ז'אן-ניקולה קורביזר
 | |
| פורטרט שצייר פרנסואה ז'ראר (אנ') | |
| פעילות בולטת | פיתוח טכניקת הניקוש כאמצעי בקרדיולוגיה |
|---|---|
זַ'אן-נִיקוֹלַה קוֹרְבִיזַר (בצרפתית: Jean-Nicolas Corvisart-Desmarets; 5 בפברואר 1755 – 18 בספטמבר 1821) היה רופא צרפתי.
נולד בכפר דריקור (אנ') (כיום בארדן), קורביזר למד משנת 1777 ב"אקול דה מדסן" (Ecole de Médecine – "בית הספר לרפואה") בפריז, לאחר מכן הוסמך כ"דוקטור רז'ן" (docteur régent) של הפקולטה של פריז (Faculté de Paris, 1782).[1] בשנת 1797, החל קורביזר ללמד בקולז' דה פראנס, שם צבר מוניטין כמומחה בקרדיולוגיה. בין תלמידיו היו רנה לאנק, גיום דופיטרן, קסבייה בישה (אנ') ופייר ברטונו (אנ').[2]
קורביזר הקים לתחייה את טכניקת הניקוש (אנ')[א] במהלך המהפכה הצרפתית לאחר שיצא מהאופנה.[3] הוא הדגיש את חקר הסימפטומים ובחן גם ראיות שלאחר המוות.[4] בשנת 1808 פורסם תרגומו של קורביזר ל-Inventum Novum ("תגלית חדשה") של הרופא האוסטרי לאופולד פון אואנברוגר (אנ') מלטינית לצרפתית. קורביזר אהב במיוחד את השימוש של אואנברוגר בטכניקת הניקוש בחזה ככלי אבחון, והחל לשכלל את הטכניקה. בינתיים, הפך קורביזר מאז 1804 לרופא הראשי של נפוליאון בונפרטה, שהמשיך לטפל בו עד לגלותו של בונפרטה לאי סנט הלנה, באוקטובר 1815. ב-1820 הוא מונה לחבר באקדמיה הלאומית לרפואה (אנ'). הוא נפטר בשנה שלאחר מכן בקורבבואה (אנ').[1]
ביוגרפיה
נעורים וחינוך
ז'אן-ניקולה קורביזר נולד ב-15 בפברואר 1755 בכפר הצרפתי דריקור, בארדנים.[2] אביו, פייר קורביזר, היה עורך דין של הפרלמנט של פריז (אנ').[5] הוא עבר לדריקור עם פירוק הפרלמנט, אך חזר לפריז לאחר לידת בנו, שאותו ייעד להיות עורך דין עמית.[5] בגיל 12, לפי רצון אביו, החל ז'אן-ניקולה קורביזר ללמוד בקולג' היוקרתי של סנט-בארב.[2] קורביזר, שהיה תלמיד בינוני, בילה את רוב זמנו בספורט חוץ, ללא אינדיקציה לעתיד הזוהר שאביו חלם עליו.[5] עם זאת, יום אחד, לאחר שהקשיב לפרופסור לאנטומיה, אנטואן פטי (Antoine Petit), וביקר במרפאות רפואיות בפריז, קורביזר הוקסם מהרפואה. הוא שכנע את אביו והפסיק ללמוד עריכת דין כדי לעסוק ברפואה.[2] קורביזר קיבל מיד תפקיד בבית החולים אוטל-דייה (אנ') כאח. מאוחר יותר למד בבית ספר לרפואה בפקולטה לרפואה, שם היה סטודנט מצטיין, הידוע במוסר העבודה שלו, כישורי התבוננות ורוחו העצמאית.[6]
לבני גילו, היה קורביזר ידוע כחסון, נמרץ בהתנהגותו, גלוי לב, ישר, נדיב לעניים, ואינו חושש להתריס נגד המסורת.[2][6] לקורביזר הייתה אפשרות לבחור בין התמחות ברפואה להתמחות בניתוח, והחליט שהוא מעדיף ונמשך יותר לרפואה.[5] בעודו לומד בבית הספר לרפואה, למד קורביזר ועקב מקרוב אחר אנשים כמו דבואה דה רושפור (Debois de Rochefort), בוסקה אל (Busquet Halle), פלטן רוז'ה (Pelletan Roger), ויק ד'אזיר (Vicq d'Azyr) והיה תלמיד אהוב על אנטואן פטי ופייר-ז'וזף דאסו (אנ').[2][5] אפילו בתור התלמיד הצעיר ביותר בכיתה שלו, קורביזר היה בראש הכיתה.[5] הוא הציג את תזת החניכה שלו ב-2 בספטמבר 1782, וסיים את בית הספר לרפואה באותה שנה.[5][6]
התנסות מקצועית והרצאות
לרוע מזלו, ההתרסה שלו כנגד המסורת הובילה בסופו של דבר לכישלון במציאת עבודה לאחר סיום הלימודים.[2] הוא פנה לבית החולים של פארואס (Paroisses, "קהילות"), שנוסד על ידי מאדאם נקר (Madam Necker), אך קיבל סירוב לעבוד כרופא על ידי נקר משום שסירב לחבוש את הפאה המפודרת הנדרשת לתפקיד.[2][6] לפיכך, החל קורביזר את עיסוקו כרופא בשכונות העניות של סן-סולפיס בפריז.[2] עד מהרה התבלט קורביזר לא רק בשל כישוריו כקלינאי, אלא גם בשל אישיותו.[2] הוא הפך לאט לאט מוכר יותר ויותר, טיפס במעלה הדרגות, ובסופו של דבר, ב-1783, מונה ללמד פיזיולוגיה, כירורגיה ומיילדות בבית הספר לרפואה.[2] בסופו של דבר, בשנת 1786, הוא הפך לפרופסור לפתולוגיה קלינית (אנ').[2] קורביזר גם עבד בשיתוף פעולה הדוק עם דבואה דה רושפור בבית החולים אופיטאל דה לה שריט (אנ') בפריז.[2]
עם מותו של רושפור, החליף אותו קורביזר ועבד כרופא בבית החולים.[5] שוב, קורביזר הצטיין והמוניטין שלו התפשט ברחבי בית החולים והעיר.[2][5] ב-1795, קורביזר נבחר להיות יו"ר הרפואה הקלינית של מה שהיה בית ספר לרפואה שהוקם זמן קצר לפני כן בבית החולים שריט בפריז[2] ונטל על עצמו את ההוראה הקלינית.[5] קורביזר המציא שיטות חדשות בטיפול בחולים, והתמקד לא בחקר מחלות בגופות, אלא בזיהוי מחלות מסוימות על סמך סימנים ותסמינים שנמסרו על ידי המטופל.[5] כתוצאה מכך, שיטה חדשה זו נלמדה בכל בית החולים, ובכך אומצה שיטה חדשה לטיפול בחולים הנהוגה עד היום.[2] החולים חולקו לקטגוריות שונות של מחלות, והעוזר ביצע תצפיות יומיות על החולה, והציג את התצפית ומצב הבריאות של החולה בפני הרופא המתאים.[2]
הרופא של נפוליאון
בשנת 1799 מונו קורביזר ועמיתו הרופא הצרפתי פול ז'וזף בארתז (אנ') על ידי ממשלת צרפת כ"רופאי הממשלה".[5] בשנת 1801, אחד מהמטופלים הראשונים של קורביזר, בארה (Barras), הזמין את קורביזר לקבלת פנים, שם הוצג בפני הגנרל נפוליאון בונפרטה ואשתו ז'וזפין.[5][ב] ב-1801 נאמר כי נפוליאון הוא אדם 'קשה' לטיפול במסגרת קלינית, שכן הוא דרש הסבר מלא לכל היבט של המחלות שחווה.[2] נפוליאון סירב לעיתים קרובות ליטול תרופות שנקבעו והיה סקפטי לגבי הפרקטיקה והיישום של טיפול רפואי, מלבד זה שהוצע על ידי קורביזר, שלדעתו הוא מוכשר ואמין כאחד.[6]
באוגוסט 1803 נפוליאון קרא לקורביזר עקב כאבים בחזה ושיעול פתאומי.[5] נפוליאון התאפיין כמי שנרתע מגישה לרופאיו, כולל קורביזר בהתחלה.[5] קורביזר איבחן במהירות את נפוליאון עם בצקת ריאות, שאותה לא גילה לקיסר מתוך התחשבות בשלומו. במקום זאת, הוא טיפל במצב עם חומר הגורם שלפוחיות, שהוכח כיעיל במניעת הכאב והגודש.[5] בדיעבד על הטיפול המוצלח והטקטי, צוטט נפוליאון כאומר: "ראיתי שקורביזר הבין את המערכת שלי, ושהוא הרופא שהתאים לי, אז הצמדתי אותו לעצמי".[5] הטיפול של קורביזר בנפוליאון כלל משטר היגיינה קפדני.[5] קורביזר הורה לנפוליאון לעשות אמבטיה חמה מדי יום, הוראה שנפוליאון דבק בה.[5]
ב-1806 פרסם קורביזר את כתב היד שלו בשם Essai sur les maladies et les lésions organiques du cæur et des gros vaisseaux (מאמר על מחלות ונגעים אורגניים של הלב וכלי הדם הגדולים), שרבים מחשיבים אותו כאחד הפרסומים הראשונים של הקרדיולוגיה המודרנית.[2] בשלב זה, קורביזר הפך לאחד הרופאים המכובדים והפיקחים ביותר של תקופתו, שעבד בראש בית החולים הגדול ביותר בפריז.[5] המוניטין שלו הרשים את נפוליאון כל כך, שהוא שכר את קורביזר להיות הרופא האישי שלו.[2][ג] לפיכך, כשבארתז מת ב-1806, קיבל קורביזר את התואר 'הרופא הראשי' וטיפל בנפוליאון ובמשפחתו, המורכב מהקיסרית כמו גם החצר הקיסרית.[5] עוד נאמר כי נפוליאון סבל מקשיי נשימה ומבעיות נשימה, שבהן טיפל קורביזר כמיטב יכולתו.[6] כמו כן, נאמר כי נפוליאון חלה במקרה אלים של גרדת, שקורביזר הצליח לטפל בו ביעילות באמצעות תערובת של משחות המכילות שמן זית, אלכוהול ו'אבקת סווילה'.[6] עם מותו של קורביזר, צוין הבדל ניכר ביעילות הטיפול ובסגנון הטיפול בין הרופאים שקיבלו את תפקידו של קורביזר.[6] קורביזר טיפל גם בקיסרית ז'וזפין דה בוארנה, בניסיון לרפא את העקרות שלה.[5] כאשר טיפול זה נכשל ונפוליאון התגרש מהקיסרית ז'וזפין, קורביזר התנכר למארי לואיז, דוכסית פארמה, אשתו החדשה של נפוליאון, בגינונים החצופים והכנים שלו, מה שהוביל לחוסר שביעות רצון שלו מנפוליאון.[5]
.svg)
ככזה, נאמר כי מערכת היחסים של קורביזר ונפוליאון השתרעה מ-1804 עד 1815.[6] קורביזר פעל כיותר מסתם רופא ממונה לנפוליאון. קורביזר גם שימש כמקשר בין נפוליאון לאדוארד ג'נר בשחרור שני שבויי מלחמה בריטים ביוני 1806.[7] האסירים, מר ויליאם תומאס ויליאמס וד"ר ויקהאם, היו חברים של ג'נר, וג'נר העריך אותם כגברים משכילים.[7] בתפקידו קיבל קורביזר עותק של המכתב שכתב ג'נר לנפוליאון, שבו הפציר לשחרר את האסירים הבריטים ביולי 1806.[7] קורביזר פנה למר ויליאמס והעביר את החלטתו של נפוליאון - כי הוא וד"ר ויקהאם יורשו לחזור למולדתם אנגליה, שכן נפוליאון לא יכול היה לסרב לבקשת ד"ר ג'נר.[7] קורביזר צוין כ"דייקן יתר על המידה בהודעת כל בקשותיו של ג'נר להוד מלכותו".[7] ג'נר גם הפציר בשחרור אסירים בשם מר גולד ומר גרלנד, ושוב עבר דרך קורביזר כדי לבקש את חסדו של נפוליאון.[7] עם זאת, אבדה פקודת השחרור מנפוליאון ושעברה דרך קורביזר ושהייתה משחררת את מר גולד, מה שהוביל לשלוש שנות שבי נוספות מ-1809 עד 1812, ואז התגלה צו השחרור.[7] בתמורה לשחרור חבריו של ג'נר, ביקש קורביזר את עזרתו של ג'נר בשחרור קצין צרפתי, קפטן איסון, שנשבה לאחר תבוסה טקטית.[7] ג'נר לא הצליח להשפיע על ממשלת אנגליה לשחרר את איסון, לייאושו של קורביזר.[7]
בנוסף, נאמר כי קורביזר הסתכסך עם הרופא אנטואן פורטל (אנ') על הטיפול בנפוליאון.[8] ככל שפורטל הפך למשפיע יותר בסצנת הרפואה הצרפתית, הוא משך את תשומת לבו של קורביזר, שלא הרשה לו לטפל במשפחה הקיסרית, מתוך סלידה עמוקה.[8] בדצמבר 1808, העניק נפוליאון לקורביזר את התואר ברון כהוקרה על שירותיו ושקדנותו כרופאו של נפוליאון.[5] נפוליאון גם העניק לקורביזר את התואר "קצין של לגיון הכבוד", מה שהוביל לקבלתו של קורביזר לאקדמיה הצרפתית למדעים ב-1811.[5]
שנותיו האחרונות ומותו
בגיל 60 פרש קורביזר לגמלאות.[2] הוא צורף כחבר לאקדמיה הלאומית לרפואה (אנ') בשנת 1820. הוא מת ב-15 בספטמבר 1821 לאחר התקף שלישי של שבץ מוחי, שגרם לשיתוק, 4 חודשים לאחר מותו של נפוליאון.[2]
מורשת
_CIPB1623.jpg)
קורביזר תרם רבות לתחום האנטומיה הפתולוגית (אנ'), בכך שדגל בהבנה שייחודו של כל גוף ואיבריו משפיעים על אופי המחלה. בתקופת זמן זו, הרופאים האמינו בדרך כלל שהמצב הטבעי של גוף האדם הוא בריאות עקבית, אלא אם הוא מתמודד עם זרז לא ידוע.[9] חשבו שהגוף באופן טבעי צריך להיות במצב בריא ושגוף לא בריא הוא תוצאה של חוסר איזון או גורם פתוגני. אמונתו של קורביזר בווריאציה אינדיבידואלית ערערה הנחה זו. הוא הניח שהסיבה למחלה נובעת מהאינדיבידואליות של הגוף, ולא עקביותו המוכללת. אי הסדירות או השונות של הגוף היו אשמים בזיהום פתוגני. במקום זאת, הגוף הטבעי היה חלש מכדי לרפא מפני מחלות מאיימות. הרגישות של הפרט לפתוגן הייתה "תוצאה של תורשה והתפתחות טרום לידתית", ובלתי ניתנת לשליטה על ידי חיים מאורגנים. בעוד שתשומת הלב שלו לאבחון ספציפי למטופל כבר הייתה חלק מהרפואה של פריז, הגישה של קורביזר הסכיתה עם מקבצים מגוונים של סימפטומים עבור כל מחלה, במקום רשימה קבועה הקובעת כיצד המחלה חייבת להתבטא.
יתר על כן, קורביזר דגל בדעה שמחלה היא "אורגנית", כלומר, מחלה גורמת לשינוי מערכתי באיברים. מחלה יכולה להיות א-סימפטומטית, אך נוכחות של שינוי מבני הצביע על מחלה ללא קשר לשאלה אם החולה הציג תסמינים או לא. הבנה רפואית זו הושלמה על ידי "נגעים" שנמצאו באיברים של גופות אסימפטומטיות במהלך ביתור אנטומי. מחלות אקוטיות או כרוניות נגרמו בגלל ההרכב הכולל של הגוף ויכולתו המוחלשת להילחם במחלה הספציפית. למעשה, המחלה נגרמה על ידי חולשת איבר.
תשומת הלב של קורביזר לאנטומיה פתולוגית ואמונה במחלה אורגנית הסיטה את מוקד הרפואה מהתבוננות במטופל ובסימפטומים של המטופל. הנתיחה לאחר המוות הפכה לחלק חשוב בידע הרפואי בפריז. בדיקה גופנית החלה לקבל עדיפות, אם כי בדיקות פנימיות היו בלתי אפשריות. אף על פי שהנגעים האמורים היו שכיחים ברוב הגופות, קורביזר ובני דורו העבירו את הרפואה לכיוון הדרכים הקליניות והפיזיות שבהן המחלה משפיעה על הגוף והרחק מהנרטיב של המטופל. שינוי זה ייצג גם מעבר מרפואה טיפולית לרפואה אבחנתית, שהתבסס על ההנחה שתמיד יהיה ריפוי לכל אבחנה שקיימת.
כאחד הפרסומים שלו, תרגומו של קורביזר ל-Inventum novum (בלטינית: "תגלית חדשה") של לאופולד אואנברוגר ב-1808 הרחיב עוד יותר את תחום ההאזנה לגוף החולה באמצעות חלוקת טקסט לרופאים שילמדו כיצד להקיש על החזה של מטופלים למטרות אבחון. ההערות שלו לטקסט המקורי של אואנברוגר הגדילו את הטקסט פי ארבע. שיטת ניקוש זו זכתה להתעוררות מחודשת בשל תרגומו של קורביזר והפכה להיבט מהותי של הרפואה הקלינית. בפרט, קורביזר התמקד בקשב רב ללב ולריאות כמקורות לנגעים. מחקריו עם הנגעים הללו הובילו לכך שהוא הקיש על החזה של מטופליו כדי למצוא פצעים כאלה בתוך הגוף, תוך מחקר של "המחלות האורגניות של לב". קורביזר קשור גם לרנה לאנק, הרופא שהמציא את הסטתוסקופ להקשבה לגוף מספר שנים מאוחר יותר. לאנק למד על הניקוש מתרגומו של קורביזר לספרו של אואנברוגר. קורביזר, לאנק ואחרים עמדו גם בראש מה שנקרא "אסכולת פריז" שפיתחה שיטות חדשות לרפואה בעשרים בתי החולים של פריז. על ידי הקמת בית ספר להוראה קלינית מוניטרית בבית החולים אופיטאל דה לה שריט (אנ'), ביססו קורביזר ועמיתיו מוסד של הכשרה רפואית.
היצירה המקורית של קורביזר כוללת את Esai sur les maladies du cœur (1806), ויש בה הערות רבות אחרות על פרסומים רפואיים אחרים. בנוסף לתרומתו הרפואית, הונצח קורביזר בבול של קרן הצלב האדום הצרפתי ב-12 בדצמבר 1964. הבול מתאר תמונה של זרימת הלב והדם, שקורביזר זוכה להערכה על בחינתה. יש בו גם את שמו של ספרו, Essai sur les maladies du cœur שפורסם ב-1806.[10] בול הנצחה זה מציג את תרומתו המתמשכת של קורביזר ברפואה בפריז וברפואה בעולם. הוא כונה "המקדם האמיתי של הרפואה הקלינית בצרפת" בשל הפניית מוקד האבחנה התצפיתית לבדיקה הגופנית.
כתבים נבחרים
- Cours élémentaire de matière médicale: suivi d'un précis de l'art de formuler, Volume 1 (with Louis Desbois de Rochefort) 1793
- Essai sur les maladies et les lésions organiques du cœur et des gros vaisseaux, 1806 (with C. E. Horeau)
- Nouvelle methode pour reconnaitre les maladies internes de la poitrine par la percussion de cette cavité, 1808
קישורים חיצוניים
- Journal List >Heart >v.78(1); Jul 1997 >PMC484851 Jean Nicolas Corvisart (1755–1821). M. K. Davies and A. Hollman
- Biographie des célébrités militaires des armées de terre et de mer de 1789 à 1850/C
ביאורים
- ^ הקשה על משטח כדי לקבוע את המבנים הבסיסיים שמתחתיו, ומשמשת בבדיקה גופנית להערכת מצב בית החזה או הבטן
- ^ ז'וזפין: "לאיזו מחלה אתה חושב שהגנרל צפוי להיחשף?"
קורביזר: "למחלת לב".
נפוליאון: "כתבת ספר על זה?"
קורביזר: "לא, אבל אני מתכוון לפרסם אחד בקרוב".
נפוליאון: "אז אל תאבד זמן, נדבר על זה מאוחר יותר".[5] - ^ סימן לאמון של נפוליאון בקורביזר בא לידי ביטוי בציטוט שלו "אני לא מאמין ברפואה אבל אני מאמין בקורביזר"
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Napoleon.org Corvisart, Jean-Nicolas (1755–1821), Physician to the Emperor
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 Karamanou, Marianna (10 בפברואר 2010). "Professor Jean-Nicolas Corvisart des Marets (1755–1821): Founder of Modern Cardiology" (PDF). Hellenic Journal of Cardiology. 51 (4): 290–3. PMID 20650826.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Gabbay, John (1989-01-01). "Clinical Medicine In Revolution: 2: Fusion In The Crucible" (PDF). BMJ: British Medical Journal. 299 (6692): 166–169. doi:10.1136/bmj.299.6692.166. JSTOR 29704703. PMC 1837051. PMID 2504361.
- ^ Cantwell, J. D. (1988). "Jean-nicolas corvisart". Clinical Cardiology. 11 (11): 801–803. doi:10.1002/clc.4960111115. PMID 3069259.
- ^ 5.00 5.01 5.02 5.03 5.04 5.05 5.06 5.07 5.08 5.09 5.10 5.11 5.12 5.13 5.14 5.15 5.16 5.17 5.18 5.19 5.20 5.21 5.22 5.23 5.24 5.25 Dally, J.F. Halls (1941). "Life and Times of Jean-Nicolas Corvisart (1755–1821)". Proc R Soc Med. 34 (5): 239–46. doi:10.1177/003591574103400502. PMC 1997919. PMID 19992327.
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 6.7 6.8 Cantwell, J. D. (1988-11-01). "Jean-nicolas corvisart". Clinical Cardiology (באנגלית). 11 (11): 801–803. doi:10.1002/clc.4960111115. ISSN 1932-8737. PMID 3069259. S2CID 28745565.
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 7.7 7.8 Nixon, J.A. (1939). "British Prisoners Released by Napoleon at Jenner's Request". Proceedings of the Royal Society of Medicine. XXXII: Section of the History of Medicine.
- ^ 8.0 8.1 Riaud, Xavier. "Antoine Portal, Founder of the Royal Society of Medicine". The Napoleon Society of Ireland.
- ^ Risse, Guenter (1999). Mending Bodies, Saving Souls: A History of Hospitals. New York City: Oxford University Press. pp. 309. ISBN 978-0-19-505523-8.
- ^ Jean Nicolas Corvisart (1755-1821)
35701977ז'אן-ניקולה קורביזר