חוה שפירא

חוה שפירא (26 בדצמבר 1876, סלאוויטא, אוקראינה – 28 בפברואר 1943, טרזיינשטט) הייתה סופרת, מבקרת, פובליציסטית, מחלוצות סיפורת הנשים העברית, פעלה בקרב חוגי הסופרים העבריים במזרח אירופה, עד למותה בגטו טרזיינשטט.

קורות חיים

שפירא נולדה בשנת 1876 בסלאוויטא שבאוקראינה למשפחה חסידית דתית משכילה. אביה, יעקב שמאי שפירא, היה נכדו של הרב פנחס מקוריץ ובנו של בעל בית הדפוס "האחים מסלוויטא", ואמהּ, מנוחה לבית שיינברג, הייתה משכילה חילונית. השכלתהּ הושפעה באופן נרחב מהוריה, ובילדותהּ התחנכה שפירא חינוך תורני עם אחיה, לצד למידת קריאה וכתיבה וטקסטים עבריים חילוניים ממורה פרטי ובעידוד אמהּ.

בשנת 1895 נישאה ללימל רוזנבוים. כעבור שנתיים נולד בנהּ פנחס, ובשנת 1900 עברה המשפחה לוורשה. בתקופת מגוריה בעיר התערתה שפירא בקרב חוגי הסופרים העבריים, ובהם דוד פרישמן, י"ל פרץ, שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, שלום אש ואחרים. מידיו של פרץ קיבלה שפירא תמיכה מקצועית נרחבת, והייתה בת בית בביתו ובחוג הספרותי שהתכנס בו. במקביל, החלו נישואיה להתערער לאור התהדקות יחסיה עם הסופר ראובן בריינין. בשנת 1903 נפרדה מבעלהּ, אך בריינין סירב לעזוב את משפחתו וחלופת המכתבים עמו נפסקה במהלך מלחמת העולם הראשונה. ארבע שנים נותרה שפירא נשואה ופגישותיה עם בנה התקיימו תחת מגבלות, עד לגירושיה בשנת 1907 ויציאתה לווינה.

מווינה הסדירה שפירא את קבלתהּ ללימודים אקדמיים באוניברסיטת ברן שבשווייץ, שבהּ הוסמכה כדוקטור לפילוסופיה בשנת 1910. לאחר תקופה קצרה בעיירת הולדתהּ עברה לחיות בברלין, בה שהתה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ובסופה התגוררה תקופה קצרה באודסה והשתקעה בצ'כוסלובקיה.

כתביה של שפירא התפרסמו לעיתים תכופות בכתבי העת העבריים "השילוח", "התורן", "התקופה", "העולם" ו"הדואר", וכן בעיתונות היידית "איזרייעליטישעס", "זעלבסוועהר" ו"פאמיליענבלאט". באלו, כמו גם בספריה, נקטה קו פמיניסטי ותבעה את שיתוף הנשים בתחיית הלשון העברית והתרבות הספרותית. מסריה הרדיקליים בנושאי חברה ופמיניזם הוצפנו בכתביה באמצעות משלים וסיפורת לילדים.

ממקום מושבה בפראג נלקחה שפירא לגטו טרזיינשטט, שבו נספתה בשנת 1943. יומנהּ האישי, המתעד את חייה בין השנים 1900–1941, מצוי בארכיון גנזים בתל אביב.

ספריה

• האחים מסלאוויטה: מעשה שהיה, ברלין: דפוס איטצקאווסקי, תרנ"ז (תדפיס מתוך "השלח", א-ב).
• אם כל חי [פסידונים], קבץ ציורים, ורשה: דפוס י' עדעלשטיין, תרס"ט 1909.‬
• מכתב מוכה שחפת, 1921.
• ת"ג מסריק: חייו ותורתו, פראג: הברית העברית, תרצ"ה 1935.
• בהכנסי עתה: מבחר סיפורים, מסות, מכתבים וקטעי יומן / חוה שפירא; עורכות: קרול ביילין, וונדי זירלר; עריכת טקסט: עדי שורק; מתרגמת אחרית דבר מאנגלית: דפנה לוי,‫ תל אביב: רסלינג (ושתי – מחלקה ספרותית), 2008.

לקריאה נוספת

• שלומית קינל, 'קרעים שבלב הנשי', מקור ראשון, ינואר 2009.
• יאיר לוי, 'ריבית מאוחרת', ידיעות אחרונות, אוגוסט 2008.
• הילה שלומית קינל-לימוני, תלושות ומורדות: סיפורת נשים בספרות התחייה העברית- חוה שפירא, דבורה בארון ואלישבע ז'ירקובה-ביחובסקי, תל אביב: רסלינג, 2016.

• Carole Balin, “The Female Experience in Hebrew Literature: Hava Shapiro (1878–1943),” in To Reveal Our Hearts: Jewish Women Writers in Tsarist Russia, Cincinnati: 2000, pp. 51–83.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חוה שפירא בוויקישיתוף

• קרול ב' ביילין, Havvah Shapiro, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• חוה שפירא, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"

• Naomi Caruso, Chava Shapiro: a woman before her time, MA thesis Department of Jewish Studies, McGill University, Montreal, 1991

• שלומית קינל, לא עוד אשה אילמת, באתר הארץ, 22 בפברואר 2008
• אברהם בלבן, סימון דה-בובואר שלנו, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2008
• אלחנן ריינר, "על הסופרת הנשכחת חוה שפירא, שכינתה עצמה "אם כל חי", ועל המניפסט הפמיניסטי שחיברה בראשית המאה שעברה" עת-מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, גל' 190 (2006), עמ' 30–31.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35017397חוה שפירא