ולדימיר קירילוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה
| ולדימיר קירילוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה | |||||||||
| ולדימיר קירילוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה | |||||||||
| לידה |
30 באוגוסט 1917 פורבו, הדוכסות הגדולה של פינלנד  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 באפריל 1992 (בגיל 74) מיאמי, פלורידה, ארצות הברית  | ||||||||
| שם מלא | ולדימיר קירילוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה | ||||||||
| מדינה | גרמניה | ||||||||
| בת זוג | לאונידה גאורגייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה | ||||||||
| שושלת בית רומנוב | |||||||||
| |||||||||
ולדימיר קירילוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה (ברוסית: Влади́мир Кири́ллович Рома́нов 30 באוגוסט 1917 פורבו - 21 באפריל 1992 מיאמי), היה בנו של קיריל ולדימירוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה והטוען לראשות בית רומנוב.
ביוגרפיה
בצעירותו
ולדימיר נולד ב-30 באוגוסט 1917 בפינלנד, לשם ברחה משפחתו לאחר המהפכה הרוסית, לקיריל ולדימירוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה ולויקטוריה מליטה, נסיכת אדינבורו וסקסה-קובורג-גותה, בתם של אלפרד, דוכס אדינבורו וסקסה-קובורג-גותה - בנה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת ומריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה - בתו של אלכסנדר השני, קיסר רוסיה. בני המשפחה התגוררו בפינלנד בתנאים קשים עד לשנת 1920, ולאחר מכן עברה המשפחה לקובורג שבגרמניה.
ב-8 באוגוסט 1922 הכריז אביו קיריל על היותו עוצר הכתר הרוסי, וב-31 באוגוסט 1924 הכתיר את עצמו כקיסר האימפריה הרוסית, וולדימיר קיבל את התואר "צארביץ'". בשנת 1930 עברו בני המשפחה לסן-בריאק-סור-מר בצרפת, שם הקים אביו את חצרו. בשנות ה-30 למד ולדימיר באוניברסיטת לונדון, ועבד בחווה בלינקולנשייר. לאחר מכן חזר ולדימיר לצרפת, וקנה חווה בברטאן.
ראש המשפחה ומלחמת העולם השנייה
בשנת 1938 מת אביו קיריל ולדימירוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה, וולדימיר נהיה ראש בית רומנוב. באותה שנה עלתה הצעה שוולדימיר יהיה העוצר של אוקראינה, אולם הוא סירב ואמר שאין בכוונתו לפרק את האימפריה.
ב-26 ביוני 1941, זמן קצר לאחר תחילת מבצע ברברוסה, פרסם ולדימיר את ההצהרה הזאת: "בשעה קשה זו, כשגרמניה וכמעט כל אומות אירופה הכריזו על מסע-צלב נגד הקומוניזם והבולשביזם, ששעבד ודכא את העם הרוסי במשך עשרים וארבע שנים, אני פונה אל כל הבנים הנאמנים של מולדתנו באמצעות הקריאה הזו: תעשו מה שאתם יכולים, כמיטב יכולתכם, להוריד את המשטר הבולשביקי ולשחרר את מולדתנו מעול הקומוניזם הנורא". אולם בשנת 1942 הועברו ולדימיר ופמלייתו למחנה ריכוז בקומפיין, לאחר שסירב להנפיק כרוז הקורא למהגרים הרוסים לתמוך במלחמת גרמניה הנאצית נגד ברית המועצות[1].
בשנת 1944 העביר הורמאכט את המשפחה לפריז, ולאחר מכן הועברו לגרמניה, שם התגוררו בטירת אחותו הבכורה מריה קירילובנה באמורבאך, בוואריה עד לשנת 1945. לאחר תבוסת גרמניה חשש ולדימיר כי ייתפס על ידי הסובייטים ומשום כך ניסה לחצות את הגבול, אך ליכטנשטיין ושווייץ לא נתנו לו אשרת יציאה, ולכן נשאר באוסטריה, שם התגורר באזור הכיבוש האמריקני. בהמשך דודתו של ולדימיר - ביאטריס, נסיכת אדינבורו וסקסה-קובורג-גותה, השיגה לו אשרה ספרדית, והוא עבר להתגורר איתה בסנלוקאר דה ברמידה.
נישואיו וחייו לאחר המלחמה
ב-13 באוגוסט 1948 התחתן ולדימיר עם לאונידה גאורגייבנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, בתו של גאורגי בגרטיון, נסיך מוחראני. אולם חוקיות הנישואים הוטלה בספק, משום שחוקי הירושה קובעים שמי שנולד מנישואים של חבר בית המלוכה עם מי שאינו חבר בבית מלוכה כלשהו (נישואים מורגנטים) - אינו יכול לרשת את הכתר. לדעת המתנגדים, נישואי ולדימיר עם לאונידה אינם עומדים בכללים, מכיוון שהיא לא הייתה נסיכה, אלא רק מצאצאי משפחת המלוכה של גאורגיה, שכבר אינה בשלטון מאז המאה ה-16.
בשנת 1952 קרא ולדימיר למעצמות המערב להילחם נגד ברית המועצות, וב-13 בדצמבר 1953 נולדה בתו היחידה מריה ולדימירובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה. ב-23 בדצמבר 1969 הכריז ולדימיר כי בתו היא יורשתו החוקית. לכך היו התנגדויות רבות בעיקר מהצד הגברי של המשפחה, ושאלת יורש העצר נשארת פתוחה. המתמודד העיקרי מול מריה היה ניקולאי רומנוביץ' רומנוב, אך כאמור המחלוקת עודנה עומדת. מריה טוענת לזכותה החוקית לכתר, והיא דורשת מכל בני משפחת האצולה לכבד זאת.
בנובמבר 1991 ביקר ולדימיר ברוסיה, ואף הוזמן לבקר בסנקט פטרבורג על ידי ראש העיר אנטולי סובצ'ק. ב-21 באפריל 1992 מת ולדימיר במיאמי מהתקף לב, בעת מפגש של בנקאים ומשקיעים דוברי ספרדית. גופתו של ולדימיר הוחזרה לרוסיה, שם נקברה בטקס ממלכתי בקתדרלת פטרופבלובסקיה, מבצר פטרופבלובסקיה, סנקט פטרבורג.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
