חוחובה
 חוחובה
| |
|---|---|
| מיון מדעי |
חוחובה (שם מדעי: Simmondsia chinensis; שם עממי: Jojoba) הוא שיח שמוצאו ממדבריות סונורה ומוהאבי בדרום קליפורניה, אריזונה ואזורי מקסיקו השכנים להן.
גובהו של השיח מגיע ל-1–2 מטרים, עם עלווה צפופה. העלים מנוגדים ואובאליים, באורך 2–4 ס"מ וברוחב 1.5-3 ס"מ, מעובים בצבע אפור ירוק.
הפרחים קטנים, ירקרקים-צהבהבים וללא עלי כותרת. כל צמח הוא חד מיני, משמע זכר או נקבה, אך קיימים הרמאפרודיטים נדירים ביותר. הפרי הוא דמוי בלוט באורך 1–2 ס"מ ומכיל זרע קשה חום כהה שתכולת השמן בו כ 54%.
שיח החוחובה הוא דו-ביתי.
גידול החוחובה ושימושיה
את החוחובה מגדלים בין היתר להפקת השמן (המכונה "שמן חוחובה") מזרעיה. השמן מתייחד בכך שיש בו שרשרות ישרות ארוכות ביותר (C40-C46) של אסטר ללא טריגליצרידים, מה שהופך אותו דומה יותר בתכונותיו לשומן העור מאשר שמנים צמחיים אחרים, תכונה מועילה לשימוש קוסמטי. שמן חוחובה דומה בתכונותיו לשמן לווייתנים ומהווה תחליף לו.
השמן ניתן לזיקוק משום שהוא חסר ריח וצבע ועמיד לחימצון, במצב זה הוא משמש לרוב כחומר לחות בקרמים או שמן נושא לבישום. שמן חוחובה משמש גם לייצור ביודיזל, תוסף לדלק למכוניות ושמן סיכה של מכניקה עדינה, בגלל היותו חומר שימון המתפרק טבעית.
מגדלים חוחובה במספר אזורים מדבריים בעולם וביניהם ישראל, ארגנטינה, מקסיקו, פרו וארצות הברית.
הצמחים הראשונים הובאו לישראל למכון לחקר הנגב ב-1961 ולאחר מאמצי מחקר שארכו כ-25 שנים, פותחו זנים ונמצאו דרכי ריבוי שהביאו את ישראל להיות יצרנית שמן החוחובה הגדולה בעולם עם נתח שוק של 40% כשקיבוץ חצרים הוא המגדל והיצרן הגדול ביותר בישראל. רוב שטחי החוחובה בישראל, כ-3,000 דונם, נמצאים בנגב ומושקים בעזרת טפטפות תוך ניצול מים מטוהרים המופקים משפכים ונאגרים במאגרים מיוחדים. מדינת ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם בהפקת יבולי חוחובה, אחרי ארצות הברית וארגנטינה.
שמן חוחובה מופק מגרעיני הצמח בכבישה קרה. ערכו של שמן חוחובה גבוה פי ארבעה מזה של שמן זית[דרושה הבהרה], ולכן זכה לכינוי "הזהב הנוזלי".
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
31084372חוחובה