ועידת האג (1969)
ועידת האג או פסגת האג, התקיימה ב-1 וב-2 בדצמבר 1969 ביוזמתו של ז'ורז' פומפידו שכיהן באותה תקופה כנשיא צרפת, ובתמיכה של וילי ברנדט קנצלר גרמניה.
לוועידה היו מספר מטרות: שילוב אינטרסים של מנהיגי הקהילה האירופית לחיזוק והעמקת הקהילה, השגת הסכמה על נושאים תקציביים, קידום הצטרפות של מדינות נוספות וגם שיתוף פעולה טכנולוגי, והתקדמות לקראת איחוד כלכלי ומוניטרי. ועידת האג היוותה שלב מכריע בתהליך האינטגרציה האירופית.[1][2]
משתתפים
בוועידה השתתפו שש המדינות המקימות של הקהילה האירופית - שלוש מדינות בנלוקס (בלגיה הולנד ולוקסמבורג) צרפת, גרמניה ואיטליה.
עוד בטרם הקמת הוועידה, צרפת, בהנהגתו של שארל דה גול, הטמיעה מדיניות כלכלית שמבוססת על חקלאות. היא עשתה זאת בקושי רב ולאחר ניסיונות שכנוע רבים כלפי המדינות החברות האחרות. בנוסף, צרפת חששה מהצטרפותה של בריטניה לקהילה, משום שהחקלאות בבריטניה לא הייתה מפותחת דיה, על כן היא חששה שהמדיניות המבוססת חקלאות שהטמיעה, עתידה להשתנות.[1]
רקע
משבר הכיסא הריק
ערך מורחב – משבר הכיסא הריק
"משבר הכיסא הריק" הוא כינוי למחלוקת בין מנהיגי המדינות החברות בקהילה האירופית לגבי האופן בו יש להמשיך לקדם את תהליך האינטגרציה האירופית.
בשנת 1965, עלתה הצעה לפתח את כלכלת הקהילה האירופית באופן עצמאי וללא תלות בכלכלת המדינות החברות, באמצעות לקיחת המיסים על הייבוא במקום דמי החברות המדינתיים. בנוסף ההצעה כללה מתן סמכות פיקוח תקציבית לפרלמנט האירופי ומעבר לקבלת החלטות במועצה ברוב מיוחד ולא פה אחד, כפי שהיה נהוג קודם לכן. צרפת הייתה המתנגדת היחידה להצעה זו, וכתוצאה מהתנגדות זו, נשיא צרפת, שארל דה גול, החזיר את נציגיה של צרפת מהפרלמנט בבריסל והצהיר שלא ישובו עד שצרפת תקבל את מבוקשה. מהלך זה מנע מהקהילה לפעול ולקדם החלטות, וגרם למשבר דיפלומטי חמור שנמשך כשישה חודשים.
על מנת לפתור משבר זה, נוסחה פשרה שכונתה "פשרת לוקסמבורג" ב-1966, בה נקבע שהחלטות הקהילה יתקבלו ברוב קולות ולא פה אחד, חוץ מנושאים בעלי חשיבות לאומית. בנוסף, במסגרת הפשרה הוחלט למשוך את ההצעה לתקציב קהילתי עצמאי, ונאסר על חברי הנציבות להעביר ביקורת פומבית על עמדותיהם של ראשי המדינות החברות. כמו כן, נאסר על העברת הצעות של הנציבות לידי הפרלמנט האירופי לפני שהן הוצגו למועצת השרים הרלוונטית, בהתאם לדרישותיו של דה גול.
למרות הפשרה, משבר הכיסא הריק גרם נזק והשאיר חותם על הקהילה. כתוצאה מכך החברות בה נמנעו מלהגיש הצעות מדיניות במשך תקופה ארוכה. בנוסף, נדחתה בקשתה של בריטניה להצטרפות לקהילה עקב התנגדותה של צרפת, מה שהדגיש את הקיפאון בתהליך קבלת ההחלטות וחוסר האמון בקהילה. לבסוף, אף על פי ש"פשרת לוקסמבורג" היוותה צעד חשוב בדרך לפתרון המשבר, נראה היה שרק התפטרותו של דה גול תביא לסיומו, ואכן לאחר תבוסתו במשאל עם שנערך ב-28 - באפריל 1969, התפטר דה גול ובמקומו נחבר ז'ורז' פומפידו. בעזרת קנצלר גרמניה וילי ברנדט, הוביל פומפידו לכינוס המדינות לוועידת האג בדצמבר 1969. בכינוס זה הוחלט להגיע להסכמה בנושאים שגרמו לפרוץ "משבר הכיסא הריק" ולהוציא את היחסים בין המדינות מהקיפאון שבו שררו, על ידי פעולה בשלושה צירי התקדמות: השלמה, התרחבות והעמקה.[2][1]
שלושת צירי ההתקדמות
ציר ההשלמה
במהלך הועידה, שש המדינות הסכימו שתקופת המעבר בת 12 השנים של הקהילה האירופית הכלכלית (ה - EEC)-הגיעה לסיומה המוצלח, אך הן גם הסכימו שנותרה עוד עבודה ושנותרו עוד בעיות רבות לפתור.
בעיות כגון מימון הCAP (ה-Common Agricultural Policy),שהיווה את רוב תקציב הקהילה, העמדות השונות שהיו לכל מדינה בנושאים כלכליים, וגם בעיית האינפלציה שפקדה את צרפת ב-1968, טרם הוועידה. לאחר שקלול של בעיות אלו, החליטו המדינות החברות להחליף את תזרימי הכסף ומקורות המימון של הקהילה מתרומות ותמיכה של כל מדינה בנפרד, למשאבים של הקהילה באופן כללי. נוסף על כך הן התחילו לסלול את הדרך לאיחוד כלכלי ומונטארי אירופאי.[3][2]
ציר ההתרחבות הגאוגרפית
היה ברור מתחילת הועידה, שהצלחתה תהיה תלויה בפתירת סוגיית היחסים עם המדינות השכנות שלא חברות בקהילה האירופית. צרפת הייתה היחידה שהתנגדה למשא ומתן לגבי צירוף מדינות נוספות, אך לאחר התפטרותו של דה גול, ג'ורג' פומפידו, שהחליף אותו, נקט בעמדה יותר פרגמטית כלפי בריטניה. בנוסף, קנצלר גרמניה, וילי ברנדט, טען שמדיניות החוץ של הקהילה חייבת לכלול את כל המדינות המבקשות להצטרף אליה, על מנת להפוך את אירופה למה שהיא נועדה להיות. שניהם ביחד הצליחו להשיג את ההסכמה הרחבה הדרושה, וכעת ניתן היה להמשיך לעבודות ההכנה לקראת ההתרחבות הראשונה, שכללה את בריטניה, אירלנד, דנמרק ונורווגיה (שלבסוף החליטה להישאר מחוץ לקהילה האירופית).[4]
נושא אחד שהקשה מעט על התהליך היה המדיניות הכלכלית הקהילתית שהתבססה על חקלאות. היות שהמגזר החקלאי הבריטי היה קטן יחסית, נוצר מצב בו בריטניה תיאלץ לתרום לתקציב יותר משתרוויח ממנו. עניין זה לא סוכם סופית, ובריטניה הצטרפה על אף חוסר הסכמתה. במעמד זה נקבע העיקרון המנחה בהתרחבות הקהילה: מדינות חדשות המבקשות להצטרף יאלצו לקבל את חוקי הקהילה ולא יהיה ניתן לשנות אותם או לקיים משא ומתן לגביהם. לבסוף, בשנת 1973, הצטרפו לקהילה האירופית בריטניה, אירלנד ודנמרק. תוך כדי תהליך ההצטרפות, הוחלט לחתום על הסכם סחר חופשי גם עם מדינות אפטא (The European Free Trade Association – EFTA) ביולי 1972.[2][1]
ציר ההעמקה
הוחלט עוד בוועידה, לתת דגש לאינטגרציה אירופאית ולהאיץ את תהליך האיחוד הכלכלי והמוניטרי, למטרת הרחבה והעמקה של הכוח והאחריות של מוסדות הקהילה.
צרפת הציעה להרחיב את שיתוף הפעולה לתחומים כמו טכנולוגיה, אנרגיה ותחבורה, אך שאר המדינות בחרו לא לסבך יתר על המידה את המשא ומתן עם המדינות שעתידות להצטרף (בריטניה, אירלנד, דנמרק). אם זאת הן כן הסכימו על בחירת שיטה לבחירות ישירות לפרלמנט האירופי, הקמת בסיס לאוניברסיטה אירופית, רפורמה לקרן אירופית סוציאלית, פיתוח טכנולוגיה בתוך הקהילה ולהעניק תנופה מחודשת למחקר בנושא אנרגיה אטומית בתוכנית היורואטום (Euroatom).[5]
כדי לאפשר העמקה מוסדית שכזו, היה צורך באיחוד מוניטארי של כלל המדינות החברות, ולשם כך הוחלט בוועידה להפקיד את המחקר בנושא מדיניות מוניטרית לוועדה של מומחים בראשות ראש ממשלת לוקסמבורג ושר הכלכלה פייר וורנר, (Pierre Werner) שייצרו מערכת של שערי חליפין למדינות החברות.[2]
יישום
בסיומה של ועידת האג, שש המדינות החברות בקהילה דנו באופן הטמעת ההחלטות שהתקבלו. אף על פי שההחלטות בנושא רגולציה כלכלית לא גרמו למחלוקת רבה, והיו לרוב תחת הסכמה רחבה, השש התקשו עדיין להסכים על אינטגרציה פוליטית נוספת.
בסופו של דבר ההחלטות שנתקבלו אומצו על ידי השש בהתאם לדו"ח שפורסם על ידי היועצת הפוליטית למשרד החוץ הבלגי, אתיאן דוינון, ב-27 באוקטובר 1970. מטרת הדו"ח היתה, בין היתר, לקדם שיתוף פעולה פוליטי בין המדינות, על ידי פגישות חצי שנתיות של שרי החוץ, ורבע שנתיות של היועצים הפוליטיים שלהם. הדוח אף סייע לקיים דיונים חסרי מגבלות וקשיים משפטיים בין שש המדינות, שבהמשך נהפכו לתשע בעקבות ההתרחבות הראשונה.[2]
תוצאות והשלכות ארוכות טווח
כפי שנאמר קודם לכן, אחת ההחלטות שהתקבלו בוועידת האג הייתה קידום איחוד מוניטארי של המדינות החברות בוועידה. מטרה זו הושמה בידיי ראש ממשלת לוקסמבורג ושר הכלכלה, פייר וורנר. המצב המוניטארי העולמי היה נתון למשברים רבים ותנודות וחוסר יציבות בערך המטבעות השונים, עד שבשנת 1972, נוצרה שיטת "הנחש במערה" (European Currency Snake) שקשרה את שערי המטבעות השונים של המדינות החברות אחד בשני, כדי למנוע תנודות חדות בשערי החליפין. בנוסף הוחלט להקים את ארגון שיתוף הפעולה המוניטארי האירופי,ה-EMCF.[2]
שיטה זו לא צלחה, ולאחר שפל כלכלי רציני כל מדינה חברה בחרה להגן על הכלכלה האינדיבידואלית שלה, והמדיניות המוניטארית האחידה עברה ליחידת מטבע אחידה בשם אקו (ECU - European Economic Unit), שלבסוף נהפכה בשנת 1992 למטבע היורו. היורו החליף באופן רשמי את המטבעות הלאומיים של המדינות החברות באיחוד האירופי העתידי ב-1 בינואר 2002 (למעט בריטניה, שוודיה ודנמרק).[6][7]
בנוסף, במרץ 1971, התחילה פעילות לחיזוק הפרלמנט האירופי מבחינה מוסדית וכלכלית, באמצעות קבוצה פוליטית שהוקמה על ידי הוועדה האירופית. במרץ 1972 פורסם דו"ח מפורט של מומחים עצמאיים בקבוצה זו, ובדו"ח הומלץ על הגדלה הדרגתית של סמכויות החקיקה של הפרלמנט האירופי, והקמה של מערכת ייעוץ וגישור בין הפרלמנט האירופי לבין הפרלמנטים האינדיבידואליים של המדינות החברות בקהילה.[2]
כתוצאה מציר ההתרחבות, שש המדינות נהיו לתשע בשנת 1973 עם הצטרפותם של בריטניה, אירלנד ודנמרק, ולאחר מכן המשיכה הקהילה להרחיב את גבולותיה. בשנת 1981 נוספה יוון ולאחריה ספרד ופורטוגל ב-1986. אף על פי שלא הייתה זו התרחבות רשמית, סיפוחה של מזרח גרמניה לגרמניה היווה שלב חשוב בתהליך ההתרחבות הגאוגרפית, משום שכך התרחבה הקהילה לגוש הקומוניסטי לשעבר. (אירוע זה גם שינה את יחסי הכוחות בקהילה, גרמניה החלה להיות הגורם הדומיננטי במקום צרפת). בשנת 1995 הצטרפו אוסטריה, פינלנד ושוודיה לקהילה (שנהפכה להיות האיחוד האירופי לאחר אמנת מאסטריכט ב-1992). לאחר מכן בשנת 2004,לאחר השקת מטבע האירו ב-2002, בוצעה ההתרחבות הגדולה ביותר בהיסטוריית האיחוד, התרחבות גדולה מזרחה של עשר מדינות: אסטוניה, לטביה, ליטא, פולין, צ'כיה, סלובקיה, סלובניה, הונגריה, מלטה וקפריסין. שלוש שנים לאחר מכן בשנת 2007, מצטרפות מדינות הבלקן רומניה ובולגריה, וב-2013 הצטרפה קרואטיה ונהפכה למדינה ה-28 באיחוד. לאחר מספר שנים, בשנת 2016, נערך משאל עם בבריטניה שבו הצביע הרוב על פרישה מהאיחוד האירופי, מה שמכונה "הברקסיט", ולבסוף ב-31 בינואר 2020, פרשה בריטניה מהאיחוד. בריטניה היא המדינה היחידה שפרשה מהאיחוד בהיסטוריה שלו, ועזיבתה השאירה את האיחוד עם 27 מדינות חברות.[8][1]
לקריאה נוספת
- על ההתנתקות של בריטניה מהאיחוד האירופי, ?La Moncloa. What is Brexit,
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 שרה קהאן-ניסר, האיחוד האירופי: היסטוריה, מוסדות ומדיניות, 2016
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 The Hague Summit – Historical events in the European integration process (1945–2009) – CVCE Website, www.cvce.eu
- ^ The Hague Summit (1–2 December 1969): completion, enlargement, deepening – Pierre Werner and the European integration process: from the Schuman Plan to the Fontainebleau Summit – CVCE Website, www.cvce.eu
- ^ [http://aei.pitt.edu/1451/1/hague_1969.pdf MEETING OF THE HEADS OF STATE OR GOVERNMENT THE HAGUE 2 DECEMBER 1969]
- ^ N. Piers Ludlow, An opportunity or a threat? : the European Commission and the Hague Council of December 1969, עמ' 6-7
- ^ European Currency Unit (ECU) Definition, Investopedia (באנגלית)
- ^ What Is the European Monetary System (EMS)? Definition, History, Investopedia (באנגלית)
- ^ EUROPA – The EU at a glance – The History of the European Union – 2000-today, web.archive.org, 2007-07-03
38111331ועידת האג (1969)