, וכן בעניין השתלת שאר איברים לצורך חולים שיש בהם סכנה – הנה כל זמן שהוא מונשם ולב התורם פועם, ואפילו במקרה שכל מוחו כולל גזע המוח אינו מתפקד כלל, הנקרא "מיתת המוח", עם כל זה דעתנו שאין שום היתר להוציא אף אחד מן איבריו, ויש בזה חשש שפיכת דמים.

שלמה זלמן אויערבאך
יוסף שלום אלישיב

—

בין שני פסקי הלכה אלו בוצע על ידי פרופ' שטיינברג וד"ר הלפרין ניסוי הכבשה, ולכן לדעת ד"ר הלפרין יש חשיבות רבה להחלפת הביטוי "משום שפיכת דמים" בפסק ההלכה הראשון ב"חשש שפיכת דמים" בפסק ההלכה השני, מה שאומר שהחולה אינו חי בוודאות לשיטתו אלא "ספק גוסס ספק מת" וניתוקו מהמכשירים הוא "ספק רצח", גישה שאינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה החרדית המקובלת המכירה במוות לבבי בלבד.

פוסק ההלכה החרדי המפורסם ביותר שיש שטוענים שהכיר במוות מוחי היה הרב משה פיינשטיין, יו"ר מועצת גדולי התורה באמריקה. בימי חייו פורסמו שתי תשובות שלו בנושא בספר השו"ת שלו "אגרות משה" שהביעו התנגדות למוות מוחי, אך בכרך האחרון של ספר השו"ת שיצא לאור על ידי בניו לאחר מותו, הופיעה תשובה נוספת שממנה היה שטענו ששינה את דעתו, אך מכיוון שהתפרסמה לאחר מותו הייתה לה השפעה מועטה על הציבור החרדי. הרב אויערבאך הטיל ספק בכך שיש להבין תשובה זו כתומכת במוות מוחי, משום שאילו כך היה הדבר צריך היה לצפות שהרב פיינשטיין יכתוב בזכות תרומת איבריו של החולה הנידון בתשובה בהמשך לתמיכה בקביעת המוות המוחי, אך הדבר לא נעשה. עם זאת, בתכתובת בין הר' פיינשטיין לד"ר ש.ש. בנדי מבהיר הרב את עמדתו שחולה ללא יכולת נשימה עצמאית אכן נחשב כמת: "והנה אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה ימים, מכל מקום כל זמן שאין לחולה כוח נשימה עצמאי, נחשב כמת, וכדבארתי בתשובתי בא"מ יו"ד ג' סימן קל"ב".

ניסוי הכבשה

הרב אויערבאך בעצמו הוסיף לעסוק בנושא במהלך שנות התשעים ועבורו נערכו שני ניסויים על בעלי חיים על מנת להוכיח שכבשה ב"מוות מוחי" מסוגלת ללדת טלה בריא. לפי פרופ' אברהם שטיינברג היה הרב אויערבאך קרוב להכרה עקרונית במונח לגבי מות כל תאי המוח (אך לא לגבי מות גזע המוח והפסקת הנשימה העצמונית בלבד) אך התנגד לקביעת מוות על פי הבדיקות הקיימות, וכן התנגד לכל בדיקה הכרוכה בהזזת הנבדק או בהחדרת חומר לגופו מחשש שתקצר את חייו ובהיעדר כל תועלת רפואית מלבד קביעת מוות. בשנים האחרונות נפוצו שמעות שונות על דעתו של הרב עובדיה יוסף בעניין ההכרה במות מוחי כמוות לכל דבר. וזאת בעקבות תמיכתה של תנועת ש"ס בחוק קביעת מוות מוחי נשימתי. נכדו של הרב יוסף, הרב יעקב ששון, טען שהרב יוסף מקבל את ההכרה במוות מוחי, אך דורש שהבדיקה תעשה על ידי רופאים "יראי שמים".

הרב ד"ר מרדכי הלפרין מחלק את יחס ההלכה למוות מוחי לשלוש גישות עיקריות:

• "הגישה הנשימתית", ברוח המלצות ועדת הרבנות הראשית ב-1986 שמבוססת לפי מצדדיה על החתם סופר והרב פיינשטיין, שבעצם לפיה הדבר הקובע הוא הפסקת נשימה עצמונית, ומכיוון שמרכז הנשימה מצוי בגזע המוח אז מוות של גזע המוח מספיק על מנת לקבוע מוות על פי ההלכה. חוק מוות מוחי-נשימתי לא קיבל גישה זו וחייב מוות של כל המוח ולא רק של גזע המוח.
• "גישת המוות הלבבי", שבין השאר כתבו בזכותה הרבנים אליעזר יהודה ולדנברג ושמואל הלוי וואזנר ורוב הפוסקים החרדיים. לדעתם העדר נשימה עצמונית לפי ההלכה אינו סיבת המוות אלא רק סממן בעל רגישות גבוהה למוות לבבי בהתחשב באילוצי הרפואה בימי חז"ל, ולכן כיום כשאפשר לאבחן בקלות מוות לבבי אין עוד צורך להתבסס על מבחן זה, ובמצב של מות גזע המוח ללא נשימה עצמונית אבל עם מכשיר הנשמה ופעילות לבבית, ההלכה מגדירה את האדם כבין החיים.
• "גישת הרב אויערבאך", שמקבלת בעקרון את הרעיון של מות כל חלקי המוח כמוות (ומכאן ניסוייו בעריפת ראשי כבשים), אך בפועל סירב לקבל את הפרקטיקה של קביעת מוות מוחי על ידי הרפואה, בשל חוסר אמונו ברופאים ומגבלות הטכנולוגיה (פרופ' שטיינברג חיווה בפניו דעתו שאנגיוגרפיה רגילה שהייתה נהוגה בתחילת שנות ה-90 אינה ודאית למוות מוחי).

לקבל איברים מן המת

הרב יצחק זילברשטיין פוסק בדעת חמיו הרב יוסף שלום אלישיב שאע"פ שהפעולה אסורה (לשיטתו) מותר לקחת איברים להשתלה אף בארץ ישראל ואף פעולה זו תיחשב לעילוי נשמה למת. בחו"ל יש מי מתיר לקחת השתלות כיון שרובן עכו"ם ונוהגים עפ"י חקיהם

לקריאה נוספת

השקפת ההלכה בעניין מוות מוחי באתר דין

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0